30.07.09

הספרים שקראתי ביולי

נושאים מד"ב, ספרים, תרגום, יומן קריאה בשעה 08:46 מאת אביגיל

אישה, דירה, רומן/ וילהלם גנצינו
יבשושי. לא הצלחתי לגייס די נחישות כדי להמשיך ולעקוב אחרי ויגנד, נער גרמני שחי ונושם ספרות ובינתיים, עד שיכתוב רומן, עובד במפעל ובמערכת עיתון.

מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים/ מרי אן שייפר ואנני בארוז
רק קרוּאלה דה-ויל תישאר אדישה כלפי הדמויות הססגוניות והעלילה החיננית. זה רומן מכתבים שבנוי מפרקים קצרים. כל תכונותיו הופכות אותו, בנות, לספר הטיסה האידאלי שלכן לקיץ.

ילדים של אחרים/ ג’ואנה טרולופ
ספר שהוא כמו דרמה אינטליגנטית של הBBC. טרולופ מאירה באלומה חסרת רחמים חיי משפחה שהתגרשה, על הסתעיפויותיה, וחושפת את היחסים המורכבים בין הורים גרושים לילדיהם, בין הורים לילדיהם החורגים, בין חצאי אחים וכל הג’אז הזה. היא בהחלט עשתה לי חשק לחפש ספרים נוספים שלה.

והזעם עוד לא נדם/ אהרן אפלפלד
במקרה קראתי את הספר הזה זמן קצר אחרי “הדוח של ברודק” והאמת של אפלפלד רק חידדה אצלי את תחושת הזיוף שהרגשתי אצל קלודל. גם אפלפלד מתאר את ה”אחרוּת” ואת חוסר היכולת להתמודד עם מה שהיה “שם”, במחנות הריכוז, אבל הוא לא נדרש לשום קישוט, לשום טריק ספרותי, האמת פשוט מפעפעת ממנו. השפה שלו נפלאה בפשטותה וביכולתה לתאר ביובש תהומות של רגש. החלק האחרון מתרחש בת”א וזאת עיר כל כך זרה ולא מוכרת שהיה נדמה לי שאני בעצם קוראת תרגום -  מיידיש, פולנית אולי – לא יכול להיות שמישהו כותב ככה בעברית על ת”א. ספר לא קל אבל יפה להפליא.

בן אלמוות/ רוג’ר זילאזני
כשכתבתי על אהבתי למד”ב ופנטזיה המליצו לי על זילאזני. השאלתי את “בן אלמוות” וממש לא התחברתי. אחרי חמישים עמודים בערך, כשעדיין לא הבנתי מי נגד מי ויתרתי עליו.

לאוויניה/ אורסולה לה-גווין
לה-גווין בחרה בדמות משנית מתוך האיניאדה לוורגיליוס – לאוויניה – והפכה אותה לגיבורת סיפרה. זה רומן סוחף וקריא למרות שהוא מתרחש בזמן העתיק. חוץ מזה שמחתי לגלות שהוא פמיניסטי במובן העמוק של המושג. לא בכך שהנשים שוות בו לגברים (הן לא) אלא בכך שסיפורה של אשה, חיי היומיום שלה ועולמה הפנימי ראויים להיכתב ולעמוד לצד הסיפורים שאנחנו רגילים לקרוא ברומנים היסטורים-מיתולוגים: מלחמות, הכתרות, בריתות והפרות אמון. העמודים הראשונים קצת כבדים ומבלבלים אבל אני ממליצה לא להישבר כי ההמשך נהדר. אני מניחה שמי שקרא ומכיר את האיניאדה, בניגוד אלי, יהנה אפילו יותר.

להתחתן עם הפילגש/ ג’ואנה טרולופ
ההחלטה להשאיל עוד ספר של ג’ואנה טרולופ, בהפרש זמן קטן כל כך מהקודם היתה נמהרת. טרולופ לא ממציאה את עצמה מחדש בספר הזה והאפקט המצטבר של הטיפול שלה במערכות יחסים משפחתיות הזכיר לי הפעם טלנובלה ולא דרמה איכותית.

מועדון האידיוטים/ ג’ונתן קו
מישמיש ציינה את קו כאחד הסופרים האהובים עליה ועוררה את סקרנותי. בהתחלה נהניתי מאוד, קו מיטיב לתאר את הלכי הנפש של מתבגרים והעובדה שגיבוריו התבגרו בברמינגהם של שנות ה-70 לא גרעה ממידת ההזדהות והחיבה שרכשתי להם. אבל ככל שעברו הפרקים איבדתי עניין בספר, עד שנטשתי אותו סופית. ייתכן שההגהה הביזיונית תרמה לכך. נראה שמישהו השתמש ב”מצא והחלף” בחוסר מקצועיות משווע ואף אחד לא עלה על זה לפני ההדפסה. התוצאה היא זוועתונים כמו: תליבושת, אליבומים, עליבונות, הושלך ליבוץ ועוד, על כל צעד ושעל.

מחלת האבנים/ מילנה אגוס
לא נשבתי בקסמו של הספר הזה. לעיתים קרובות מדי הרגשתי שאגוס כתבה על פי “שיטת ארי דה-לוקה לכתיבת רב מכר על איטליה ותושביה העממיים”.

איש בחושך/ פול אוסטר
מההקדשה – הספר מוקדש לדויד גרוסמן, רעייתו מיכל, בנו יונתן, בתו רותי ולזכר בנו אורי -  ועד הפיסקה החותמת שהעלתה דמעות בעיני, תהיתי למה אוסטר כתב ספר קר וחלול כמו “ספר האשליות”, שעליו כתבתי במאי, אם הוא יכול להוציא מתחת ידו ספר מרגש ופיוטי כמו איש בחושך. אוסטר כותב כאן על כתיבה, אנשים ויחסי הגומלין בין השניים. אוהבי פרשנות והעמקה ימצאו ודאי עניין בהבטים הארס פואטים, האחרים יוכלו ליהנות מסיפור יפה, קריא ומרגש.

