12.04.10

צפירת חולין

נושאים פריז, בקטנה בשעה 10:51 מאת אביגיל

בתחילת השהות שלי בפריז, ביום רביעי בהיר אחד בעודי ברחוב זינק הלב שלי לתחתונים. פתאום, בלי שום הודעה מוקדמת נשמעה צפירה. לא סתם – עולה ויורדת. אני לא חושבת שהחרדה שלי הייתה יוצאת דופן. אני מניחה שלכל ישראלי יש את האימה הפרטית שלו מצפירות, בוודאי צפירות אמת. אולי לבני דורי שחוו את הצפירה של יום הכיפורים כפעוטות יש איזה אקסטרה נוירוזה כבונוס.

בכל מקרה באותו יום רביעי בהיר קפאתי על מקומי והעפתי מבטים מבוהלים בעוברים והשבים. הם מצידם המשיכו כאילו כלום לא קרה. בירור קצר העלה שבכל יום רביעי הראשון בחודש, בצהריים, נשמעת בפריז צפירה לבדיקת הצופרים. לידיעת הנוסעים.

אם עד אז חשבתי שהעובדה שיש צופרים בכל יישוב בישראל היא סימן לא-נורמליות של המקום הזה, הרי שהחוויה בפריז הוכיחה אחרת. היא גם הוכיחה שכמו תמיד הקונטקסט קובע, כי בשנתיים שהייתי שם באמת לא התרגשתי מהצפירות החודשיות אבל ברגע שחזרתי לארץ נשרה ממני האדישות לצפירה כאילו לא היתה.

5 תגובות »

  1. מאת צביקה א ,

    12 בApril, 2010 בשעה 12:15

    עכשיו, חשבו מה מרגיש אדם שהיה בוגר, אב לשלושה, כשהחלה מלחמת יום הכיפורים, וגוייס –
    וגם שירת בירושלים במלחמת ששת הימים, שאף היא החלה בצפירות מטורפות בכל צופרי ירושלים. זוהי צמרמורת, שחוזרת בכל יום זיכרון, בכל ניסוי צופרים, כששומעים שירים מאז (מ”ירושלים של זהב” ועד “לו יהי”).

    [Reply]

    אביגיל Reply:

    צביקה, קשה לי אפילו לדמיין את זה.
    בלי שום ניסיון להשוות בין הטראומות חלילה, אני חושבת שיש השפעה שונה לשמיעת אזעקה כאדם בוגר ואקטיבי לבין שמיעה כפעוט, פסיבי בהכרח, שאישיותו מתעצבת.

    [Reply]

  2. מאת כנרת ,

    12 בApril, 2010 בשעה 13:25

    כמוני כמוך. עדיין אני תוהה איך הילדים (שאצלי הולכים לבית ספר בימי רביעי) מקבלים את הצפירה הזאת. ועדיין אני מסתכלת על השעון, שלא תפתיע אותי, המניאקית, ב-12. ואז, הם תמיד (לפחות ברובע שלנו), מפסיקים לרגע את הצפירה, ושוב היא מתחילה מחדש, ותופסת אותי לא מוכנה.

    אבל מה זה לעומת הריח של הגומי השרוף ב-RER ובמטרו לפעמים, שמזכיר לי את מסכות הגז של מלחמת המפרץ.

    [Reply]

    אביגיל Reply:

    ומה עם לנסוע ברכבת החוצה מפריז ולחלוף על פני דראנסי? או סתם לחלוף על פני יער אירופאי מצוי? בחורף? בשלג?
    נראה לי שאי אפשר לחיות באירופה, אפילו מע’, בלי שההיסטוריה תתגנב מתחת לעור.

    [Reply]

  3. מאת נחמה ,

    12 בApril, 2010 בשעה 16:26

    הצפירה של יום השואה תמיד מקפיצה אותי. אולי כי אני מחכה לה בשעה 11 והיא מקדימה בשעה. אני תמיד בטוחה שהם טעו בשעה עד שנזכרת שיום השואה זה 10 ויום הזיכרון 11. תמיד מתלווה לזה המחשבה ששוב שכחתי להדליק נר זכרון למרות שבעת הצפירה אני מרוכזת במחשבות על הדודים שלי שנשרפו ביולי 1941 ובעצם אז הם לא היו דודים שלי כי אני עוד לא נולדתי, אבל הם היו האחים והאחיות של אבי – אז הם כן היו דודים שלי?
    אני חושבת עליהם כמו ברפלקס מותנה (פבלוב?) אזעקה, טעות, דודים, עצוב, שכחתי נר וכל הזמן עצוב והרבה כעס.

    [Reply]

השארת תגובה