22.03.09
העבודה פינת בעלי מלאכה
כשמתרגמים ספר קוראים אותו כמה וכמה פעמים. המון פעמים. במקור ובתרגום. אחרי קריאות רבות וקפדניות כאלה מתפוגג המסתורין של היצירה ומתגלים היסודות, עבודת הכפיים. מסתבר שיש סופרים שהם גם בעלי מלאכה מצטיינים: העלילה והדמויות נסמכות על מבנה יציב. אבל יש סופרים שהם אוּמנים רשלניים: יש להם אולי סיפור טוב ודמויות מעניינות אבל היסודות קצת רעועים:
- חורים בעלילה.
- דברים חסרי הגיון – הגיבור קם על רגליו ואחרי שתי שורות שבהן הוא עומד הוא שב ומזדקף.
- חוסר אחידות – בכרך השלישי בסדרה X אביו של הגיבור נקרא ארמנד בעוד שבשני הכרכים הקודמים הוא נקרא פרנסואה.
- אי דיוקים – בספר שאני קוראת עכשיו המחבר מספר על מענק עבודה מועדפת שקיבל עם שיחרורו בתחילת שנות התשעים (לקוראים הצעירים – אנחנו משוחררי תחילת שנות התשעים יכולנו רק לחלום על המענק הזה). פדיחה, מסתבר שבמקרה הזה אני זו שלא דייקה. כשאני השתחררתי ב 90′ אמנם לא היה המענק, אבל מרמיט העיר שב 92′ היה גם היה
. בכל מקרה אי דיוקים קיימים גם קיימים. - אבל החביבים עלי ביותר הם הסופרים שהדמויות שלהם מתנועעות כמו מריונטות, מוגבלות לתנועה או שתיים. כשהסופר מוכשר ורב דמיון הדמויות שלו מתנועעות בטבעיות כמו בחיים. גיליתי שסופר פחות מוכשר מתאהב לעיתים קרובות במחווה אחת: משיכת כתפיים, זקירת גבה, הזדעפות או כל תנועה אחרת שעולה על דעתכם, וחוזר עליה שוב ושוב, עד לזרא.
דווקא בתרגום אפשר לעשות חסדים קטנים עם הטקסט:
- בכרך השלישי שציינתי החליטה העורכת הנבונה לשנות את השם חזרה לפרנסואה, כמו בשני הספרים הקודמים, וכך לחסוך מקוראי העברית את הבלבול שהיה מנת חלקם של קוראי המקור הצרפתי.
- אפשר לדלג על המשפט שבו הדמות שהזדקפה לפני כמה שורות מזדקפת שוב.
- וכשבאנגלית פני הגיבור frowns שוב ושוב ושוב: אז בעברית הוא
- מזדעף
- מתכרכם
- מקדיר
- מזעיף פנים
- מעווה את פרצופו
- מצחו נחרש קמטים
ועוד כהנה וכהנה, בכפוף להקשר ולמשלב.
יש כמובן מצבים שבהם חזרה על אותה מילה היא מכוונת ומשרתת את הטקסט, אבל לא עליהם אני מדברת.
מאת ענת זיידמן ,
22 בMarch, 2009 בשעה 11:00
השאלה איפה הגבול. או: האם המתרגם אמור לקרוא את הספר קריאה ביקורתית (אני מדברת בעיקר לחגבי חזרה אובססיבית על מילה ובוודאי על שגיאות עובדתיות. בלבול חד פעמי בשמו של הגיבור הייתי מתקנת אבל מוציאה – אולי דרך הוצאת ספרים – הודעה על כך לבעלי זכויות יוצרים).
[Reply]
מאת יוסי ואחיו ,
22 בMarch, 2009 בשעה 11:33
אני מכיר מחבר אחד שמאוד אהב את frown/s, והשתמש במילה למגוון של מבעים – אבל בעיקר להירהור או תמיהה (frown at).
וכמובן שיש מקום לשיקול דעת תרגומי, במיוחד בשילובי תיאורים כמו ‘פיו התעוות בהנאה נזעפת, מעושה אך גם נעלבת, באופן חינני’, שחביבים על סופרים בז’אנר מסויים. ממליץ מאוד למתן את האקרובטיקה הפרצופית הזו למשהו שניתן להבין.
[Reply]
מאת avigail ,
22 בMarch, 2009 בשעה 11:34
היי ענת,
אה, זה לא בלבול חד פעמי. נראה שהסופר שכח איך קרא לאותה דמות בספרים הקודמים. מוזר שהעורכים שלו לא עלו על זה, אבל זה המצב.
בכל מקרה, בפוסט הצגתי את זה בקווים כלליים, בצורה קצת פשטנית, אבל האמת היא שבכל פעם שיש אפשרות ל”חסד” קטן כזה עם הטקסט אני כותבת במקום הרלוונטי הערה לעורכת כדי שתצטרף להתלבטות ופעמים רבות שאלות כאלה עולות עד לעורכת העל (עורכת הסדרה) שמחליטה סופית.
[Reply]
מאת ד.ט ,
16 בApril, 2009 בשעה 15:43
קראתי אצל אלברטו מנגל (לא זוכר את שם הספר) בעניין הרשלנות של סופרים, במסה על תפקיד העורך הספרותי והתפתחותו. חלק מהטעויות שאת מציינת אמורות להסתדר בעריכה. מנגל טוען שכל עניין העריכה הוא חדש יחסית, ויחסו אליו מעורב. הוא מציין שורה של טעויות ביצירות קלאסיות, שהיום היו אמורות ליפול בעריכה. (אם אני זוכר נכון, אחת הדוגמאות הייתה צבע עיניה של אמה בובארי, שמתחלף משחור לכחול).