20.07.09

לשרת את העם! – תעלומת הפיסקה החסרה

נושאים ספרים, עברית, צרפתית, תרגום בשעה 16:23 מאת אביגיל

בימים אלה יוצא לחנויות הספר “לשרת את העם!” שתרגומו הסב לי עונג רב. זה רומן סיני על פרשיית אהבים ייצרית הנרקמת בין אשת קולונל צעירה ויפיפייה ובין החייל החתיך, המהפכן למופת, שמשרת בביתם כטבח. כל זה על רקע סין המאואיסטית ובמיזוג משובב נפש בין פיוט ועידון סיני ובין גסות שהופכת לעיתים לפראות של ממש, ואירוניה נגד המשטר.

משיקולים שאינם ידועים לי, החליטו בהוצאת כנרת-זבם לתרגם את הספר הסיני מצרפתית ואני שמעתי עליו לראשונה זמן קצר לפני הוואקאנס דאשתקד. בחנות ספרים באוסלו החלטתי לקנות אותו ומכיוון שלא היה זמין בצרפתית קניתי באנגלית. קראתי, נהניתי ושמחתי שפרוייקט נחמד כל כך מחכה לי עם שובי לארץ.

אחרי שחזרתי מהחופש קיבלתי מההוצאה את הגירסה הצרפתית והתחלתי לתרגם. את הנוסח האנגלי זכרתי במעורפל ובכל מקרה היה נדמה לי שאין הבדל מהותי בין האנגלית לצרפתית (כפי שקורה לא פעם, ועל כך בפוסט נפרד). מה רבה היתה תדהמתי כשהגעתי לסוף הספר ממש, לפיסקה האחרונה חביבה וגיליתי שם – בגירסה הצרפתית, כן? – פיסקה חותמת שלא הופיעה בגירסה האנגלית! לא אסגיר יותר מדי פרטים רק אומר שזו לא סתם פיסקה שכן היא מאירה באור מפתיע את הרומן בין אותה אשת קולונל לאותו חייל חתיך ואת השתלשלות העניינים שלאחריו -  מין פיסקה או הנרית שכזו.

כמובן שמלבד העוול לקורא יש בכך עוול לספר ולסופר ואני מקווה שבהדפסות הבאות באנגלית, אם יהיו, תוחזר הפיסקה הנעלמת. עד אז אני ממליצה להתרחק מהגירסה האנגלית ובכלל, למרות שזה גול עצמי, לקרוא כשאפשר בשפת המקור.

30.06.09

הספרים שקראתי ביוני

נושאים מד"ב, ספרים, תרגום, יומן קריאה בשעה 10:13 מאת אביגיל

הדוח של ברודק/ פיליפ קלודל
ספר שתירגם ידידי המוכשר שי סנדיק. את התרגום אהבתי אבל את הספר לא. שתי בעיות היו לי איתו, חיצוניות, שיטחיות אם תרצו. האחת מופרכת בעליל והשנייה לשיקולכם.
קלודל סובל ממחלה שרבים מחבריו הסופרים הצרפתיים העכשווים סובלים ממנה: הוא מאוהב במילים של עצמו. הדמויות שהוא בורא חיות במדינה אירופית דמיונית, אלגורית ומדברות במין ניב גרמני שקלודל המציא. מילים מהניב המומצא שלו הוא שותל על ימין ועל שמאל. האפקט המצטבר של כל זה, מעבר לניכור שקלודל וודאי מכוון אליו, הוא תחושת התנשאות של הסופר וניתוק מאולץ מהקורא.
הבעיה השנייה שלי, המופרכת, היא שסופרים צעירים שכותבים בגוף ראשון על חוויות ממחנה ריכוז לא מחליקים לי טוב בגרון. אני יודעת כמובן שזאת ספרות ושאם נצפה מסופרים לכתוב רק על חוויותיהם הרי ששכרנו ייצא בהפסדנו, ובכל זאת אני לא מצליחה להתגבר על זה.

טירת מאלוויל/ רובר מרל
למרות ההכחשה שעל הכריכה האחורית, זה בהחלט ספר מד”ב. ספר מד”ב טוב. פצצה גרעינית (זה לא ספויילר) הופכת קבוצת חברים פלוס נספחים, שמוצאים את עצמם מסיבה זו או אחרת במרתף יינות של טירה כפרית צרפתית, לגרעין המין האנושי עלי אדמות. מכאן ממשיך סיפורם של הגיבורים בני ימינו שהוחזרו בהנף פצצה לימי הביניים. הספר קריא מאוד והדמויות מעניינות אבל לפעמים הדיון בסוגיות המתבקשות (“שאלת” האישה, הדת, העבודה וכד’), הוא דידקטי מדי, ומזכיר דיונים מלאכותיים דוגמת “ליל העשרים” של סובול.

הסכנות שבהתנהגות נלוזה/ אונורה דה בלזק
בלזק, מה יש להגיד. קלאסי ויפה. הנשים יפיפיות ומושחתות או יפיפיות וטהורות.

כוכב רחוק/ רוברטו בולוניו
ספר לסופרים, למשוררים אפילו. בולוניו כותב על שירה וספרות ולפעמים על קולנוע כאילו הם החיים עצמם. כמעט כל הדמויות, ראשיות ומשניות, שולחות ידן בכתיבה, והספר עמוס ציטוטים, איזכורים והתייחסויות למשוררים וסופרים, דרום אמריקאים בעיקר. לא קריאה קלה, ועבורי גם לא כל כך מתגמלת, אבל יכולתי להתרענן מדי פעם מחיצי הומור מושחזים שבולוניו שולח.

