אבל עכשיו הוא אומר על ה”איליאדה” הטרי בתרגומו: “זה ספר השירה הכי טוב שיש לי. אם כל הספרים שלי בצד אחד והאיליאדה בצד השני, אני בוחר בו ומוותר על כל מה שכתבתי. כי גם זו כתיבה שלי”.
איזה ביטוי מזוקק לתחושה החבויה של כל מתרגם ומתרגמת, שהספר שהם תרגמו הוא ‘גם כתיבה שלי’. מובן שלא כולנו עתירי זכוית כמו שבתאי. לא תרגמנו את האיליאדה ורובנו לא סופרים ומשוררים, אבל הקירבה לטקסט והיציקה שלו לשפה חדשה, היא הדבר הכי קרוב שאני מכירה לכתיבה עצמה.
בשבילי, תחושת השותפות החזקה ביותר היא בספרים שנונים ומצחיקים. לא קל לתרגם הומור, לא כל שכן משחקי מילים ודיאלוגים שנונים. אם הצלחתי לתרגם אותם ככה שגם בעברית הם כאלה, אני מרגישה שהיה לי חלק גדול בשותפות.
ממש במקרה, התפרסם לאחרונה ספר כזה, שמאוד אהבתי. אני חושבת שאם לא הייתי מתרגמת אותו, לא הייתי קוראת אותו בכלל, וזה היה ממש פספוס.
רגע לפני 2016 אני רוצה להיפרד מ2015 עם הספרים והשירים (לא בהכרח ילידי 2015) שעשו לי את השנה. אז הנה, בקצרה, כמה מהספרים שהכי אהבתי, ולצידם שירים שכיכבו לי באוזניים (פלייליסט של השירים שכאן ועוד כמה אהובים בסוף הפוסט. הדליקו את הרמקולים).
Station Elevn/ Emily St. John Mandel
אני מתה על סופרות קנדיות. השנה התוודעתי לסופרת חדשה, צעירה ומבריקה. בספר האפוקליפטי הזה, השלישי שלה, הספר מלווה כמה דמויות, שחייהן שזורים אלה באלה, לאורך כמה עשורים. ספר קשוח ופיוטי. #לא מומלץ למי שטרם התחסן מפני שפעת החזירים.
כולנו יוצאים מגדרנו/ קארן ג’וי פאולר
זה עוד לא קרה לי. ספר שתירגמתי היה אחד מהספרים שהכי אהבתי השנה. כתבתי בעבר על הקושי להמשיך לאהוב ספר אחרי שנברת בקרביו במהלך התרגום, אבל הספר הזה כבש אותי. אני לא אגיד עליו כלום, יש בו אלמנט של הפתעה, ואם הצלחתם לחמוק מכל הספויילרים באתרי הביקורת אשריכם.
תיקון אחר חצות/ יניב איצקוביץ’
היהדות האשכנזית של שלהי המאה ה-19 מזמן לא היתה חושנית כל כך. עוד סיבה שאהבתי את הספר – יש בו מבט מפוכח ולא אופנתי על הורות, כפי שכתבתי כאן בקצרה.
Career of Evil/ J. K. Rowling
ספר שלישי בסדרה שמיז רולינג כותבת תחת שם העט רוברט גלברייט. בספרי קורמורן סטרייק, הבלש הלונדוני, היא מאפשרת גם למבוגרים ליהנות מכתיבתה המיומנת.
איך להיות אישה/ קטלין מוראן
תתעלמו מהכריכה התמוהה, זה ספר נהדר, חכם, ארצי ומצחיק נורא על פמיניזם, שכתבה החברה המטורללת שאף פעם לא היתה לי. וחבל.
סוס אחד נכנס לבר/ דויד גרוסמן
הכשרון של גרוסמן שומט לסת. לא לרכי לבב.
Saga/ writer Brian K. Vaughan, artist Fiona Staples
הולי שיט, איזו סדרה מעולה. פתחה לי מחדש, ובגדול, את צ’אקרת הקומיקס.
אקספרס הדיבור הישיר / דיוויד פוסטר וואלאס
יש כאלה, אפילו אצלי בבית, שלא אוהבים את הכתיבה של פוסטר וואלאס. אני פשוט מאוהבת בכתיבה העיתונאית שלו (הכתיבה הספרותית אכזרית לי מדי).
