21.04.09

פלנטה מונוכרומטית

נושאים טלוויזיה, בקטנה בשעה 11:02 מאת אביגיל

בלתי נתפסת. בכל גיל ומכל כיוון ממנו נסתכל על השואה, מתוך חיינו המוגנים והשבעים, היא בלתי נתפסת.

אני יודעת שבמקרה שלי, האחרוּת של הזוועה מועצמת משום שהתרחשה בעולם שכולו שחור לבן. לא מטפורית, פשוטו כמשמעו. כל עדות ויזואלית שניבטת אלינו מהימים ההם זרה כל כך לעולמנו. הרי ברגע שנסיט את המבט מתמונות האימה יתגלה לעיננו עולם אחר בתכלית, לא רק בגלל שלאושרנו איננו מוקפים זוועות צלמוות, אלא מפני שאנחנו, נרצה או לא, חיים בצבע. קשה לתפוס שגם הם, אז, חיו בצבע. אני צריכה להזכיר את זה לעצמי בכל פעם מחדש.

אחת החוויות הכי מטלטלות שהיו לי בקשר לשואה היתה סרט תיעודי שראיתי לפני עשור או יותר בפסטיבל הסרטים בירושלים. לא שלדי אדם ואודים מוצלים מאש, לא גיאיות הריגה ולא ילדים מניפים ידיים בכניעה. ברלין של היטלר בצבע. נאצים צעירים רוקדים בפיקניק אביבי, דגלי צלב-קרס עזי גוון מתנופפים בפוטוגניות והשטן הנמוך עם השפם המגוחך בצבעים חיים.

זה היה כמו אגרוף לחזה. ההבנה הילדותית שבעצם הכל קרה ממש כאן, ממש עכשיו, בפלנטה הזאת ממש.

קישור קבוע תגובה אחת

07.04.09

שי לחג Lost in Translation

נושאים פריז, צרפתית, תרגום בשעה 08:51 מאת אביגיל

כשעוברים לחיות במקום אחר נערכים, מן הסתם, להתמודדות עם שינויים: שפה, מזג אוויר, נוף, הרגלים, נימוס. כשעברנו לפריז ידעתי הכל על המטרו, המלצרים הזעופים, הימים הארוכים בקיץ, האוכל, היין, המוזיאונים, הבירוקרטיה המסורבלת, ההבדל בין vous ל tu ומה לא.

אלה הדברים הגדולים. יש את הדברים הבינוניים שגיליתי במקום, כמו חלב בבקבוקי זכוכית, מוסד ה goûter – ארוחת ארבע, תקשורת עם מוסדות ועסקים באמצעות הדואר הישן והטוב, כניסה חינם למוזיאונים בכל יום ראשון ראשון בחודש, גינות ציבוריות שנסגרות עם רדת החשכה, כרטיסנים מזרי אימה במטרו ועוד ועוד ועוד.

אבל יש גם את הדברים הקטנים, הדקים מן הדק, שסבבו אותי מהיום שהגעתי. ברובם הם לא טובים או גרועים מאצלנו, הם רק טיפ טיפה אחרים והם חדרו לי מתחת לעור, התערבבו במחזור הדם והזכירו לי את הזרוּת שלי אבל גם שזו הרפתקה, שעכשיו אני אמונדסן ופריז היא הקוטב הדרומי שלי.

וברוח זו קבלו שי לחג: כמוסת זרוּת פריזאית. לשבור את הזגוגית רק במקרה חירום:

• על הקפה משלמים בעת ההגשה, לא לפני שרוצים ללכת.
• שם המשפחה נכתב כולו באותיות גדולות. נעים מאוד, אני  Mme Avigail BURSTEIN
• כשמגיע תורך הרופאה יוצאת לפתח הקליניקה, לוחצת את ידך ומכניסה אותך. כנ”ל ביציאה.
• בולים מוכרים ב ,Tabac מין קיוסק שנמצא בבתי קפה או ברים ואפשר לקנות בו: סיגריות וצורכי עישון, ממתקים, כרטיסי לוטו, כרטיסי אוטובוס/ מטרו וכן, גם בולים.
• מותר לבוא לבית קפה עם קרואסון שקנית בבולנז’רי, אפילו אם בבית קפה מוכרים קרואסונים (זה אולי עניין שכונתי. אשמח לשמוע מאחרים אם הם מכירים את המנהג הזה).
• כשמשלמים למוכר הוא לוקח את הכסף ולא מגיב. את התודה הוא יאמר בעת הגשת העודף.
• חייבים לומר שלום כשנכנסים לחנות, אם לא מברכים לשלום את הקופאית בסופר זוכים לגערה (ובצדק, אם חושבים על זה).
• כשיושבים באוטובוס, קמים כדי לרדת רק אחרי שהאוטובוס עצר.
• לקבצן השכונתי לא מתייחסים כמו למצורע. כששמים בידו מטבע גם מחליפים מילה או שתיים.
• כשפונים לזבן בחנות לא אומרים “סליחה, איפה הקממבר?” אלא “שלום, איפה הקממבר?”

חג שמח!

קישור קבוע 20 תגובות

31.03.09

הו דארסי

נושאים ספרים, תרגום בשעה 10:30 מאת אביגיל

אודה ולא אבוש: באיחור אופנתי של 20 שנה, התאהבתי גם אני במר דארסי. הגעתי עד גיל מופלג בלי לקרוא ג’יין אוסטן אבל העוול תוקן כשהתפרסם “על גאווה ודעה קדומה” בתרגומה של עירית לינור. קניתי את הספר פחות בגלל עניין בג’יין אוסטן (זה לא יקרה שוב) ויותר מתוך סקרנות לקרוא את התרגום. מהבחינה הזאת נפלתי כפרי בשל לידיהם השמנוניות של אנשי השיווק בכתר וידיעות ספרים.
אם זה היה רק תעלול פרסומי ריק מתוכן הייתי מתרגזת, אבל אדרבה. נהניתי. מאוד נהניתי, ולא מעט בזכות התרגום הקליל של לינור. כמו בכל דבר, כשנהנים לתרגם משהו מרגישים את זה בתוצאה ואת ההתמוגגות של לינור הרגשתי כמעט בכל משפט. אני יודעת שחלק מחברי המתרגמים האשימו אותה באינגלוזים על ימין ועל שמאל, אבל אני לא יודעת, לא הרגשתי אותם, נסחפתי עם העלילה והדמויות. וצחקתי. המון.

את הספר קניתי ביום שישי אחד שבו הדב והילדים היו מחוץ לבית. בצהריים נכנסתי למיטה עם הספר ואחרי שבלעתי חצי ממנו בנשימה אחת זינקתי מהמיטה: חייבת – לק- אדום! בלי להלאות אתכם בהרגלי הטיפוח שלי, תצטרכו להאמין לי שזה נדיר בהחלט. אבל באותו רגע הרגשתי שאני פשוט חייבת לעשות את זה. בסך הכל יצאתי בזול, אם הייתי בחברותא בטח היינו לובשות פיג’מות ומשליכות כריות אחת על השנייה או לפחות כותבות זכרונות בספרונים עם לבבות והולי הובי. מיותר לציין שאת המשך הספר קראתי בבהונות אדומות כדם.

כל הסיפור הזה הוא הקדמה שתכליתה להצדיק את העובדה ששאלתי מהספריה ספר כל כך מופרך ונדון לכשלון כמו “יומנו של מר דארסי” מאת אמנדה גריינג’. הספר מתיימר להציג את נקודת מבטו של דארסי על כל מה שהתרחש ב”על גאווה ודעה קדומה” באמצעות יומנו האישי עלאק. עם כל הכבוד לביצים שיש לגברת גריינג’, לכתוב ספין-אוף לג’יין אוסטין זה לא בליגה שלה. קראתי בערך חמישים עמודים, לא ממש מתוך הנאה, פשוט לא רציתי לעזוב לפני שאגיד שלום לאליזבט בנט. אבל החוויה היתה כל כך עֵצית, תחליף זול לדבר האמיתי, שאחרי שאני ואליזבט החלפנו ברכות סגרתי את הספר לבלי שוב.