משפחת מושקאט/ יצחק בשביס זינגר
המטעמים שבשביס זינגר מיטיב כל כך לרקוח: תפאורה בורלסקית, גלריה של דמויות עסיסיות, עלילה גדושת יצרים ומעל הכל המבט הכפול – עין אחת מגחכת והשנייה חומלת. ובכל זאת זה לא מספריו האהובים עלי. אהבתי לאין ערוך את “העבד” ו”שונאים סיפור אהבה” וכנראה שלא במקרה אלה שניים שקצרים בהרבה מ 670 העמודים של משפחת מושקאט.

הביתה/ אסף ענברי
שבחי הביקורת לא היו לשווא, זה ספר מעולה. תנועת ההתיישבות מעולם לא נראתה אנושית יותר. מגוחכת וקטנונית מצד אחד ולא פחות מהירואית מצד שני. הכתיבה יפיפייה, ענברי מלהטט בהצלחה בין האינטימי לגרנדיוזי, כתיבתו חפה מסלסולים ומרגשנות, ובכל זאת מבין השורות עולים הרגשות העזים, המעורבים שהוא חש כלפי הקיבוץ שלו – אפיקים – שעליו הוא כותב בכנות שגובלת בעזות מצח. הפרקים הכי יפים בעיני נמצאים לקראת סוף הספר דווקא, כשענברי מתאר ארועים מכלי ראשון ולא בהתבסס על חומרים ארכיוניים. כשקראתי את הספר הרגשתי, קצת כמו ב”סיפור על אהבה וחושך”, שתולדות הציונות והמדינה התנקזו לאפיקים והם נובעים משם עד היום. מומלץ מאוד ונדמה לי שקיבוצניקים בעבר ובהווה ימצאו בו עניין והנאה עוד יותר ממני.

שאלימר הליצן/ סלמאן רושדי
אני לא אוהבת ספרים על הודו. בגלל זה אני קוראת את רושדי באיחור אופנתי ולשמחתי ההנאה מרובה. הכתיבה שלו חושנית, דחוסה מאוד, אך להפתעתי גם מצחיקה. הספר נע בין תרבויות, ארצות ותקופות והקריאה לא תמיד קלה, אבל שווה את המאמץ. תרגום משובח של ארז אשרוב.

04.06.09

לשבוע הספר – 2 ספרים טובים שאתם לא מכירים

נושאים ספרים, פריז, צרפתית, תרגום בשעה 10:56 מאת אביגיל

כתבתי פעם על המעשה הנקרופילי משהו של המתרגם בספר שהוא מתרגם. אחרי נבירה כזאת, נדיר מאוד שאני ממשיכה לאהוב ספר שאהבתי בקריאה ראשונה. כמובן שאם לא אהבתי אותו מלכתחילה המצב עוד יותר עגום. הפעם, על כל פנים, אני רוצה לספר על שני ספרים שאהבתי ועודני אוהבת גם אחרי שתרגמתי אותם. שני הספרים זכו למעט פרסום וביקורות, הרבה פחות מהראוי להם לדעתי, אז זאת תרומתי הדלה.

האיש ההפוך/ פרד וארגס
אדמסברג הוא האיש שבזכותו הפכתי למתרגמת. ז’אן בטיסט אדמסברג הוא ראש מחלק רצח באחת מתחנות המשטרה בפריז. יש לו רקורד מרשים של פתרון תעלומות, אבל לא ממש ברור איך זה קורה. הוא אינטואיטיבי לגמרי, כל שיטתיות ממנו והלאה, יש לו קוצים בתחת – הוא חייב להתהלך כדי לחשוב ולרוב השאלות הוא ישיב בתשובתו הנצחית: “לא יודע”. הסגן שלצידו, דנגלר, הוא איש מבריק ומשכיל מאוד ששותה הרבה יותר מדי מאז שאשתו נטשה אותו בשביל אחר והשאירה אותו לבד עם חמשת ילדיהם. קאמי, האישה שנכנסת ויוצאת מחייו של אדמסברג היא יפיפיה עצמאית ולא שגרתית. היא מתפרנסת מהלחנת מוזיקה לסדרות טלוויזיה ומשרברבות. מלבדם משופעים  ספריה של וארגס בגופות, טיפוסים משובבי נפש ונבלים מנוולים. אדמסברג שונה מאוד מארכיטיפ הבלש האמריקאי: הוא לא שנון, הוא לא במסע של הרס עצמי – הוא אמנם שותה, מעשן ומזיין אבל כמו כל הצרפתים, לא משהו יוצא דופן, הוא לא זאב בודד שפותר תעלומות בזכות תכונותיו המופלאות – איכשהו זה פשוט קורה לו. אה, והוא כמובן לא מדבר מילה אנגלית ואין לו שום בעיה עם זה. אדמסברג הוא בלש צרפתי גאה ואני מתה עליו.

post11.jpg
* אם זה עושה לכם חשק חפשו את אדמסברג בדוכני הוצאת בבל.

ספינות הלב/ בנואט גרול
ג’ורג’ אוהבת את גֵווין והוא אותה. ככה זה מגיל 16. היא אשת אקדמיה פריזאית והוא מלח ברטאני. תחשבו מרצָה בחוג לפילוסופיה ונהג מונית. יש להם את כל הסיבות שבעולם לא לאהוב אחד את השני ובכל זאת, למרות שכל אחד מהם מתחתן ומקים משפחה הם ממשיכים להיפגש כל כמה שנים, להזדיין כאילו אין מחר ולאהוב. הספר מלווה אותם בעדינות מגיל 16 עד 60. זה ספר פיוטי, שנון ומחרמן. הגיבורה נהדרת, ומרענן להפליא לקרוא ספר שבו הדמות הנשית חותרת כל הזמן, באקטיביות ובאפס ייסורי מצפון, לאושר ולחופש מיני. אני מנסה להיזכר בספר אחר שבו יש גיבורה כזאת וממש לא מצליחה. חייבים להודות שזה קצת ספר בנות, אם כי הדב – גבר שבגברים – אהב אותו מאוד. לשיקולכם.

post2.jpg
*ג’ורג’ וגווין יהיו בדוכני הוצאת כנרת.