האפשרות לסיפור אהבה מתוק מריר כמו זה שבין באזי הישראלית היהודיה לחילמי הפלסטיני, נראית היום רחוקה מתמיד. עזבו סיפור אהבה, אפילו היכולת להתייחס לכך כרעיון, כאפשרות, נשללה הערב מתלמידי ישראל כי “לנוער בגיל ההתבגרות אין את הראייה המערכתית הכוללת שיקולים של שמירת הזהות של העם ומשמעות ההתבוללות”. פשוט לבכות. מעצב וכעס.
יש לי תחושה ששכחתי ספרים רבים וחשובים, אבל זה לא משנה, מה שחשוב זה הספרים הטובים שנקרא כולנו ב-2016. אמן.
אשמח לדעת מה הספר או השיר שעשו לכם את השנה.
מי שאהב את המוזיקה, או רוצה לשמוע במרוכז הכינותי פלייליסט.
אחד הנושאים העיקריים שחוקר ספרו היפיפיה של יניב איצקוביץ’, תיקון אחר חצות, הוא משפחה.
הספר עוסק בסוגיות צורניות, כמו עגינות, חיים משותפים עם החמות וכד’ אבל הצדדים המעניינים יותר מאירים איזושהי מהות משפחתית, למשל האופן שבו אשה מממשת את היותה רעייה או האופן שבו אב, ביולוגי או לא, חי את אבהותו.
הנושא נשזר בעלילה סוחפת, בשפה עשירה ובשרנית ובדמויות נפלאות, כאלה שבא לתת להן חיבוק או סטירה.
הקטע שהכי שבה את ליבי מופיע בעמוד 67. אלו מחשבותיה של פאני, הגיבורה הכי בד-אסית, שהיא גם אשה יראת שמיים ואם לחמישה:
יום אחר יום פילסה נתיב דרך גופם של ילדיה אל חריצי נפשם וסדקי ליבם. העירה והאכילה והלבישה וכיבסה והשתובבה וניחמה, וחרטה עוד ועוד סימנים של אימהותה בבשרם. דווקא בדיבורים עימם לא הכבירה, ואת צפונות ליבם הבינה מתוך הנימה שפנו אליה. פעמים הייתה מודדת כיצד הם מוזגים את התה או אוכלים את האורז ומיד הייתה מפענחת את חביונות נפשם.
היש תיאור ארצי יותר ונפלא יותר של הורות? זה הרי בדיוק זה! כביסה בנהר או הסעה לחוג, הנחת רטיה חמה או אקמולי, המהות ההורית לא השתנתה. כל אותן מלאכות כביכול צדדיות הן הביטוי היומיומי והקבוע ביותר של ההורות. פאני ואני חושבות אותו דבר: אנחנו לומדים להכיר את ילדינו, ומלמדים אותם עלינו, ברגעים הבנאליים ביותר, בין חביתה למקלחת, ולא בפרקי ‘זמן איכות’ שלהבנתי טובים בעיקר למירוק יסוריי המצפון של ההורים.
והפעם פוסט טכני יבשושי, המיועד בעיקר למתרגמים מתחילים. לפני כשבועיים פרסם איגוד אנשי ספר – איגוד מבורך, ואם אתם עדיין לא חברים, ראו עצמכם מוזמנים להצטרף – את ממצאי הסקר שערך, ולפיו “מתרגמים ועורכים מרוויחים בממוצע לשעה את שכר המינימום בישראל, כפי שמשלמו המעביד, כלומר כ-28 ₪ בשעה.”
בעקבות הנתון הנמוך החלטתי לכתוב על הטכניקות שעוזרות לי לעבוד מהר ולהרוויח פי כמה מ-28 ש”ח לשעה, בלי לוותר על איכות העבודה.
הקלדה עיוורת – לא הייתי מציינת את זה אלמלא נתקלתי לאחרונה בדיון שעסק בהקלדה איטית ובטעויות. הקלדה היא כלי בסיסי בעבודה שלנו, ואחד הכלים העיקריים שבזכותם אני עובדת מהר. יש ברשת אתרים חינמיים שדרכם אפשר ללמוד ולהתאמן בהקלדה עיוורת. ההמלצה החד משמעית שלי היא לעצור הכל, עד שיודעים להקליד מהר. הזמן ‘המבוזבז’ יוחזר בריבית דריבית.
כשעובדים אז עובדים – במקרה שלי הסחות הדעת מגיעות מכיוון אתרים לא רלוונטים לעבודה (פייסבוק, לינקדין, ולאחרונה עוד כמה שאני נבוכה מכדי להזכיר). כדי לא להתפתות להיכנס אליהם בזמן העבודה הורדתי תוכנה קטנה שמאפשרת לי לחסום איזה אתרים שאני רוצה לפרק הזמן שאני רוצה.
