03.03.10
ההצהרה – מעשה השפחה של דור המילניום
קוראים לי אנה.
קוראים לי אנה ואני לא אמורה להיות כאן.
אני לא אמורה להיות קיימת. אבל אני כן קיימת.
זאת לא אשמתי שאני כאן. לא ביקשתי להיוולד.
אבל זה לא עוזר בכלל.
לפחות תפסו אותי מוקדם…
אלו השורות הראשונות של ‘ההצהרה’, ספר נוער (Young adult) מאת ג’מה מלי שתרגמתי לאחרונה להוצאת כנרת.
תקציר הספר, כפי שהוא מופיע בכריכה האחורית:
אנה בת ה־15 היא ילדה אסורה. היא נולדה בשנת 2125, והיא לא היתה אמורה להיוולד. בעולם העתידני שאנה חיה בו האנשים החוקיים נוטלים תרופה המעניקה חיי נצח ולא חוששים מהמוות. אבל לכל דבר יש מחיר, והמחיר שהם משלמים הוא האיסור להביא ילדים לעולם.
אנה סגורה במוסד, מוסד מיוחד לילדים אסורים, וכל שאיפתה היא לשרוד, להיות צייתנית ומועילה. עד שיום אחד מופיע במוסד נער חדש ומסתורי. הוא יודע על אנה הרבה יותר משהיא יודעת על עצמה, והוא נחוש בדעתו להוציא אותה משם ולהשיב לה את חייה…
הצהרתי בעבר על אהבתי ל’מעשה השפחה’ מאת מרגרט אטווד. ספר נפלא, שאני אוהבת מגיל 17 ומהמעטים שקראתי יותר מפעם אחת. ‘ההצהרה’ הוא מעין גירסה שלו, צעירה וסדיסטית משהו. מי שקרא את מעשה השפחה ודאי יזהה בתקציר שהבאתי למעלה את קווי המתאר של הסיפור ההוא: חברה עתידנית מדכאת ומשעבדת – שם נשים, כאן ילדים. מעמד אחד שחי חיי רווחה ונהנה מפירות הקידמה, על חשבון מעמד מנוצל עד מוות, בשם עיקרון מקודש (במעשה השפחה יש השענות על עקרונות תנכיים מעוותים ובהצהרה מין עונש בסגנון ויקטוריאני קודר על התקוממות כנגד הטבע).
ההצהרה הוא ספר מעניין, קולח וכתוב היטב אבל תרגום ספר הוא חיטוט עמוק שמעורר השוואות ומחשבות. אטווד יודעת להטיל על הקוראים אימה קפואה באמצעים דקים מן הדק. למשל התיאור העדין של החדר שאליו מובאת הגיבורה הוא מופת של קלסטרופוביה והשפלה של אשה שאפילו הזכות להתאבד נלקחת ממנה. היא כמעט לא מתארת אלימות או זוועות ואילו ג’מה מלי מרבה להשתמש ב: מכות, הרעבה, עינויים, התעללות מילולית, כליאה בצינוק ומשחקים סדיסטים. האימה מפורשת (עד אימה, גיחי).
אני לא מרבה לקרוא ספרי נוער ובזמן התרגום תהיתי: האם ספרים שנכתבים לדור ה-Y מתאפיינים בכך שהם כל כך מפורשים ואלימים? אני מקווה שלא, כי אז שוב אגרר להסבר הטרחני שלי על נזקי המדיה ולגמרי נמאסתי על עצמי בעניין הזה. מצד שני, לא כולם גאונים כמו אטווד ואולי ההשענות על אמצעים מוחשיים היא דרכם של סופרים רגילים לתקוע לקורא אגרוף בבטן.
עדכון באימייל
רסס לפוסטים
מאת רונית ר ,
4 בMarch, 2010 בשעה 08:57
קשה לומר שהספר הזה מאפיין את ספרי הנוער שיוצאים בארץ. גם בגלל ההיבט העתידני, וגם משום שהוא פונה לנוער בוגר יחסית. מכאן נובעת, בין השאר, רמת האלימות והקושי הרגשי. ככלל, ספרות הנוער שיוצאת בארץ דווקא לא נוהגת להקשות עליהם בשום צורה, בוודאי לא ספרות המקור
[תגובה]
אביגיל Reply:
March 4th, 2010 at 09:05
במקרה קראתי אתמול במוסף ספרים על ספר שהזכיר לי את ההצהרה – ‘הצד האחר של האי’. http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1153342.html
גם הוא דיסטופיה לנוער וגם הוא נשמע קשה ואלים למדי.
יכול להיות שהפנייה הזאת לקהל של נוער בוגר היא חדשה יחסית ולכן נתקלים בספרים יותר קשים? אני למשל לא זוכרת ספרות מהסוג הזה כשאני הייתי בגיל הרלוונטי. נדמה לי שבגיל הזה כבר קראנו ספרים למבוגרים.
[תגובה]
מאת רונית רוקאס ,
4 בMarch, 2010 בשעה 09:55
אכן, עד “דמדומים” כמעט לא הוציאו בארץ ספרים לגיל הזה (נניח 14 ומעלה), וכשהוציאו – טישטשו את העובדה שהם מתאימים לנוער בוגר יחסית (כל מה שמעל 12). מאז הצלחת “דמדומים” והמשכיו (ובארץ מדובר בהצלחה יחסית, לעומת ארצות הברית) החליטו שאולי בכל זאת כדאי – לקיבוץ המאוחד יש עכשיו סדרה מיוחדת לגיל 15 +, וכן – גם הספר שרותה כתבה עליו נופל לקטגוריה הזאת.
בארצות הברית ספרי YA הם ז’אנר פופולרי ורווח מאוד, הכולל כמויות גדולות במיוחד של ג’אנק לצד לא מעט ספרים מעניינים.
[תגובה]
אביגיל Reply:
March 4th, 2010 at 13:57
ממש בימים אלו אני מתרגמת עוד ספר ראשון בסדרה כזאת. כנראה שאנחנו עדות ללבלוב מסויים בז’אנר ה YA בארץ.
[תגובה]
מיכל פז-קלפ Reply:
March 4th, 2010 at 22:08
לא רק “דמדומים” הוא הסיבה לפריחה. יש שגשוג מדהים בספרות YA בכל העולם (לא רק בארה”ב), כבר המון זמן, ובשנה האחרונה נרשמה קפיצה נוספת. בארץ אנחנו מנסים כל הזמן להכניס ספרים כאלה ונראה שמשהו מתחיל לזוז, סוףסוף. (הלוואי).
בעיניי “ההצהרה” לא אלים במיוחד, אלא מזעזע. האימפקט המרכזי שלו הוא רעיוני. אין שם יותר מדי תיאורי אלימות. הרוב מרומז. הרעיונות המבהילים שעומדים מאחורי התיאורים הם המקור האמיתי לזעזוע.
בכל אופן – הוא ספר מצוין. לנוער ולמבוגרים.
[תגובה]