קישור קבוע 13 תגובות

הספרים שקראתי במרץ (החודש לא הטמפרמנט)

נושאים מד"ב, ספרים, יומן קריאה בשעה 10:26 מאת אביגיל

יומנו של מר דארסי/ אמנדה גריינג’
ספר רע לתפארת. זכה לפוסט משלו.

משאלה אחת ימינה/ אשכול נבו
ההרצאה של אשכול נבו פתחה את הכנס השנתי של אגודת המתרגמים. ההרצאה היתה מצויינת אבל האיש עורר בי רגשות מעורבים: מצד אחד, קרוב מאוד לפני השטח מרגישים את הפרסומאי הזחוח שהיה לפני שהפך לכוכב רבי מכר, סופר שמקריא את מילותיו בעודף חשיבות עצמית ומצד שני, הוא בכל זאת הצליח לרגש ולסקרן אותי. אז החלטתי לשאול את הספר בספריה, בלי הרבה ציפיות. ובאמת, כמו שתיארתי לעצמי, זה ספר פיצוחים: אי אפשר לחיות רק מפיצוחים, אבל לפעמים נורא מתחשק לפצח. לא מזין ולא משביע אבל מעביר את הזמן בנעימים, והרבה פעמים בסוף נשאר כאב בטן עמום ואת אומרת לעצמך: למה לא הפסקתי קודם? אז הפעם הפסקתי בזמן, קצת אחרי אמצע הספר. הרגשתי שכבר לא מעניין אותי מה יקרה לדמויות. נשארתי עם שתי הערות:

• מה העניין הזה עם חברוּת גברית חיפאית. גם גוטפרוינד, ב”בשבילה גיבורים עפים” (לא קראתי עד הסוף) מתפייט על זה. מישהו יכול להסביר?
• תחשדו בספרים שיש להם שלל פונטים כדי להבהיר שבירה של רצף כרונולוגי או החלפת המספר.

אפריל בפריז/ מיכאל ואלנר
אוקיי, אני בחורה שטחית, ההבטחה שטמונה באביב פריזאי בלבלה את דעתי ולקחתי את הספר בלי לקרוא את הכריכה האחורית. אבל בעמוד 17, כשהגיבור מוצב כמתורגמן בחדר שבו מענה קצין אס.אס נער בן 15 התעשתתי , סגרתי את הספר ונפרדתי ממנו לשלום.

כנפי הדמיון/ מרי ויזל
מפתיע כמה נהניתי מהספר. החומרים שלו טלנובליים למדי אבל הכתיבה משובחת וגם קצב העלילה. תרגום יפה של עפרה אביגד.

החדר החשוך/ רייצ’ל זייפרט
קראתי עד הסוף רק את הנובלה הראשונה. אהבתי אותה. הנובלה השניה, שבה 5 ילדי זוג נאצי עושים את דרכם לבדם בגרמניה הכבושה לכיוון בית סבתם הזכירה לי, הפוך על הפוך, את סוויטה צרפתית המופתי. את המסע ההפוך שעושים שם מתוך פריז הכבושה. זייפרט לא יכולה לעמוד בהשוואה לנמירובסקי ולכן הפסקתי באמצע.

ג’אז/ טוני מוריסון
יפה. תובעני. סמיך. תרגום מקסים ומעורר השראה של  ניצה בן-ארי.

יומן חצות/ פטרוס מרקריס
אין על רב-פקד קוסטס חריטוס, השוטר האתונאי שלא שמע על פוליטיקלי קורקט. הוא והשוטרים שלו מרביצים ומאיימים בחקירות, שלא לדבר על זה שבעברו עינוי קומוניסטים תחת משטר הדיקטטורה. בשבילי זאת הצצה יוצאת דופן למקום קרוב וזר באותה מידה. המתח לא מבריק אבל האקזוטיות שווה קריאה. תרגום יפה של אמיר צוקרמן.

מלחמת האדם הזקן/ ג’ון סקאלזי
מד”ב זורם וקריא מאוד. בונוס – המון דמויות נשיות, גם בתפקידים לא שיגרתיים ג’נדרית, משולבות באופן טבעי לגמרי. מרענן.