עמידה במכסה יומית מינימלית – אחרי כשבוע עבודה על ספר, כשמתבררים האתגרים והקצב היומי הממוצע, אני קובעת לעצמי מינימום עמודים לתרגום ביום. אני הולכת על משהו סביר ולא מלחיץ מדי, שבכל זאת יכניס אותי למסגרת.
שיטת עבודה – במשך השנים סיגלתי לעצמי שיטת עבודה ואני דבקה בה. אני חושבת שאין טעם לפרט את השיטה כי לכל אחד תתאים שיטה אחרת. בכל אופן, ההצמדות לשיטה יוצרת מסגרת לעבודה, וככזאת תורמת לבהירות התהליך ולמהירות העבודה.
אז כמה הרווחתי בשעה? – אחרי הגשת התרגום אני בודקת כמה שעות עבדתי עליו (הסבר כאן. רלוונטי למי שנוהגת לסגור את המסמך כשהיא לא עובדת עליו. נכון גם למי שעובדת על אותו מסמך ממחשבים שונים.), ומחלקת את התשלום במספר השעות. מעבר לאינפורמציה הנקודתית לכל ספר, אפשר לקבל מושג על עלות לפני ז’אנר/ שפה וכדומה.
הכותרת פרובוקטיבית אבל מדובר בעניין פשוט, לעיתים בלתי מודע.
דמיינו לכם ספר עיון המשתמש בדוגמאות שונות כדי להדגים את הנאמר. נניח משפט כמו:
The doctor explained the results to the patient.
ובכן, מה התמונה המנטלית שהצטיירה בדמיונכם? רופא או רופאה? מטופל או מטופלת? חלקכם חושב אולי שאין בכך כל חשיבות אבל בעיני זה חשוב. ולכן בכל פעם שיש ספק, כלומר כשהמחבר/ת לא התייחסו במפורש או ברמז למין הדמות אני אציב שם אשה. אני חושבת שזה מסייע בשני מישורים – גם עוזר לקוראות ‘למצוא את עצמן’ בתוך הספר וגם מרענן את מאגר הדימויים של הקוראים, נשים וגברים כאחד.
במילים אחרות, זו הדרך שלי לעשות מרב מיכאלי לטקסט 🙂
מזמן לא הייתי כאן אבל כמו כוכבים שאורם מגיע לכדור הארץ זמן רב אחרי שהפסיקו להאיר, כך פולטים מכבשי הדפוס, מפעם לפעם, ספרים שתרגמתי לפני שחזרתי לחיקו החמים של ההיי-טק.
אז לרגל יום האישה (איחור אלגנטי, אל תהיו קטנוניים) וגעגועיי לבלוג קפצתי להגיד שלום.
הוצאה שלחה לי ספר בדואר. לביקורת. קודם כל משכו את עיני הפורמט החריג והכריכה המסקרנת, אחר כך חלפתי בנחת על עמוד הקרטון השחור משחור, הנייר הצהבהב – המממ הפקה איכותית משובבת נפש* – השתהיתי בסקרנות על הפרטים הטכנים (לא שריטה רק שלי, נכון?) ואז כדי לחתום את ההכרות המלבבת, הושיטה לי הוצאת סמטאות יד ידידותית ולחצה את שלי באמון, ממש לפני תוכן העניינים:
“פתיחתה של הוצאה לאור היא הרפתקה מרגשת ומורכבת כאחד. ברצוננו להודות לאנשים הרבים והיקרים שעזרו לנו עד כה בקריאה, בעצות, בתמיכה טכנית ובעידוד.”
בהמשך לשורה המקסימה והנדיבה, שההתרגשות מורגשת בה בכל תו ותו, מופיעים שמותיהם (הרבים) של מי שעזרו במלאכה. זהו זה, עוד לא קראתי מילה מ’רשימותיו האחרונות של תומס פ’ למען הכלל’ (מאת שֶל אסקילדסן, תרגמה דנה כספי**), ולבי כבר נכבש.
כשצללתי לתוך הספר גיליתי לשמחתי שבסמטאות יודעים גם לשלות פנינה ספרותית ולתרגמה לעילא.
