הכותרת פרובוקטיבית אבל מדובר בעניין פשוט, לעיתים בלתי מודע.
דמיינו לכם ספר עיון המשתמש בדוגמאות שונות כדי להדגים את הנאמר. נניח משפט כמו:
The doctor explained the results to the patient.
ובכן, מה התמונה המנטלית שהצטיירה בדמיונכם? רופא או רופאה? מטופל או מטופלת? חלקכם חושב אולי שאין בכך כל חשיבות אבל בעיני זה חשוב. ולכן בכל פעם שיש ספק, כלומר כשהמחבר/ת לא התייחסו במפורש או ברמז למין הדמות אני אציב שם אשה. אני חושבת שזה מסייע בשני מישורים – גם עוזר לקוראות ‘למצוא את עצמן’ בתוך הספר וגם מרענן את מאגר הדימויים של הקוראים, נשים וגברים כאחד.
במילים אחרות, זו הדרך שלי לעשות מרב מיכאלי לטקסט 🙂
מזמן לא הייתי כאן אבל כמו כוכבים שאורם מגיע לכדור הארץ זמן רב אחרי שהפסיקו להאיר, כך פולטים מכבשי הדפוס, מפעם לפעם, ספרים שתרגמתי לפני שחזרתי לחיקו החמים של ההיי-טק.
אז לרגל יום האישה (איחור אלגנטי, אל תהיו קטנוניים) וגעגועיי לבלוג קפצתי להגיד שלום.
אחד הדברים החביבים עלי בחו”ל הוא התבוננות במקומיים ועמידה על ההבדלים בין שם לבין כאן. ככל שההבדל דק, מעודן ואיזוטרי יותר כך חדוות הגילוי גדולה יותר.
אתמול שבתי משבועיים מענגים ביותר בסטוקהולם והנה כמה מההבדלים שתפסו את עיני. כמובן שמדובר בהכללות גסות ובכלל יתכן שהם פרי דמיוני הקודח אז אם מזדמן לכאן שבדולוג אשמח לדעתו המושכלת.
השבדים שוטפים ידיים במים נ-ו-ר-א חמים.
הם חובבי קינוחים שכמו יצאו הישר מפנטזיית ילדות – גדולים, גדושים בשוקולד או קצפת או פירות יער ולפעמים הכל ביחד. למרות הרושם הגדוש הם בדרך כלל טעימים להפליא.
הם יסודיים (ומתחשבים): מי שלא ראה מטבח משותף אחרי שסעדה בו משפחה שבדית, לא ראה מטבח נקי מימיו.
הם מתים על הסופרת ג’ויס קרול אוטס, את ההוכחות לכך אפשר למצוא על מדפי החנויות ובידי הקוראים בתחבורה הציבורים ובפארקים.
השבדים לא נפגעים עד עמקי נשמתם מהעובדה שלאנשים יש ילדים ושאותם אנשים עשויים אפילו לצאת איתם למסעדות ובתי קפה. בכל מקום יש כסאות לתינוקות ותפריטי ילדים.
הם נותני אמון: גם בהגינות של אחרים – נסענו המון בתחבורה ציבורית ומעולם לא נתקלנו בכרטיסן. באחת מאכסניות הנוער שבהן התגוררנו לא היה ולו איש צוות אחד, הקבלה והיציאה התבצעו במלון סמוך וזהו זה. אבל הם גם נותנים אמון בשכל הישר של ילדים והוריהם אם לשפוט על פי המתקנים המאתגרים שיש בגני משחקים (כמו בארצות אחרות באירופה וכמו במעט מדי מקומות בישראל).
כשהצעירים מדברים איתך אנגלית הם משתמשים המון בביטוי No worries – במובן של ‘אין בעיה’ משל היו אוסטרלים מבטן ומלידה.