אהבה ועוד משימות בלתי אפשריות/ אילת ולדמן
משמים. עלילות גיבורה ניו יורקית נוירוטית ולא מעניינת. נמאס נמאס נמאס מילדים ניו יורקים יהודים חנונים מבריקים. ג’ונתן ספרן פויר וניקול קראוס, זוג ספרותי מלכותי נוסף (איילת היא אשתו של מייקל שייבון הנפלא) כבר נפלו בפח הזה והמאיסו את הטיפוס. הספר סובל משנינות יתר. בכלל, כל מיני ספרים שאני קוראת בזמן האחרון הם שנונים במידה נעימה למדי אבל האפקט המצטבר של זה הוא מיאוס קל. הלאה השנינות.

הפיקניק האחרון/ מרי וזלי
בעקבות ההצלחה של “כנפי הדמיון” ניסיתי עוד ספר שלה. מוזר. מטריד. ספויילר, ראו הוזהרתם:

כנראה שלגברת יש עניין עם גילוי ער*ות. בכנפי הדמיון בעלה של הבת הוא מאהבה של האם (לא גילוי ער*ות קלאסי אמנם, אבל מעיק להפליא) ואילו כאן רומן בין אב לבתו. יצירה אפלה שרב בה הנסתר, התת קרקעי על הגלוי, המדחיק. בסך הכל לא מומלץ.

הבחורה בשורה מאחור/ פרנסואז דורנר
קצר וקריא, נגמר תוך יום. חבל לי שלא קראתי אותו בצרפתית, אם כי התרגום של מיכל אסייג טוב. תשוקות מודחקות לצד חוסר תקשורת. למרות העיסוק בסקס וחושניות ספר מאוד לא סקסי.

חוט האופק – רקוויאם/ אנטוניו טאבוקי
שתי נובלות מאת סופר שאהבתי מאוד בלטענת פררה. אני אוהבת נובלות, בניגוד לסיפורים קצרים שאני לא אוהבת וממעטת לקרוא. נדמה לי שהבנתי בבפתרון סופי של שייבון שבנובלה טובה כל מילה צריכה להיות זהב טהור. אני חושבת שבספר ההוא קראתי כל משפט לפחות פעמיים ומאז אני שפוטה של נובלות. בכל מקרה התחלתי את חוט האופק ולא נתפסתי. הפסקתי סופית אחרי שקראתי את הכריכה האחורית וספויילרתי קשות (הספריה החדשה אולי תפסיקו עם המנהג המגונה הזה?)

קישור קבוע 8 תגובות

26.03.09

זבנג וסיימנו

נושאים נרגנת, עברית, בקטנה בשעה 11:49 מאת אביגיל

כולם מסיימים, אף אחד כבר לא גומר. גל צדקנות עכור שטף את הארץ ומחק את השורש ג.מ.ר.

בזמן הצונאמון גרתי בחו”ל ואולי בגלל זה כל מי שמסיים לידי מצמרר אותי כמו חריקת ציפורן על לוח.

ועל מה המהומה? אם אני אומרת “גמרתי את הסלט”, גיחי, מישהו חושד בי שהירקות הכניסו אותי לפירכוסים אורגזמתיים? תראו לי את היקום המקביל שבו זה קורה ואתחיל לארוז.

למה להחליף את המילה הפשוטה והפסקנית “גמר” שבמצלול שלה אפשר לשמוע רמז לסופה של פעולה ולהחליף אותו ב”סיים” הרופס וחסר האופי?

עד היום הצקתי רק לסובבים אותי ובעיקר לילדיי. בכל פעם שהם אומרים שסיימו משהו אני אומרת להם “בגן/ בי”ס אתם יכולים לסיים, אצלנו בבית גומרים”.

אבל היום אני רוצה לנצל את הבמה המכובדת ולצאת בקריאה נרגשת לקוראי הבלוג (כל השניים וחצי): תגמרו, באמא’שכם!