תומס פ’ הוא קשיש נורווגי מפוכח וחד מחשבה, ורשימותיו האחרונות הן מופת של כתיבה עובדתית ויבשה ויחד עם זאת אוניברסלית ומלאת רגש. תשכחו מליריות, אין קונקרטי מתומס, אבל התיאורים שלו מעוררי מחשבה והרבה רגש. מי שיתמסר לספרון היפה הזה ינדוד לשני עולמות זרים ומוזרים: הזיקנה והחיים בנורווגיה. מוזרים ומוכרים כאחד.
בזכות ההומור והאירוניה ממריאות הרשימות מעל העגמומיות השורה באופן טבעי על סיפורו של קשיש ערירי. קבלו דוגמה קטנה (עמוד 40): תומס פוגש את בתו מריה שאותה לא ראה זמן רב, הוא שואל אותה לשלומה והיא מספרת לו שהיא אוכלת פירות וירקות טריים ושותה שתן. לתומס ברור שהיא מתבדחת, אבל אחרי רגע של צחוק בריא מסתבר לו שטעה…
אתה עושה ממני צחוק,” אמרה, “אם רק היית יודע.” “היה נדמה לי שאמרת שתן,” השבתי, וזאת האמת. “שתן, כן, הפכתי לאדם אחר.” בזה לא היה לי ספק, זה הגיוני, לא ייתכן שתהיה אותו אדם לפני ואחרי שהתחלת לשתות שתן.
הוצאה כסמטאות, שיש לה טעם ספרותי מנומק וכבוד לקוראיה משמחת אותי מאוד, הן כקוראת והן כמתרגמת ואני מקווה להמשיך לפגוש בספריה בחנויות, בספריות ובמוספי הספרים.
מתרגמים הם שקופים.
אני דווקא לא מתכוונת לעצם המלאכה , שיש המתייחסים אליה, שלא בצדק, כשקופה. נכון שתרגום לא צריך למשוך תשומת לב אל עצמו, אבל אחרי הכל מדובר בפרשנות. בביצוע מסויים של טקסט. תנו לשתי מתרגמות פיסקה, עמוד, לא כל שכן ספר לתרגום, ותקבלו שני ביצועים שונים. כפי ששני שפים יבשלו אחרת אותה מנה ושתי נגניות ינגנו אחרת אותה יצירה.
הכוונה שלי שהמתרגמים, כמעמד, הם שקופים. קוראים בדרך כלל אינם מתעניינים מי תרגם את הספר שבידם, ובוודאי שאין זה שיקול בקניית ספר. וזה בסדר גמור. מה שלא בסדר הוא ש’בתעשייה’ לא פעם שוכחים את המתרגמים. בביקורות על ספרים מתורגמים ואפילו באתרי הוצאות מסויימות משמיטים לא פעם את שם המתרגם. קרדיט אלמנטרי, שהרי הספר לא נכתב בעברית ולא תרגם את עצמו. ישנם מקרים יוצאי דופן שבהם אנשים מפורסמים, שפרסומם בא להם משדה אחר (תקשורת, ספרות וכד’) מתרגמים ספר – אז מובא שמם בהבלטה, ההוצאה מתנאה בהם ועושה בהם שימוש שיווקי. דוגמאות שעולות לי בראש מהשנים האחרונות הן: עירית לינור, יהושוע קנז, וכל סדרת הרפתקה לנוער שמבוססת על סופרים שמתרגמים ספרים שאהבו בילדותם. אני אגב, לא רואה בכך כל פסול. התרגומים האלה לא פעם מצויינים ומי כמוני מבינה את הרצון להתנסות בתרגום.
עוד מקום שבו שקיפותם של המתרגמים מצערת היא ביקורות ספרים. מעטות הביקורות המתייחסות לתרגום וזה קורה בדרך כלל בקצוות, כשהתרגום רע מאוד או טוב מאוד. כתוצאה מכך נשאר הדיון המרתק על תרגום מחוץ לשיח הספרותי, עניינם של המתרגמים בלבד.
לאור המצב העגום משהו שמחתי להיתקל בשתי דוגמאות הפוכות, מרעננות:
1. בספרי הוצאת סמטאות, הוצאה חדשה ומסקרנת מאוד שבכוונתה “להאיר בשפה העברית יצירות מפתח בספרות העולמית המודרנית שלא תורגמו מעולם לעברית: תגליות ספרותיות מפתיעות וכתבים פולחניים, לצד קלאסיקות ויצירות מופת שתרגומן הוא בגדר חובה”, מופיע שם המתרגם על הכריכה, מתחת לשם הספר. כיפאק לסמטאות!