בככר רבין כבר העמידו את דוכני שבוע הספר. אצלנו נהוג שכל אחד קונה לעצמו שני ספרים. אני חושבת שאקנה לי את “הביתה” של אסף ענברי ועל הספר השני טרם נפל הפור. אם יש לכם המלצה אשמח לשמוע.

24.05.09

מטאפורות על תרגום

נושאים ספרים, עברית, תרגום בשעה 10:16 מאת אביגיל

אני קוראת עכשיו את “ספר האשליות” לפול אוסטר שגיבורו עוסק בין היתר בתרגום. בקטע מסויים הוא מתאר את עבודת התרגום ומדמה אותה לגריפת פחם. קשה להסביר את מלאכת התרגום כפשוטה ולכן מרבים להסביר אותה באמצעות דימויים. אספתי כמה דימויים, חלקם מוכרים יותר חלקם פחות והרי הם לפניכם:

חלק ניכר מהעבודה היה מכאני, וכיוון שהייתי משרתו של הטקסט ולא יוצרו, נדרש כאן סוג אנרגיה שונה מזה שהשקעתי בכתיבת “עולמו האילם”. תרגום דומה במקצת לגריפת פחם. דולים אותו ומשליכים לכבשן. כל גוש הוא מילה, וכל מלוא האת הוא משפט נוסף, ואם גבך חסון דיו ויש בך די כוח עמידה להמשיך בכך שמונה או עשר שעות בהעלם אחד, אפשר שהאש תמשיך ללהט.
ספר האשליות/ פול אוסטר. בתרגום ברוריה בן ברוך.

It was as if someone, having seen a certain oak tree (further called Individual T) growing in a certain land casting its own unique shadow on the green and brown ground, had proceeded to erect in his garden a prodigiously intricate piece of machinery which in itself was as unlike that or any other tree as the translator’s inspiration and language were unlike those of the original author, but which, by means of ingenious combinations of parts, light effects, breeze-engendering engines, would, when completed, cast a shadow exactly similar to that of Individual T—the same outline, changing in the same manner, with the same double and single spots of sun rippling in the same position, at the same hour of the day.

Bend Sinister By Vladimir Vladimirovich Nabokov

תרגום בעיני ביאליק הוא כמו “נשיקה מבעד למטפחת”.

“עבודת תרגום היא כמו אישה, אם היא נאמנה היא לא יפה, ואם היא יפה, היא לא נאמנה”. לאה גולדברג

“המתרגם, להבדיל מהסופר, הוא אמן מבצע ולא אמן יוצר. הטקסט מונח לפניו כפי שהתווים מונחים לפני הפסנתרן, והוא יכול לבצע אותם בצורה כזאת או בצורה אחרת. אבל ‘להמית את עצמו’, אני מניחה, חייב רק האמן היוצר.” נילי מירסקי

לָמַדְתִּי הַרְבֵּה מְאֹד מֵעֵסֶק הַתַּרְגּוּם.
רֵאשִׁית, לָמַדְתִּי שׁעוֹר בָּעֲנָוָה
לָמַדְתִּי מָה בכשרוני-שֶׁלִּי פָּגוּם
וְכַמָּה מַזִּיעִים בְּעַד שׁוּרָה טוֹבָה.
לָמַדְתִּי לְמָשָׁל, שֶׁעַל פֵּרוּק סוֹנֶטָה,
עַל חריגת-עַצְלוּת מִכָּל מִשְׁקָל עַתִּיק
הַמְּחִיר – שִׁירָה שֶׁתֵּרָאָה כְּמוֹ מֵתָה,
אוֹ כְּמוֹ עֶלְבּוֹן שֶׁל יְרִיקָה בִּפְנֵי חָבֵר וָתִיק,
לָמַדְתִּי גַּם אֵיךְ לֶאֱרוֹת ממטמוניה,
של הַשָּׂפָה שֶׁבָּהּ אֲנִי אוֹכֵל ומְזַיֵּן,
אֶת שֶׁכֹּחוֹתֶיהָ, זרותה, קְטַנּוֹת-פניניה
לִחְיוֹת עִם מָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כָּל מִלָּה נִפְסֶלֶת,
כָּל מָה שֶׁכְּבָר נִשְׁמַע ארכאי בְּלִי תּוֹחֶלֶת,
פֶּן יוֹם אֶחָד תֶּחְסַר לִי הַמַפְסֶלֶת
כְּשֶׁאֶצְטָרֵךְ בָּהּ לְשַׁחְזֵר מֵהַתְחָלָה
שידת-מִלִּים זָרָה, אַךְ מֻפְלָאָה.

דיקמן (ותודה ליצהר ורדי ששלח. את הניקוד הוספתי בנקדן אוטומטי, אז ייתכנו שגיאות)

ידיד מתרגם סיפר לי שהתייעץ עם הסופר כדי ללבן כמה סוגיות תרגום בספר “שלהם”. הסופר אמר לו משהו כמו: בשבילי אתה הסופר העברי של הספר, כך שההחלטות בידיך.
(שי, תקן אותי אם אני טועה. ובכלל יהיה נחמד אם תגיד על זה כמה מילים).

שפע הדימויים מעיד על חמקמקות עבודת המתרגם. אני הכי אוהבת את הדימוי של נבוקוב, בעיני הוא מיטיב להדגיש את מלאכת הכפיים שבבסיס התרגום, מלאכה שרק אם עולה יפה, נוגעת לרגע באמנות.

