07.04.09
שי לחג Lost in Translation
כשעוברים לחיות במקום אחר נערכים, מן הסתם, להתמודדות עם שינויים: שפה, מזג אוויר, נוף, הרגלים, נימוס. כשעברנו לפריז ידעתי הכל על המטרו, המלצרים הזעופים, הימים הארוכים בקיץ, האוכל, היין, המוזיאונים, הבירוקרטיה המסורבלת, ההבדל בין vous ל tu ומה לא.
אלה הדברים הגדולים. יש את הדברים הבינוניים שגיליתי במקום, כמו חלב בבקבוקי זכוכית, מוסד ה goûter – ארוחת ארבע, תקשורת עם מוסדות ועסקים באמצעות הדואר הישן והטוב, כניסה חינם למוזיאונים בכל יום ראשון ראשון בחודש, גינות ציבוריות שנסגרות עם רדת החשכה, כרטיסנים מזרי אימה במטרו ועוד ועוד ועוד.
אבל יש גם את הדברים הקטנים, הדקים מן הדק, שסבבו אותי מהיום שהגעתי. ברובם הם לא טובים או גרועים מאצלנו, הם רק טיפ טיפה אחרים והם חדרו לי מתחת לעור, התערבבו במחזור הדם והזכירו לי את הזרוּת שלי אבל גם שזו הרפתקה, שעכשיו אני אמונדסן ופריז היא הקוטב הדרומי שלי.
וברוח זו קבלו שי לחג: כמוסת זרוּת פריזאית. לשבור את הזגוגית רק במקרה חירום:
- על הקפה משלמים בעת ההגשה, לא לפני שרוצים ללכת.
- שם המשפחה נכתב כולו באותיות גדולות. נעים מאוד, אני Mme Avigail BURSTEIN
- כשמגיע תורך הרופאה יוצאת לפתח הקליניקה, לוחצת את ידך ומכניסה אותך. כנ”ל ביציאה.
- בולים מוכרים ב ,Tabac מין קיוסק שנמצא בבתי קפה או ברים ואפשר לקנות בו: סיגריות וצורכי עישון, ממתקים, כרטיסי לוטו, כרטיסי אוטובוס/ מטרו וכן, גם בולים.
- מותר לבוא לבית קפה עם קרואסון שקנית בבולנז’רי, אפילו אם בבית קפה מוכרים קרואסונים (זה אולי עניין שכונתי. אשמח לשמוע מאחרים אם הם מכירים את המנהג הזה).
- כשמשלמים למוכר הוא לוקח את הכסף ולא מגיב. את התודה הוא יאמר בעת הגשת העודף.
- חייבים לומר שלום כשנכנסים לחנות, אם לא מברכים לשלום את הקופאית בסופר זוכים לגערה (ובצדק, אם חושבים על זה).
- כשיושבים באוטובוס, קמים כדי לרדת רק אחרי שהאוטובוס עצר.
- לקבצן השכונתי לא מתייחסים כמו למצורע. כששמים בידו מטבע גם מחליפים מילה או שתיים.
- כשפונים לזבן בחנות לא אומרים “סליחה, איפה הקממבר?” אלא “שלום, איפה הקממבר?”
חג שמח!
מאת יאיר ,
7 בApril, 2009 בשעה 13:48
עוד משהו שלמדתי בפריז:
כשנכנסים למעלית אומרים שלום למי שנמצא (וגם להיפך).
[Reply]
מאת avigail ,
7 בApril, 2009 בשעה 16:22
נכון, גם בחדרי מדרגות.
בכלל, אמירת שלום לא מוגבלת שם לאנשים שאתה מכיר אלא לאנשים שנקרים על דרכך.
[Reply]
מאת כנרת ,
9 בApril, 2009 בשעה 10:37
רשימה מתוקה ומדויקת מאוד.
* בעניין השלום, גנבתם לי, רציתי לכתוב איך אומרים גם שלום כשעולים לאוטובוס. בכלל, אמירת השלום היתה עצה מאוד חשובה. ככה הם הרבה יותר מסבירים פניהם לכל מי שלא יהיה. מצד שני, כשאמרתי, מתוך הרגל, שלום לזרים בחדר המדרגות בישראל, הסתכלו עלי כאילו אני מטרידה אותם.