2. ותראו מה גיליתי על גב הספר ‘אבירי הדרך‘ למייקל שייבון, מתחת לתיאור קצר על הסופר ובאורך שאינו נופל ממנו:
“את היצירה הקטנה הזאת, המלאה כל טוב, תרגמה יפה להפליא סמדר מילוא, שבלי כל מאמץ כמדומה, מכוח כישרון טבעי, פילסה לה בעקבות הסופר ואביריו דרך מפותלת בין מכמני העברית הארכאית והמודרנית כדי להציע לקורא הישראלי את העושר הסגנוני של המקור על כל דקויותיו.”
איזה קרדיט יפיפיה. כמי שקוראת את הספר (נפלא, קומו עכשיו ורוצו לקנות!) וקראה את המקור באנגלית אני יכולה להגיד שהמחמאות מוצדקות, התרגום אכן נפלא ומעורר השראה.
לפעמים, כשהריצה טובה, אני מתענגת על המוזיקה שבאוזניות [פלייליסט אקלקטי ביותר, לא בהכרח קיצבי] והכל סבבה. לעומת זאת, יש את הריצות האלה שאחרי שתי דקות, עוד לפני שהגעתי לפארק, אני כבר בייאוש טוטאלי מזה שהריצה נוראית ואין מצב שאני גומרת את המסלול. כיוון שבריצה, כמו בדברים אחרים ‘הכל בראש’ אלה באמת ריצות יותר קשות, נטולות אנרגיה. ריצה אחת היא סבל, וכמה ריצות רצופות כאלה הן ממש עינוי פסיכולוגי.
כשאני נכנסת ללופ כזה אני נפרדת זמנית מהפלייליסט ועוברת למחוזות מילוליים יותר, למידע שיעסיק את המוח ולא יאפשר לו לשקוע בייאוש ובשליחת מסרים מדכאים. גיליתי כמה מקורות מצויינים, שעובדים בשבילי, והריהם לפניכם:
>>>> מדי חודש מעלה הניו יורקר פודקאסט ספרותי: סופר מקריא סיפור קצר ומשוחח עם העורכת הספרותית של כתב העת. יש שם לא מעט פנינים. אחת מהן היא נתן אנגלנדר מקריא את “Disguised” סיפור קווירי של בשביס זינגר. הסוריאלזים שבריצה בפארק תל-אביבי תוך האזנה לסופר ניו-יורקי צעיר מקריא סיפור על קרוס-דרסינג בשטייטל היה מענג. הממשק נוח ומאפשר ניווט קל בין הפודקאסטים, האזנה והורדה.
>>>> יש אודיו-בוקס. אני לא מומחית גדולה בעניין, ניסיתי רק ספר אחד. מסדרת שיר של אש ושל קרח האהובה עלי מאוד. כל פרק בספר הוא קובץ סאונד. אדם אחד מקריא את כל הספר. אני לא יכולה להעיד על ספרים אחרים אבל בזה שלי הקריין עשה זאת בכשרון רב, גם את הדמויות השונות, נשים ילדים והכל.
עדכון – ענבל שגיב העלתה בבלוגה פוסט מקיף ומשובח על אודיובוקס.
>>>> לאחרונה התחלתי להאזין גם לשידורי ‘שעה היסטורית’ עם פרופ’ הר-סגור ז”ל. תענוג צרוף להאזין לאיש הידען והמלבב הזה. מצאתי ברשת רק תוכניות מעטות להורדה. כאן. אבל בדף הפייסבוק של מעריצי התוכנית נכתב שבגלי צה”ל שוקדים ברגעים אלו ממש על העברת כל הארכיון לקבצים להורדה. היפ היפ.
חברי הכבוד של “פריזאית” (הכבוד, כמובן, כולו שלי), הסכימו להגיש, כל אחד בתורו, את הגעגוע הפרטי שלו לעיר שהיתה פעם שלו, יחד עם רשימת המקומות אליהם הוא מוכרח לחזור רגע אחרי החתמת הדרכון. ניו יורק, לונדון, ציריך, שטוקהולם, פריז, כמובן, וגם תל אביב – כל אחת מהן היא האקסית המיתולוגית של מישהו, והוא יספר לכם למה בדיוק הוא מתגעגע בה.