קישור קבוע 17 תגובות

24.03.09

כך התנסיתי בתרגום כתוביות

נושאים עברית, תרגום, תרגום כתוביות בשעה 10:24 מאת אביגיל

מאז 1984 מתקיים מדי שנה כנס של (Ted (Technology, Entertainment, Design
הכנסים מגוונים להפליא, המרצים מעולים ומטרת כל העניין היא הפצת רעיונות. מתישהו החלו גם להעלות את ההרצאות לאינטרנט. מדובר בהרצאות של 20 דקות בערך של המוחות החריפים ביותר בשלל תחומים. ראיתי חוקרת מוח שמתארת את רגעי השבץ המוחי שעברה, ראיתי את לרנר, ראש עיריית קוריטיבה, מדבר על החזון העירוני שלו, ראיתי מהפכנית שהכניסה אוכל אורגני לתוכנית ההזנה במוסדות החינוך בניו יורק, ראיתי את האיש שהתחיל את תנועת הסלואו-לייף. ועוד ועוד ועוד. כמעט אף הרצאה שראיתי לא היתה משעממת ובכולן היה חזון מעורר השראה.

 כשהדב סיפר לי שהם מחפשים מתרגמים שיתרגמו בהתנדבות את ההרצאות ראיתי בזה הזדמנות כפולה:

• להתנסות בתרגום כתוביות. אף פעם לא עשיתי את זה. הנה אפשרות להתעסק עם חומר איכותי ומעניין ובאותו הזמן “להתגלח” על מישהו.
• לעשות משהו בהתנדבות. אמנם זאת לא עזרה לאוכלוסייה נזקקת, אבל צריך להתחיל איפשהו.

יצרתי קשר עם האחראית לענייני כתוביות בטד ולאחר כמה וכמה מיילים מצאנו הרצאה שמעניינת אותי ושלא “נתפסה” על ידי מתרגם אחר. מסתבר שממשק העבודה הוא ברשת והוא נוח מאוד. מישהו תימלל את ההרצאות ומתחת לכל שורה באנגלית יש שדה ריק שבו ממלאים את התרגום בעברית והוא כבר יוצג בתזמון המתאים יחד עם הוידאו.

מאוד נהניתי מהעבודה. נחשפתי קצת לאתגרים של תרגום כתוביות, בלי לקוח שנשף בעורפי.

תרגמתי את הרצאתה של אליזבט גילברט , מחברת הספר “לאכול להתפלל לאהוב”, על גאונות. ההרצאה שאורכה 19 דקות, מהנה ומעניינת ואני מקווה שתמצא חן בעיניכם למרות התרגום החובבני:

בטח שמתם לב שיש בעיית יישור. סימני פיסוק בסוף שורה מופיעים בתחילתה. דווח ויטופל בקרוב, אני מקווה.

כאן העמוד שלי ב Ted עם קישורים להרצאות שתרגמתי והגהתי. הרשימה עדיין חלקית ביותר.

קישור קבוע 7 תגובות

22.03.09

העבודה פינת בעלי מלאכה

נושאים ספרים, תרגום בשעה 10:37 מאת אביגיל

כשמתרגמים ספר קוראים אותו כמה וכמה פעמים. המון פעמים. במקור ובתרגום. אחרי קריאות רבות וקפדניות כאלה מתפוגג המסתורין של היצירה ומתגלים היסודות, עבודת הכפיים. מסתבר שיש סופרים שהם גם בעלי מלאכה מצטיינים: העלילה והדמויות נסמכות על מבנה יציב. אבל יש סופרים שהם אוּמנים רשלניים: יש להם אולי סיפור טוב ודמויות מעניינות אבל היסודות קצת רעועים:

• חורים בעלילה.
• דברים חסרי הגיון – הגיבור קם על רגליו ואחרי שתי שורות שבהן הוא עומד הוא שב ומזדקף.
• חוסר אחידות – בכרך השלישי בסדרה X אביו של הגיבור נקרא ארמנד בעוד שבשני הכרכים הקודמים הוא נקרא פרנסואה.
• אי דיוקים – בספר שאני קוראת עכשיו המחבר מספר על מענק עבודה מועדפת שקיבל עם שיחרורו בתחילת שנות התשעים (לקוראים הצעירים – אנחנו משוחררי תחילת שנות התשעים יכולנו רק לחלום על המענק הזה). פדיחה, מסתבר שבמקרה הזה אני זו שלא דייקה. כשאני השתחררתי ב 90′ אמנם לא היה המענק, אבל מרמיט העיר שב 92′ היה גם היה . בכל מקרה אי דיוקים קיימים גם קיימים.
• אבל החביבים עלי ביותר הם הסופרים שהדמויות שלהם מתנועעות כמו מריונטות, מוגבלות לתנועה או שתיים. כשהסופר מוכשר ורב דמיון הדמויות שלו מתנועעות בטבעיות כמו בחיים. גיליתי שסופר פחות מוכשר מתאהב לעיתים קרובות במחווה אחת: משיכת כתפיים, זקירת גבה, הזדעפות או כל תנועה אחרת שעולה על דעתכם, וחוזר עליה שוב ושוב, עד לזרא.