* זורקים סיגריות על הרצפה. גם בתוך מרפסת של בית קפה.
* אסור לצאת עם שיער רטוב, זה נחשב כמעט לא הגייני, או כמו לצאת עם פיג’מה. ובכלל הסתרקות היא חשובה מאוד, אפילו לילדים קטנים (ייתכן שזה מעיד עלי יותר מאשר על הצרפתים, אבל ככל הנראה כל ילדונת צרפתיה בת חמש בילתה יותר זמן במספרות מאשר אני בכל שנותיי).
* “יש לך מבטא קטן” היא דרך מנומסת לשאול מאיפה באת.
* לגני הילדים אסור להכנס לפני שמחליפים למין נעלי בית מעט רשמיות יותר, שוסון. ההורים, אם הם רוצים להכנס, צריכים להוריד נעליים או ללבוש מעל הנעליים שלהם מין גרבי חדר ניתוח. גם בבתים, חלק מהאנשים מבקשים להוריד נעליים, וחלק מהאורחות מבקשים שוסון כדי לשמור על תקינות הגרביונים (אני אומרת מראש – אין לנו).
חג שמח, ונוסטלגיה פריזאית מבורכת לכל.
[Reply]
מאת Solange ,
9 בApril, 2009 בשעה 21:21
מוזר העניין הזה של הקרואסן שמביאים מהבית לבתי הקפה. כניראה שבבית קפה שהייתי לא מזמן, הם לא שמעו על זה מפני שממש כעסו עלי שפתחתי את השקית מהבולנג’רי הקרוב.
ליתר הנקודות אני מסכימה איתך. יחיה ההבדל הקטן!
[Reply]
מאת avigail ,
11 בApril, 2009 בשעה 18:25
כנרת,
נכון! חוץ מהשיער הרטוב שבזה לא נתקלתי. ותודה על השפע 🙂
סולאנז’,
באמת מוזר, אני דגמתי את העניין בבתי קפה ברובע ה-3 וב-11 ושם זה היה מקובל לגמרי.
[Reply]
מאת avigail ,
11 בApril, 2009 בשעה 18:25
בשיחה עם מישהי שילדה לא מזמן נזכרתי בעוד 3 זרויות שקשורות להריון וילדים:
* ההריון שם נספר אחרת והוא כולל 38 שבועות ולא 40 כמו בארץ.
* לא שואלים אותך באיזה שבוע/ חודש את אלא מה תאריך הלידה המשוער.
* עד גיל 3 בערך סופרים את גיל הילדים בחודשים.
[Reply]
מאת מיכל ,
11 בApril, 2009 בשעה 20:13
לגבי ה’שלום’ שאומרים לכל אדם שבא מולך –
הוא משתנה לפי שעת היממה
וגם אם אתה אומר שלום בחדר מדרגות נטול חלונות אתה אמור לדעת אם עכשיו צריך לומר bonjour או bonsoir.
[Reply]
מאת מישמיש ,
16 בApril, 2009 בשעה 19:42
איזה בלוג מעניין יש לך!
ואיזו רשימה מצויינת, אלו באמת הדברים הקטנים, שבעיקר בהתחלה שמים לב אליהם…
[Reply]
מאת avigail ,
17 בApril, 2009 בשעה 18:46
היי מישמיש,
תודה.
איזה כיף לדעת שקראו את הרשימה בקופנהגן, אחת הערים שאני הכי אוהבת.
יש סיכוי שתספרי על זרות קופנהגנית או שתיים?