..

rene_magritte_the_human_condition.jpg

René Magritte The Human Condition

17.05.09

הטוב הרע והמכוער

נושאים ספרים, שבדיה, תרגום בשעה 09:29 מאת אביגיל

את חודש אוגוסט אבלה עם הדב והילדים בשבדיה. לכבוד העונג הקריר הזה ייגעתי את מוחי בחיפוש אחרי נושא לפוסט שבדי ומצאתי:
שני סופרי מתח שבדים, לשניהם גיבור בלש שמככב בכמה ספרים, האחד נפלא והשני – שומר נפשו יירחק.

נתחיל בטוב: הנינג מנקל וגיבורו הבלש וולנדר
וולנדר הוא בלש כבד גוף ולא סימפטי במיוחד כבן חמישים, הוא עובד בתחנת משטרה בינונית בייסטד שבדרום שבדיה. הוא חולה סוכרת, גרוש, יחסיו עם אביו ובתו – האנשים הקרובים אליו ביותר, אינם נעדרי חיבה, אבל מגושמים למדי והוא שותה הרבה, אפילו במושגים שבדיים. הוא הדבר הכי רחוק מאיש משטרה מבריק ויעיל, שאפשר להעלות על הדעת. הספרים הארוכים הם חתירה איטית, כמעט בזמן אמת נדמה לפעמים, לפתרון התעלומה. והקורא תמיד בעמדת יתרון על וולנדר מפני שהוא יודע לפניו מי הרוצח. הנוף ומזג האוויר משחקים תפקיד ראשי ושבדיה של מנקל  היא אלימה, שונאת זרים, צינית ותאבת בצע. (נשמע מוכר?) ההפך הגמור ממדינת הרווחה שכולנו אוהבים לאהוב. דרך העיניים של וולנדר, גם שבדיה היא ארץ אוכלת יושביה.

כל מה שתיארתי עד עכשיו לא נשמע מגרה במיוחד ובכל זאת הספרים שלו נהדרים. מה סוד הקסם? אולי הצצה לתרבות רחוקה (הידעתם שבבתי דירות שבדים יש מכונת כביסה משותפת במרתף?), גיבור אנושי מאוד, מעורר אהדה על אף או אולי בגלל מגרעותיו וכתיבה משובחת.
שניים מהספרים בסדרה תורגמו לעברית: “זרים ללא פנים” ו”הסחת דעת”. מי שקורא בשפות אחרות יכול לקרוא ספרים רבים אחרים בסדרת וולנדר וגם ספרים בשתי סדרות מתח נוספות של מנקל, שבאחת מהן הגיבורה היא לינדה וולנדר, הבת של.

Wallander

קנת בראנה מגלם את וולנדר בסדרה בריטית

ועכשיו לגרוע: סטיג לארסון בטרילוגיית הספרים שלו – מילניום
יהיו כאן ספויילרים, מי שרוצה לקרוא את הספר שיחזור בפוסט הבא, אבל שלא יגיד שלא הזהרתי.
נתחיל בחדשות הטובות: הספר לא תורגם לעברית, אבל מכיוון שזה רב מכר בינלאומי אין לי ספק שאחת ההוצאות תעוט עליו ובקרוב נראה אותו על מדפי החנויות. הספר אמנם טרם תורגם אבל מודן כבר קנו את הזכויות. הספר תורגם והוא נקרא בעברית “נערה עם קעקוע דרקון”.
זה ספר ארוך שמתחיל בצורה נחמדה ואפילה: עיתונאי כלכלי שנאלץ לפרוש ממשרתו מוצא את עצמו מחפש נערה שנעלמה לפני 20 שנה. בתור העוזרת שלו בחורה מגניבה, מסתורית, גותית. אבל אז, בעשרים העמודים האחרונים מתבררת התעלומה והיא כוללת לא פחות מ(ספויילר!):
גילוי ע*יות (הומואי וסטרייטי)
אח או*ס את אחותו בהוראת אביהם ולעיניו
רצח אב
חטיפת זונ*ת ורציחתן במרתף ביתו של הרוצח שהפך למאורת עינויים
סד*זם
ועוד כל מיני פרפראות בשביל התענוג.
(הכוכביות הן לא טעות וולא מטעמי צניעות יתר, זה רק כדי שלא יגיעו דווקא לכאן כשמגגלים את המילים האלה)

לא גמרתי את הספר. עצרתי ארבעה עמודים לפני הסוף . הספיק לי. סף הגירוי של לארסון מחריד בעיני. ברור שסופר טוב – מנקל למשל – יכול לזעזע את הקורא ולהעביר את המסר עם הרבה פחות דם וזרע. מה שלא ברור לי זה איך הטרילוגיה של לארסון כל כך מצליחה. אני, כהרגלי, מאשימה לא מעט את הטלוויזיה בחשיפה לאלימות ובהעלת סף הגירוי לשיאים חדשים.

מיד אחרי התועבה הזאת של לארסון וכדי “להשיב את אמוני” בספרות הבלשית קראתי ספר של סימנון שמוכיח איזה מטעמים וכמה מתח אפשר להפיק בלי סנסציות, בלי סקס בוטה ואלימות משולחת רסן כשאתה סופר מצויין באמת.

[כאן אפשר לקרוא איך במפתיע נהניתי מאוד מהספר השני בסדרת מילניום.]
[וכאן כתבתי על הספר השלישי בטרילוגיה.]

Millemium

הכריכה הצרפתית המשובחת שהפילה אותי בפח


07.05.09

לעבוד בבית קפה

נושאים תרגום, תל אביב בשעה 08:14 מאת אביגיל

לעבודה מהבית יתרונות לרוב, אבל מדי פעם מתחשק לי לעבוד בלי חתולה על המקלדת ועם משהו קצת יותר מהוגן מתחתונים. אז פעם בשבוע אני עובדת בבית קפה. זה טוב לנפש וטוב לעבודה וטוב לנקיון, כי זה גם היום של העוזרת.