אני התפייטתי על פריז כמובן. הצילומים היפים של כנרת. אני עצמי כלל לא צילמתי את המקומות שאני מתארת מפני שהיו כל כך יומיומיים וחלק מהחיים שלנו. גם בתל אביב אני לא נוהגת לצלם את המכולת והגינה השכונתית…
את הטור אני מקדישה באהבה להדב שהזכרונות האלה הם גם שלו ובעצם בכל מקום שכתוב ‘פריז שלי’ צריך להיות ‘פריז שלנו’.
8) We’ll always have Paris
הבלוג הזה הביא לפתחי כל מיני הצעות משונות יותר ופחות (שום דבר קינקי למי שתוהה…). בין היתר התבקשתי להמליץ על ספרים בכל מיני מקומות ועשיתי את זה בשמחה. הנה המלצות על שלושה ספרים קריאים וכיפיים:
אדום החזה/יו נסבובתרגום דנה כספי
‘אדום החזה’ כתוב על פי מיטב חוקי הז’אנר – הארי הולה הבלש הנורווגי הוא גבר שובה לב עם יצר הרס עצמי וחיבה לאלכוהול, הנבלים מנוולים, הנשים יפות (וחכמות! וחזקות! ובמשרות בכירות! כיפאק לנורווגיה), הנופים זרים וצוננים והבירה זורמת כמים. אבל נסבו לא נופל לקלישאות ומשכיל לרקוח מהחומרים האלו עלילה מתוחכמת ותפניות מפתיעות ומענגות. אם חשבתם שנערה עם קעקוע דרקון היא פסגת ספרות המתח הסקנדינבית תגלו שיו נסבו הוא מה שסטיג לרסון היה רוצה להיות. בחוכמה ובעדינות ובלי מפלים של דם, זרע ודמעות הוא מעורר מתח ומטיח ביקורת חברתית נוקבת בחברה הסקנדינבית הזחוחה.
המיני- המלצה שלי היתה אחת מ 10 ביקורות על ספרי מתח. למי שרוצה עוד…
~~~~~~~~~~~~~~
המתיקות שבתחתית הפאי/ אלן ברדליבתרגום אסנת הדר
היא חובבת כימיה, ובעיקר רעלים, יש לה משפחה בריטית מאוד ולא מתפקדת, חיבה עזה להרפתקאות ופה גדול שהיא לא סותמת. הכירו את פלביה דה-לוּס, הגיבורה המענגת של “המתיקות שבתחתית הפאי” מאת אלן ברדלי, בתרגומה היפה של אסנת הדר. כדרכן של גיבורות ספרותיות בנות גילה, פלביה יודעת דברים שילדות אמיתיות בנות אחת-עשרה לא יודעות, החל בכימיה, עבור בספרות והיסטוריה וכלה ביחסי אנוש. אבל אני סולחת לה. ולא רק אני – גם גיבורי המשנה הנהדרים שבספר מתייחסים אליה ולמשובותיה ברצינות ובכובד ראש, ולדעתי הכול מפני שהיא לא חכמולוגית. איזה משב רוח רענן. המשך…
~~~~~~~~~~~~~~
הדבר הכי טוב שיכול לקרות לקרואסון/ פאבלו טוסטבתרגום אורית קרוגלנסקי
גיבור הספר, פּאבּלוֹ מיראיֶס, הוא ברצלונאי בן שלושים ומשהו שחי חיים צבעוניים ומופרזים א-לה אלמודובר: בקושי עובד, מתעורר כל יום בצהריים עם הנגאובר ומתחיל בצריכה בלתי פוסקת של ג’ויינטים בואכה קוק, אלכוהול, אינטרנט, סקס – בעיקר אוננות וזונות, שכן גיבורנו שונא אדם ולא מאמין באהבה – והמון אוכל כדי שגזרתו, הכוללת 120 קילו, לא תצטמק חלילה. הוא בן למשפחה עשירה כקורח, מה שיכול להסביר את סדר היום הלא יצרני שלו, אבל הוא מקפיד לקחת מהם כמה שפחות כסף ולהיקלע שוב ושוב לחובות ולמצבים מביכים. אין לו חברים, וזה לא מפתיע: פאבלו הוא לא בדיוק האיש שהייתם רוצים בתור חבר, בהנחה שאין לכם יצר הרס עצמי ועברתם את גיל 30. לעומת זאת, תענוג לבלות איתו 380 עמודים. הבחירות המשונות שלו מנומקות לעילא והוא חריף, מצחיק, שמח בחלקו ולא משעמם איתו לרגע. המשך…
קישור קבוע
4 תגובות