[Reply]
מאת מישמיש ,
17 בApril, 2009 בשעה 22:41
בישבילי זו כבר לא זרות, אלא חיי יום יום, כך שקצת קשה לשים את האצבע…
אבל גם כאן הרופא יוצא ולוחץ את היד
באוניברסיטה כולם קוראים לפרוסורים בשמם הפרטי
את האופניים נועלים במנעול מאוד קטן, והם בדרך כלל לא נגנבים
כשמתחיל הקיץ ממש אפשר לשים לב שאנשים מחייכים ברבה יותר
[Reply]
מאת תמר ,
18 בApril, 2009 בשעה 08:41
כשבאנו לגור בצפון ארה”ב (לימודים) היה קשה להתרגל לכך שלכל חנות שנכנסים המוכר מחייך אליך בנעימות (חשודה) שואל אותך “מה שלומך” או “איך הולך היום שלך” וגם מצפה לתשובה וגם לזה שתישאל אותו בחזרה. זה הרגיש מלאכותי והתאים יופי לנקודת המבט השכיחה שלנו הישראלים שהכל מזויף מחוץ למה שאנחנו רגילים. עם הזמן זה נהיה טבעי יותר ויותר קל לחייך לשאול מה נשמע בחזרה.
כשאנו לבקר בארץ בפעם הראשונה שמתי לב שאנשים פשוט לא מחייכים אליך (חוץ מקרובים וחברים כמובן) נכנסתי לכמה חנויות ולא לא שאלתי “מה שלומך” אבל שלחתי חיוך של נימוס כפי שכבר התרגלתי לעשות – הרגשתי שלא רק שזה ניראה תמוה אלא אפילו מאובחן על ידי הצד השני כסוג של “מצב פסיכוטי” לא ברור.
לפעמים יותר קשה להתרגל בחזרה לחיספוס שהיית רגיל בו כי באופציה החדשה כל כך הרבה יותר נעימה.
[Reply]
מאת avigail ,
18 בApril, 2009 בשעה 19:04
תודה מישמיש ותמר על התוספות.
עניין החיוך באמת מוכר. בארץ הפנים הרבה יותר קשוחים, ולא רק הפנים.
לפעמים כשיוצאים לרחוב, ובעיקר לכביש, מקבלים תחושה של יציאה לקרב.
[Reply]
מאת גבי ,
19 בApril, 2009 בשעה 15:45
אשמח להוסיף כי, בחלק לא מבוטל של ההופעות, עליך לחכות לסדרנים שילוו אותך למקומך.
וכמובן, נהוג להעניק להם טיפ בעבור כך.
[Reply]
מאת מרמיט ,
24 בApril, 2009 בשעה 11:39
אני זוכר כשחזרתי מאנגליה, עמדתי בפיצוצייה וחיכיתי בסבלנות שהמוכר ייצור איתי קשר עין, ובינתיים עקפו אותי מימין, משמאל, מלמעלה ומלמטה…
[Reply]
מאת Anonymous ,
24 בApril, 2009 בשעה 13:33
וקצת מאוסטרליה:
גם כאן אומרים שלום לכל מי שעובר מולך
כשהמכוניות משתלבות בכביש הראשי – חובת הנוסע במסלול המהיר לתת למשתלבות להיכנס לנתיב (וכולם אפילו עושים את זה…)
המקומיים לא הולכים עם מטריות או מעילי גשם – במילא חם ומתייבשים (או מתרטבים) חליפות
בערי שדה – מקובל ללכת יחף לכל מקום (סופרמרקט, ספריה, סרטים…אבל לא לבית הספר) וגם בכל גיל. גם בגד ים מתקבל בברכה (משום מה הרבה מאוד נשים לובשות חלק עליון של בגד ים במקום חזיה…אני לא 🙂 או רק בגד ים בלי חולצה מעל (בייחוד בביירון ביי והם תמיד מאוד חתיכות…)
[Reply]
מאת avigail ,
24 בApril, 2009 בשעה 15:35
מרמיט – קשר עין? כמה תמים מצידך…
אבל נכון שזה עובר מהר וישר חוזרים להרגלים הישנים?
אנונימית – חן חן על התוספת מ down under.
אהבתי את היחפנוּת ואת ההסתובבות היומיומית בבגד ים.
[Reply]
מאת הדב ,
25 בApril, 2009 בשעה 18:20
יש לא מעט דברים שצריך להתרגל אליהם בcorporate space הצרפתי
כל בוקר כשאתה מגיע לעבור בכל הקומה וללחוץ ידיים לכולם. אצלנו היה מדובר בכ20 אנשים אני לא יודע באיזה גודל של קומה הם עוצרים.
אמירת בונז’ור בפעם הראשונה שאתה רואה מישהו וחדל! אם תאמר לו בפעם הבאה בונז’ור נוסף ינזוף בך שמדובר ברה בונז’ור.