אני חובבת מושבעת של בתי קפה כך שדגמתי לא מעט מהם.
הנה הקריטריונים שלי לבית הקפה החלומי ליום עבודה:

  • אינטרנט אלחוטי כמובן
  • הרבה שקעים, הנייד שלי קצת צולע ולא עובד בכלל על בטרייה
  • שולחנות מרווחים, כאלה שאפשר להניח עליהם בלי בעיה מחשב עם עכבר חיצוני וספר פתוח
  • מעט רעש: מוזיקת רקע ואנשים בסביבה זה כיף אבל לא יותר מדי
  • מלצרים שלא מחמיצים פנים גם אחרי שש שעות עבודה על קפה וקרואסון
  • אוכל טעים ובעיקר קפה טוב

אחסוך מכם את רשימת הגרועים והבינוניים, קבלו את הנבחרת שלי:

קום איל פו, נמל תל אביב
יופי של מקום לעבודה.
יתרונות:

  • חלונות ענקיים לים
  • חנייה בשפע ובחינם בשעות הבוקר (נדמה לי שמתחילים לגבות תשלום ב 19:00)
  • מתייחסים נורא יפה

חסרונות:

  • אין נקודות חשמל בשולחנות שבחוץ, אז גם בימים יפים העובדים נידונים לעבודה בניאונים
  • מקום לא זול

נוי, שדרות חן פינת כיכר רבין המקום שינה בעלים
מקום חדש יחסית ומאוד לבבי.
יתרונות:

  • שולחן ענק, על קיר-חלון פינתי לכיוון כיכר רבין
  • עסקית זולה וטעימה. הרבה מרכיבים אורגנים במנות
  • נורא נחמדים

חסרונות:

  • יותר מסעדה מבית קפה אז נפתחים רק בסביבות 12:00
  • לא יודעת איך הם מגיבים לישיבה ארוכה רק על כוס קפה, כי התפריט שם מאוד מפתה

אידלסון, הסניף שבבן יהודה 252
בגלל המאפים

יתרונות:

  • בשעות הבוקר יחסית פנוי אז אפשר להצמיד שולחנות וליצור מרחב עבודה ראוי לשמו
  • לא צריך להתחנן לכוס מים, כמו בכמה מוסדות תל אביביים מכובדים, ברגע שמתיישבים לשולחן מגיע קנקן מים קרירים
  • מאפים כבר אמרתי?

חסרונות:

  • למי שלא מגיע בתחבורה ציבורית (מאוד נוח אגב, קו 4) או באופניים, החנייה גהינומית למדי
  • יכולים להשתפר בגיזרת השקעים

סוכר, פינסקר 20

ביקור באוקטובר 2010 היה מאכזב מאוד, נדמה לי שהבעלים השתנו והמקום מוזנח עד מלוכלך. דווקא הקרואסון היה טעים אבל בהחלט לא שווה להגיע במיוחד. יוחזרו המנקים! קפה שכונתי נחמד
יתרונות:

  • 2 ספות עור מפנקות
  • הרבה עיתונים, אם רוצים לעשות הפסקה ולקרוא משהו מנייר באותו זמן
  • למדו מאידלסון את הפטנט של הקנקן מים

חסרונות:

  • רמת האוכל מאוד לא אחידה, גם כשהדרישות מינימליות כמו קרואסון

בִּמקום, יהודה הלוי 109 המקום שינה בעלים

בבעלות אותם בעלים של באצ’ו ומרסנד, שיודעים איזה דבר או שניים על בתי קפה מוצלחים.
יתרונות:

  • המבורגר

חסרונות:

  • כל מנה שהיא לא המבורגר (אבל זה רק כי אני קרניבורית. הדב הצימחוני בטח לא יחתום על החיסרון הזה)

לאביט, הסניף שבנחלת בנימין 3
התגלית האחרונה שלי. מקום בהגשה עצמית
יתרונות:

  • בהגשה עצמית לא מחמיצים פנים, בהגדרה, למי שיושב שעות על קפה ומאפה
  • מגוון אפשרויות מרובות שקעים, בפנים, בפאטיו ובקומה העליונה
  • אוכל טעים וקפה נהדר + היתרון הנחמד הזה של רשתות שקפה עשירי בחינם

חסרונות:

  • שולחנות עגולים קטנים. אמנם חיסרון גדול, אבל יתר הדברים מפצים אז מצאתי לי שיטה: הקומה העליונה זרועה בשרפרפים, אז אני מצמידה שרפרף לשולחן ומניחה עליו את העכבר. זה הופך את העבודה לאתגר דו מפלסי אבל זה עובד.

ביתא קפה, ברודצקי 17 רמת אביב
מקום מקסים, מרווח וטעים.
יתרונות:

  • שירות נחמד ולא מזעיף פנים
  • אוכל טעים ובריא
  • חנייה בשפע מאחורי הבניין
  • (ממש לא קשור אבל אני ממליצה מאוד גם להגיע בערב עם ילדים. השולחנות בחוץ נמצאים ברחבה רחבת ידיים שמזמינה התרוצצות)

חסרונות:

  • רחוק ממרכז העיר, צריך לנסוע אליו במיוחד

עוד לא הייתי אבל מיזנטרופ הוא ללא ספק המקום הבא שאבדוק כשארצה לעבוד בחוץ. אדווח מהשטח.

את הרשימה אמשיך ואעדכן ורק שתדעו שכתבתי אותה כחלק ממדור “כלים למתרגמים” שאתם יכולים לראות שם משמאל, מתחת ל”קצת עליי” . בדרך כלל אני לא מייגעת את כלל הקוראים בענייני המדור כי הוא טכני בעיקרו, ומטרתו לשתף אחרים בארגז הכלים התרגומי שלי, אבל נדמה לי שהרשימה הזאת עשויה לעניין גם אחרים.
ובאספרסו כפול ננוּחם.