דווקא בתרגום אפשר לעשות חסדים קטנים עם הטקסט:

• בכרך השלישי שציינתי החליטה העורכת הנבונה לשנות את השם חזרה לפרנסואה, כמו בשני הספרים הקודמים, וכך לחסוך מקוראי העברית את הבלבול שהיה מנת חלקם של קוראי המקור הצרפתי.
• אפשר לדלג על המשפט שבו הדמות שהזדקפה לפני כמה שורות מזדקפת שוב.
• וכשבאנגלית פני הגיבור frowns שוב ושוב ושוב: אז בעברית הוא
  • מזדעף
  • מתכרכם
  • מקדיר
  • מזעיף פנים
  • מעווה את פרצופו
  • מצחו נחרש קמטים

ועוד כהנה וכהנה, בכפוף להקשר ולמשלב.
יש כמובן מצבים שבהם חזרה על אותה מילה היא מכוונת ומשרתת את הטקסט, אבל לא עליהם אני מדברת.

קישור קבוע 10 תגובות

21.03.09

האח הגדול

נושאים מד"ב, נרגנת, ספרים, טלוויזיה, בקטנה בשעה 21:20 מאת אביגיל

זאת לא ביקורת טלוויזיה, כאמור זרקתי אותה מהחלון.

מטריד אותי שהצירוף “האח הגדול” מתקשר אצל חלק מהאנשים רק לתוכנית. עד לפני זמן קצר היה ה”אח הגדול ” ביטוי לא שגור מדי אבל רב עוצמה מפני שנשען על העולם המסוייט והמשכנע שיצר אורוול בספרו 1984. גם אנשים שלא קראו את הספר ידעו, אני חושבת, שאוקיאניה היא מקום מפחיד, שהיחידים בה חיים ללא חירות ובפיקוח מקסימלי

למה זה מטריד אותי? לא רק בגלל השחיקה התרבותית וההקשרים הרדודים שהתרבות הזאת מייצרת אלא מפני שלמיטב זכרוני אין ביטוי מוכן לשליפה שמבטא בשתי מילים את כל הסיוט הזה. כלומר היכולת לדבר על עולם אורווליאני נעשתה הרבה יותר מסורבלת. ומשום כך גם יותר חמקמקה ומסובכת.

ואם להפוך את זה לטיעון אקטואלי: בגלל “האח הגדול” הטלוויזיוני, קשה יותר להסביר את החשש מחוק הזיהוי הביומטרי.
או שנהייתי ממש פרנואידית.

קישור קבוע 4 תגובות

19.03.09

הכריכה הכי יפה

נושאים ספרים, עברית, עיצוב, פריז, תרגום בשעה 09:14 מאת אביגיל

כשכריכה מוצלחת עוטפת ספר טוב יש ביניהם דיאלוג. כשזה קורה, אני מדלגת מהטקסט לכריכה ובחזרה. את זיידי סמית הנאווה שבדש הפנימי של “על היופי” ביקרתי לא פעם בזמן הקריאה וחשבתי שהיא יפה כמו מלאך וכותבת כמו שד (ולפעמים ההפך, יפה כמו שד וכותבת כמו מלאך. אבל תמיד מוכשרת להפליא ויפה להלל).