וכמובן
כשיוצאים לצהריים שותים ושלושה אנשים לבקבוק זה מדד סביר בהחלט.
ניתן לקחת מטרו לכמה תחנות כדי להגיע למסעדה. בימים מסויימים ניתן גם לבצע החלפת מטרו.
מדברים על יינות שטעמנו במהלך הסופ”ש.
בכל ארוע חברה, גם אם הוא טריוויאלי יש שמפניה.
איך לומר – יש לנו לאן לשאוף.
[Reply]
מאת avigail ,
28 בApril, 2009 בשעה 17:31
יום העצמאות הזכיר לי את ה- 14 ביולי בפריז. אולי הדבר הכי זר ומוזר הוא שהמקום הכי חם להיות בו באותו ערב זה בנשף הכבאים. לערב אחד הופכת תחנת הכבאות ברובע למועדון ריקודים. אנחנו לא זכינו לפזז שם בגלל תור אינסופי.
בכלל כבאים הם עניין נוסף. למתבוננת מהצד נדמה שהם נבחרו לעבודה על פי הלוק שלהם. כולם חתיכי-על, עד כדי כך שהם מפיקים לוח שנה עם תמונות כבאים ומוכרים אותם ברחובות בפרוס השנה החדשה. ריצת הבוקר של כבאי הרובע היא תחנת חובה פריאזית שלא זוכה לכבוד המגיע לה במדריכי הנסיעות 😛
[Reply]
מאת הדב ,
28 בApril, 2009 בשעה 18:52
זה אכן זוכה לאזכור ב “יומיים בפאריס”
אם לצטט את הבמאית:
Delpy: I’m not a flirtatious person, and I don’t take love lightly at all, actually. In the film, she’s [flirting] with the firemen [laughs], but I don’t know any woman in France who doesn’t talk to firemen and smile at them, because they’re always so sweet, and they’re wearing those tight pants. Even my dad looks at their ass when they walk down the street!
[Reply]
מאת yaeli ,
1 בMay, 2009 בשעה 00:31
so for you my dear… in Swaziland..
In Swaziland – everyone say hello to you. Actually it’s a whole ritual. You say Sawubona (hello) Then he say Gunjani (how are you, but more like What with you) and you said Siyapila (I’m fine) – only then you can say – can u pass me the salt pleas. Though by then they think you know siSwati Al Boria and continue talking to you in siSwati. Funny – being Israeli it was hard to get used to it. And eventually I got to a stage where if I needed something NOW and it was the first time I saw the person that day I used to shoot the Sawbuna/yebo/gunjani/siyapila in one breath and tell him what I wanted…couldn’t wait for the whole thing.
In Swaziland, you use only your right hand to give and take. And you make sure the left is resting on your right arm, to show you aren’t armed.
In Swaziland, those who respect you, usually younger than you, will not look into your eyes when they are talking to u, and for this took me ages to get used to. Moms here never ever say – Look in my eyes when I’m talking to you, exactly the opposite.
In Swaziland, they are polite. So they all call me Madam. It used to drive me nuts too, but they call each other that too. For women, your age group will call you Sisi and you’ll call sisi to those who are younger than you, kids will call you Make (ma-ge) and when you really old, or if you already a Make yourself and you talking to someone older, she’ll be referred to as Gogo.
In Swaziland, if something is happening to you, anything that is not very nice, those around you will say Sorry even if they have never met you before. And as an average IL you think – what are you sorry about? Like every average Israeli, I’ll say to someone Sorry instead of excuse me (Slicha) can I have the bill…
Ah, they are so polite. They always say please may I – this can really drive you insane…because you are the only one who misses these words in his lexicon.
In Swaziland, (and in southern Africa) you have the Now, Just Now and Just Now
Now. 3 different time zones, which works on different watches. Now – will never happen. Just now – there is a hope, Now Now – u probably going to be there in the next 3 hours, wait with the coffee, I’m almost there.
In Swaziland, you need to smile. If you nice – they’ll bring the moon down to you. If you are not – you are wasting your time.
Guess who is the only one in town that uses the horn in the car?
[Reply]