21.04.09

פלנטה מונוכרומטית

נושאים טלוויזיה, בקטנה בשעה 11:02 מאת אביגיל

בלתי נתפסת. בכל גיל ומכל כיוון ממנו נסתכל על השואה, מתוך חיינו המוגנים והשבעים, היא בלתי נתפסת.

אני יודעת שבמקרה שלי, האחרוּת של הזוועה מועצמת משום שהתרחשה בעולם שכולו שחור לבן. לא מטפורית, פשוטו כמשמעו. כל עדות ויזואלית שניבטת אלינו מהימים ההם זרה כל כך לעולמנו. הרי ברגע שנסיט את המבט מתמונות האימה יתגלה לעיננו עולם אחר בתכלית, לא רק בגלל שלאושרנו איננו מוקפים זוועות צלמוות, אלא מפני שאנחנו, נרצה או לא, חיים בצבע. קשה לתפוס שגם הם, אז, חיו בצבע. אני צריכה להזכיר את זה לעצמי בכל פעם מחדש.

אחת החוויות הכי מטלטלות שהיו לי בקשר לשואה היתה סרט תיעודי שראיתי לפני עשור או יותר בפסטיבל הסרטים בירושלים. לא שלדי אדם ואודים מוצלים מאש, לא גיאיות הריגה ולא ילדים מניפים ידיים בכניעה. ברלין של היטלר בצבע. נאצים צעירים רוקדים בפיקניק אביבי, דגלי צלב-קרס עזי גוון מתנופפים בפוטוגניות והשטן הנמוך עם השפם המגוחך בצבעים חיים.

זה היה כמו אגרוף לחזה. ההבנה הילדותית שבעצם הכל קרה ממש כאן, ממש עכשיו, בפלנטה הזאת ממש.

תגובה אחת »

  1. מאת תמר ,

    22 בApril, 2009 בשעה 19:33

    זו אבחנה מענינת ונכונה גם עבורי.
    כל החומרים התעודיים האלו בשחור לבן אכן ארוזים בתוך בועה קודרת ורחוקה וזה אולי מקשה להרגיש את הדברים במלוא עוצמתם ואולי מצד שני זה כן מאפשר לצפות בהם יותר – קצת ממרחק…

    עם ההתפתחויות הטכנולוגיות ויזאוליות המהירות כל כך – גם התקופה שלנו בטח תיראה צבעונית למחצה בעתיד. לא כמו שיהיו “החיים האמיתיים”.

    [תגובה]

השארת תגובה

Powered by WP Hashcash