לעניין השני – בספר “אמנות הרומאן” של מילן קונדרה (ספר הכולל מסות וראיונות) הוא מתייחס (בעוינות) לנושא המתרגמים והחירות שהם לוקחים לעצמם לשפר את יצירתו, ובפרט בעניין החזרות, שמתרגמים (ברוח הצעתך) מחליפים בשלל מילים נרדפות לפי אפשרויות שפתם. כך למשל הוא מספר על פסקה שכתב באחד מספריו, שמופיעה בה, במקור הצ’כי, שבע פעמים המילה “בית”. בתרגום הצרפתי בוטלה החזרה הזו וה”בית” התחלף במילים נרדפות או בניסוחים עוקפים, ולדעת קונדרה זה קילקל לו. זה לא אומר כמובן שהגישה שלך שגויה מעיקרה – לא כל חזרה היא מכוונת ומותר (ואף רצוי) שהמתרגם ינסה לכתוב כפי שהיה המחבר כותב לו דיבר בשפתו.
[Reply]
מאת avigail ,
18 בApril, 2009 בשעה 17:41
תודה על הדברים של אלברטו מנגל, לא הכרתי אותם.
את תגובתו של קונדרה קראתי פעם והיא בעיני דוגמה קלאסית להבדל בין מתרגם טוב, רגיש לטקסט ובין מתרגם לא טוב, או כזה שלא מפעיל שיקול דעת ומתרגם “על אוטומט”.
[Reply]
מאת יוס ואחיו ,
21 בApril, 2009 בשעה 19:44
קונדרה היה יכול לחסוך לעצמו עוגמת נפש אילו היה מוציא (כמו כמה וכמה סופרים רציניים) ‘מדריך למתרגם’, שבו הוא מפרט מה הוא היה רוצה שיעשה, ועל אילו דברים לשים את הדגש.
רולינג וטולקין פירסמו מדריכים כאלה (ולו כי הם נעזרו בנומקולטורה עשירה), אבל יש עוד (ג’ונתן ליטל אאל”ט) וזה רעיון טוב שיכול להעביר את רצון המחבר טוב יותר. אם אין כתב שכזה או רצון מובע, אז המחבר יכול רק לקוות לטוב, ולא להתמרמר על יצירתיות המתרגמים – כי אילו *הוא* היה בנעליהם, המצב לא היה שונה בהכרח – וראוי היה שהוא יודה בכך לפני.
[Reply]
מאת יוס ואחיו ,
21 בApril, 2009 בשעה 19:50
נכון שעריכה היא מקצוע חדש, שלא היה בעבר; אבל עם כל הכבוד – מס’ הטעויות בקלאסיקות מועט ביותר, כי המחברים ידעו לעבור על החומר לעומקו, ולא הוציאו ב’פס יצור’ כמו היום, כשכל סופר רב-מכר נדרש להוציא לפחות ספר בשנה (כדי לשמור על רמת השכר שלו).
אבל מה שיותר מעניין (והיתה על זה כתבה בזמנו ב’הארץ’, בראיון עם עורך בכיר מהוצאה אמריקאית), היא השפעת העורכים על הספר (והסופר), ועד כמה הם אחראים לתוצאה הסופית. אותו עורך טען שלעורכים השפעה משמעותית.
[Reply]
מאת avigail ,
22 בApril, 2009 בשעה 08:31
אהלן יוס, תודה על התגובה.
קונדרה הוא בעיני מקרה קצת מיוחד. הוא כותב בצ’כית ומתגורר כבר למעלה משלושים שנה בצרפת, כך שלמעשה הוא סופר שחי בשתי תרבויות. אני ממש לא מקנאה במתרגם שלו לצרפתית. יש לי תחושה שמעטים הסופרים שיסכינו עם אובדן השליטה שבא לידי ביטוי בספר מתורגם. יכול מאוד להיות שהתגובה של קונדרה היא האופיינית לסופר שחי בשני עולמות ומסוגל לשפוט את תרגומיו לעומק.
מצד שני, יכול להיות שהתרגום ההוא באמת גרוע, אני לא יודעת.
השוואה לקלאסיקות היא קצת לא הוגנת, כי הם אלה ששרדו את מבחן הזמן ולנו קשה להעריך מי מהספרים שלנו ישרדו (אם כי קל להעריך מי לא), כך שעצם ההשוואה קצת לא הוגן.
חוץ מזה, לדעתי חיים היום סופרים שיהפכו לקלאסיים, למרות שהם כותבים ב’פס ייצור’, הדוגמאות שעולות לי כרגע הם פיליפ רות ומרגרט אטווד.
[Reply]
מאת מרמיט ,
24 בApril, 2009 בשעה 11:47
אני השתחררתי ב-92′, ומענק עבודה מועדפת היה קיים ועוד איך, ואפילו קיבלתי אותו.
(אם כי היה רווחי יותר לעשות כמו אחד החברים שלי – לעבוד בשחור ולקבל דמי אבטלה.)
אחלה בלוג. תתחדשי.
[Reply]
מאת avigail ,
24 בApril, 2009 בשעה 13:13
אני ב 90′ ואצלי עוד לא חלמו על זה כאמור, אבל תודה על התיקון. מסתבר שלא רק סופרים טועים, גם בלוגרים 8)
ותודה על המחמאה.
[Reply]