30.04.09

הספרים שקראתי באפריל (פוסט שפל רוח)

נושאים ספרים, עברית, תרגום, יומן קריאה בשעה 10:06 מאת אביגיל

תרוצים יש לי למכביר וברובם מופיעות המילים: פסח, חופש וילדים אבל השורה התחתונה היא שלמעט מגה-לקטורה של 650 עמודים בצרפתית, שעליה אני לא יכולה לומר דבר, קראתי החודש רק ספר אחד.

לקוראים שלא עזבו את הבלוג בשאט נפש אספר שמדובר בספר נהדר של סופרת שאני מאוד אוהבת וזו ההזדמנות שלי להרחיב קצת על השניים.

The Robber Bride/ Margaret Atwood
סיפור מקסים על ארבע נשים שונות בתכלית והיחסים ביניהן. אטווד מצליחה לטוות דמויות אמינות ומכמירות לב. היא אוהבת אותן, על אף הדפיקויות שהיא מיטיבה כל כך לתאר.

התחלתי לקרוא את הספר בעברית (הכלה השודדת), אבל אחרי כמה עשרות עמודים הרגשתי שאני מפספסת ועברתי לאנגלית (לא היה פשוט להשיג את הספר, מזל שבאמצע נכנסה המגה-לקטורה).

מרגע שהתחלתי לקרוא אותו באנגלית הבנתי שהמתרגם לא אשם: אין סיכוי לתרגם את הספר הזה כך שיעורר בקוראי העברית תחושות דומות לאלו שהתעוררו בקוראי המקור.
אחד המוקשים התרגומיים הרציניים בספר הוא דמותה של טוני, הסטוריונית מלחמות שמאז ילדותה מתבוננת בעולם במבט כפול: רגיל והפוך. היא נוהגת לקרוא דברים הפוך, מהסוף להתחלה ורק תדמיינו איזה מטעמים עושה הסטריונית מלחמות מ War ו Raw.

בקטע אחד, מרגש במיוחד, מביטה טוני הילדה באמה, שאיתה יש לה יחסים מורכבים, מחליקה במדרון מושלג ובעוד טוני הרגילה צועקת No, No הקול הפנימי שלה, ההפוך, לוחש On, On.
אני ממש רואה בעיני רוחי את המתרגמים שלה מורטים את שיערם בייאוש.

יש בספר המון רגעים מצחיקים, הוא שופע אהבת אדם בכלל ונשים בפרט, אבל כדאי שתדעו שהוא גם ארוך ומדכדך.  כל אחת מהגיבורות שרוטה, שלא לומר סדוקה, בדרכה והגברים בחייהן עושים חשק למצוא מקלט במנזר הקרוב או לחילופין לשתות איזה דרינק במינרווה.

atwood.jpg

עד כאן על הספר והנה כמה מילים על הסופרת.
מעטים הסופרים, ולדעתי אטווד היחידה ממש, שאני אוהבת בלהט מגיל 17 ועד היום. לא קראתי את כל מה שכתבה ואפילו לא את כל הספרים שתורגמו – היא סופרת פורה להפליא. אבל בכל פעם שקראתי ספר שלה זה היה קסם טהור.
אטווד חכמה, יש לה הבחנות חדות כתער ואחד הדברים שאני אוהבת אצלה זה שהחוכמה שלה לא מאיימת כמו של ג’ויס, מתחכמת כמו של מקיואן או פתלתלה כמו של פיליפ רות. החוכמה שלה יומיומית ובגובה העיניים (אני מתפתה לומר נשית) – היא אלופה בלספק את מינימום הפרטים הנחוצים ולתת לקוראים את התחושה שהם משתתפים במעשה המרכבה הזה שהוא הספר שהם אוחזים בידם.

חוץ מזה, בתור חובבת מד”ב ופנטזיה אני נפעמת מול היכולות של אטווד, סופרת “רצינית” ומוערכת, זוכרת פרס בוקר ששמה מוזכר לא פעם בקשר לנובל (יאללה אטווד), לכתוב ספרים נפלאים בסוגות האלו, “הנחותות”, או לשלב בעלילות שלה אלמנטים פנטסטים ביד אומן. אני ממליצה בחום, לחובבי המד”ב וגם למסתייגים ממנו, לקרוא את:

מעשה השפחה
בבואה נשית ל 1984 של אורוול. חבר ותיק ונכבד בארון הספרים הפמיניסטי שלי.

בז וניאלה:
העולם, כמו שאנחנו מכירים אותו, רק על ספידים (היפר ביוטכנולוגיה, היפר היי טק) וחורבנו.

שני הספרים האלה, שהם בעיני פסגה של כתיבה מד”בית, הם דיסטופיות מטלטלות ומדכאות בעיקר מפני שהכתיבה של אטווד כל כך משכנעת ואנושית – היא לא כותבת על חלליות ורובוטים (שכבודם במקומם מונח) אלא על בני אדם שאיתרע מזלם לחיות בתקופה חשוכה. וגם כשהיא עוסקת בעולמות  דימיוניים ניכרת המחוייבות העמוקה שלה לפמיניזם ולאקולוגיה (בהתאמה), נושאים שמעסיקים אותה כמעט בכל ספריה.

google_booksearch2.gif
גיליתי, למרבה השמחה, שכנרת-זב”ם-דביר העלו חלק נכבד מהספרים שלהם ל Limited preview ב Google books, כך שמי שהפוסט הזה עורר את סקרנותו יוכל לטעום מהספרים:
הכלה השודדת
בז וניאלה

07.04.09

שי לחג Lost in Translation

נושאים פריז, צרפתית, תרגום בשעה 08:51 מאת אביגיל

כשעוברים לחיות במקום אחר נערכים, מן הסתם, להתמודדות עם שינויים: שפה, מזג אוויר, נוף, הרגלים, נימוס. כשעברנו לפריז ידעתי הכל על המטרו, המלצרים הזעופים, הימים הארוכים בקיץ, האוכל, היין, המוזיאונים, הבירוקרטיה המסורבלת, ההבדל בין vous ל tu ומה לא.