הכריכה שהיפנטה אותי יותר מכל בשנים האחרונות היא כריכת  “הלא של קלרה” מאת הסופרת הצרפתיה סואזיג אהרון. זהו סיפורה של קלרה שחוזרת מאשוויץ אל חיק משפחתה שנשארה בפריז. הדמות של קלרה מיוצגת בכריכה על שלל פניה: התנופה וחוסר ההתמסרות, הסירוב לשחק לפי כללי המשחק, החידתיות, הריחוק, הבדידות והרצון העז, הפיזי להתרחק. גם הרקע החום אפור והטקסט השחור לבן נהדרים. ועובי הכריכה והמגע המעט מחוספס שלה. לצערי לא מצאתי קרדיט למעצב העטיפה, נדמה לי שזה נדב משהו, אבל אין לי את הספר בבית. מי שיודע שיגיד. המעצב המוכשר הוא נדב שלו. ותודה ליובל.

ועוד עניין תרגומי קטן שהעסיק אותי כשקראתי את הספר. קלרה גיבורת הסיפור היא Klara. בדרך כלל כותבים את השם כך Clara.
האות K נדירה בצרפתית ומופיעה בעיקר במילים מיובאות. ברור שהשם הזה והגיבורה הנושאת אותו זועקים את זרותם לשמיים. בעברית העין מחליקה על ה”קלרה” השגור הזה, שום דבר שם לא שורט את הרישתית. האם יכלו לעשות אחרת בתרגום? לא בטוח. אולי זה אחד מאותם ויתורים הכרחיים שנעשים בכל ספר, כדי להעמיד אותו על הרגליים בשפה חדשה.

קישור קבוע 10 תגובות

18.03.09

זרקתי את הטלוויזיה מהחלון

נושאים נרגנת, טלוויזיה בשעה 13:17 מאת אביגיל

מאז שעזבתי את בית הורי בגיל 18 (עמוק במאה שעברה) אין לי טלוויזיה.
מתישהו חשבנו להכניס הביתה טלוויזיה אבל ביקור חטוף בחנות הרלוונטית הזכיר לנו שמדובר ברהיט ענק ומכוער (ואל תגידו מסך שטוח) אז ויתרנו.

הסיבה לזה שאין לי טלוויזיה היא פשוטה : לא אוהבת. נכון שטלוויזיה היא רק המדיום ועשויים להיות בה תכנים טובים, אבל תודו שזה תאורטי. אז פעם בכמה זמן מתחשק לי לראות טלוויזיה, אבל זה כמו עם גלידה. אני לא אוהבת גלידה אבל לפעמים בא לי, אז אני אוכלת קצת וזהו. כנ”ל עם טלוויזיה, כשאני רוצה אני רואה באינטרט. לעומת זאת היתרון של לחיות בלי טלוויזיה הוא עצום:

• מישהו , נקרא לו הדב לצורך העניין, הוא בעל חיסון טבעי מזערי לכל מה שמתחולל על מסך. שימו אותו ליד מסך, והוא יבהה בו.
• אני חושדת שגם אני, אם היתה לי האפשרות הייתי רואה דברים די דוחים. אפשר לקרוא לזה רפואה מונעת.
• מצד שני בכל פעם שיוצא לי לראות טלוויזיה אני מתעצבנת מהטַפֶּשֶת. והפרסומות איומות. כשאני מבינה אותן. כי קורה דבר מוזר – למרות שאין לי שום בעיית הבנה בחיים האמיתיים, נוכחתי לדעת שיש פרסומות שאני פשוט לא מבינה. לא מבינה את הבדיחה, לא מבינה את הפואנטה. כאילו עברתי ליקום מקביל.
• זה משאיר זמן להרבה דברים אחרים, ולבני הבית יש יותר זמן להקדיש לבילוי איתי.
• הסתפקות במועט. בפחות גרויים. כשאני נחשפת לתוכנית עכשווית, לא פעם הגודש (סקס/ אלימות/ וולגריות) גדול עלי.
• ועוד לא אמרתי כלום על הרדידות, העילגות, הערכים המעוותים, תפיסת הגוף הפוגענית וההמוניות.
• וגם לא אמרתי כלום על זה שכשנולדו הילדים כולם אמרו חכי שיגיעו לגיל (חצי שנה/ שנתיים/ גן/ בי”ס) ותראי שאי אפשר להסתדר בלי טלוויזיה. אז אפשר, זה אפילו די טבעי. ולא אמרתי על זה כלום כי אצלי בבית אין טלוויזיה לא לטובת נפשם הרכה של הילדים אלא לטובתי.

קישור קבוע תגובה אחת