אלה הדברים הגדולים. יש את הדברים הבינוניים שגיליתי במקום, כמו חלב בבקבוקי זכוכית, מוסד ה goûter – ארוחת ארבע, תקשורת עם מוסדות ועסקים באמצעות הדואר הישן והטוב, כניסה חינם למוזיאונים בכל יום ראשון ראשון בחודש, גינות ציבוריות שנסגרות עם רדת החשכה, כרטיסנים מזרי אימה במטרו ועוד ועוד ועוד.

אבל יש גם את הדברים הקטנים, הדקים מן הדק, שסבבו אותי מהיום שהגעתי. ברובם הם לא טובים או גרועים מאצלנו, הם רק טיפ טיפה אחרים והם חדרו לי מתחת לעור, התערבבו במחזור הדם והזכירו לי את הזרוּת שלי אבל גם שזו הרפתקה, שעכשיו אני אמונדסן ופריז היא הקוטב הדרומי שלי.

וברוח זו קבלו שי לחג: כמוסת זרוּת פריזאית. לשבור את הזגוגית רק במקרה חירום:

  • על הקפה משלמים בעת ההגשה, לא לפני שרוצים ללכת.
  • שם המשפחה נכתב כולו באותיות גדולות. נעים מאוד, אני  Mme Avigail BURSTEIN
  • כשמגיע תורך הרופאה יוצאת לפתח הקליניקה, לוחצת את ידך ומכניסה אותך. כנ”ל ביציאה.
  • בולים מוכרים ב ,Tabac מין קיוסק שנמצא בבתי קפה או ברים ואפשר לקנות בו: סיגריות וצורכי עישון, ממתקים, כרטיסי לוטו, כרטיסי אוטובוס/ מטרו וכן, גם בולים.
  • מותר לבוא לבית קפה עם קרואסון שקנית בבולנז’רי, אפילו אם בבית קפה מוכרים קרואסונים (זה אולי עניין שכונתי. אשמח לשמוע מאחרים אם הם מכירים את המנהג הזה).
  • כשמשלמים למוכר הוא לוקח את הכסף ולא מגיב. את התודה הוא יאמר בעת הגשת העודף.
  • חייבים לומר שלום כשנכנסים לחנות, אם לא מברכים לשלום את הקופאית בסופר זוכים לגערה (ובצדק, אם חושבים על זה).
  • כשיושבים באוטובוס, קמים כדי לרדת רק אחרי שהאוטובוס עצר.
  • לקבצן השכונתי לא מתייחסים כמו למצורע. כששמים בידו מטבע גם מחליפים מילה או שתיים.
  • כשפונים לזבן בחנות לא אומרים “סליחה, איפה הקממבר?” אלא “שלום, איפה הקממבר?”

car-parkpola.png

חג שמח!

31.03.09

הו דארסי

נושאים ספרים, תרגום בשעה 10:30 מאת אביגיל

אודה ולא אבוש: באיחור אופנתי של 20 שנה, התאהבתי גם אני במר דארסי. הגעתי עד גיל מופלג בלי לקרוא ג’יין אוסטן אבל העוול תוקן כשהתפרסם “על גאווה ודעה קדומה” בתרגומה של עירית לינור. קניתי את הספר פחות בגלל עניין בג’יין אוסטן (זה לא יקרה שוב) ויותר מתוך סקרנות לקרוא את התרגום. מהבחינה הזאת נפלתי כפרי בשל לידיהם השמנוניות של אנשי השיווק בכתר וידיעות ספרים.
אם זה היה רק תעלול פרסומי ריק מתוכן הייתי מתרגזת, אבל אדרבה. נהניתי. מאוד נהניתי, ולא מעט בזכות התרגום הקליל של לינור. כמו בכל דבר, כשנהנים לתרגם משהו מרגישים את זה בתוצאה ואת ההתמוגגות של לינור הרגשתי כמעט בכל משפט. אני יודעת שחלק מחברי המתרגמים האשימו אותה באינגלוזים על ימין ועל שמאל, אבל אני לא יודעת, לא הרגשתי אותם, נסחפתי עם העלילה והדמויות. וצחקתי. המון.

את הספר קניתי ביום שישי אחד שבו הדב והילדים היו מחוץ לבית. בצהריים נכנסתי למיטה עם הספר ואחרי שבלעתי חצי ממנו בנשימה אחת זינקתי מהמיטה: חייבת – לק- אדום! בלי להלאות אתכם בהרגלי הטיפוח שלי, תצטרכו להאמין לי שזה נדיר בהחלט. אבל באותו רגע הרגשתי שאני פשוט חייבת לעשות את זה. בסך הכל יצאתי בזול, אם הייתי בחברותא בטח היינו לובשות פיג’מות ומשליכות כריות אחת על השנייה או לפחות כותבות זכרונות בספרונים עם לבבות והולי הובי. מיותר לציין שאת המשך הספר קראתי בבהונות אדומות כדם.

כל הסיפור הזה הוא הקדמה שתכליתה להצדיק את העובדה ששאלתי מהספריה ספר כל כך מופרך ונדון לכשלון כמו “יומנו של מר דארסי” מאת אמנדה גריינג’. הספר מתיימר להציג את נקודת מבטו של דארסי על כל מה שהתרחש ב”על גאווה ודעה קדומה” באמצעות יומנו האישי עלאק. עם כל הכבוד לביצים שיש לגברת גריינג’, לכתוב ספין-אוף לג’יין אוסטין זה לא בליגה שלה. קראתי בערך חמישים עמודים, לא ממש מתוך הנאה, פשוט לא רציתי לעזוב לפני שאגיד שלום לאליזבט בנט. אבל החוויה היתה כל כך עֵצית, תחליף זול לדבר האמיתי, שאחרי שאני ואליזבט החלפנו ברכות סגרתי את הספר לבלי שוב.

« לפוסטים הקודמים לפוסטים הבאים »