בשפלות רוח מסויימת אני רוצה להתוודות שבעודי בועטת ומצווחת נגד ‘נערה עם קעקוע דרקון’ מאת סטיג לארסון נכבשתי בקסמו של הספר השני בטרילוגיית מילניום – הנערה ששיחקה באש. אני ממליצה מאוד מכל הסיבות שמהן התמוגגו המבקרים כבר בספר הקודם (לא, לא שיניתי את דעתי על הראשון בסדרה, מותר לבחורה להיות הפכפכה…)
בכלל, לאחרונה העמקתי את הכרותי עם עולם הפשע השבדי:
כאמור – טרילוגיית מילניום.
צפיתי בסדרת ה בי.בי.סי “וולנדר” על פי הספרים של מנקל ובכיכובו של קנת בראנה. זו סדרה משובחת. כל פרק הוא ספר ואורכו 90 דק’. אבל עשו לעצמכם טובה וצפו בפרקים במרווחים בריאים שמא תישאבו מדי לעולמו של וולנדר. הוא אמנם בלש מחונן אבל חוץ מזה הוא לוזר א-סוציאלי. מנסיוני, מומלץ גם למי שקרא את הספרים ויודע את פתרון התעלומות.
Snabba Cash – עוד טרילוגיית פשע רבת מכר (בינתיים פורסמו בשבדית ובשפות נבחרות 2 הספרים הראשונים) והחבר הזה מספר ששמע מהסופר שהספר יתורגם לעברית. לכשיתורגם אני ממליצה מאוד לחובבי הז’אנר.
בתחילת השהות שלי בפריז, ביום רביעי בהיר אחד בעודי ברחוב זינק הלב שלי לתחתונים. פתאום, בלי שום הודעה מוקדמת נשמעה צפירה. לא סתם – עולה ויורדת. אני לא חושבת שהחרדה שלי הייתה יוצאת דופן. אני מניחה שלכל ישראלי יש את האימה הפרטית שלו מצפירות, בוודאי צפירות אמת. אולי לבני דורי שחוו את הצפירה של יום הכיפורים כפעוטות יש איזה אקסטרה נוירוזה כבונוס.
בכל מקרה באותו יום רביעי בהיר קפאתי על מקומי והעפתי מבטים מבוהלים בעוברים והשבים. הם מצידם המשיכו כאילו כלום לא קרה. בירור קצר העלה שבכל יום רביעי הראשון בחודש, בצהריים, נשמעת בפריז צפירה לבדיקת הצופרים. לידיעת הנוסעים.
אם עד אז חשבתי שהעובדה שיש צופרים בכל יישוב בישראל היא סימן לא-נורמליות של המקום הזה, הרי שהחוויה בפריז הוכיחה אחרת. היא גם הוכיחה שכמו תמיד הקונטקסט קובע, כי בשנתיים שהייתי שם באמת לא התרגשתי מהצפירות החודשיות אבל ברגע שחזרתי לארץ נשרה ממני האדישות לצפירה כאילו לא היתה.
בימים אלה אני גומרת לתרגם ספר עיון. מוקדם לדבר עליו כי טרם נערך והוא עוד רחוק ממדפי הספרים, אבל זה מה שנכתב עליו ב “הכינו את הסימניות” של מוסף ספרים של הארץ, גליון שהוקדש לספרים המעניינים שיראו אור בתש”ע :
שרל בודלר * תאופיל גוטייה נהר ספרים
תאופיל גוטייה היה ידידו הנערץ של בודלר, שאף הקדיש לו את “פרחי הרע”, יצירת הדגל שלו. וכך כתב בודלר בפתח ספרו: “למשורר המופתי, לקוסם המושלם של הספרות הצרפתית, לידידי ומורי היקר והנערץ תאופיל גוטייה, ברגשי הענווה העמוקים ביותר, אני מקדיש את הפרחים החולניים הללו, שרל בודלר”. בספר קטן זה, שראה אור כשישה חודשים לאחר מותו של המשורר הגדול וכמענה להשמצות שהושמעו נגד בודלר, מספר גוטייה את סיפור ידידותו הגדולה עם המשורר המקולל.
אבל לא בשביל זה הזמנתי אתכם לכאן, אלא כדי לחלוק איתכם רגע מספק ומשמח שהתרגום הזה העניק לי: האפשרות להשתמש במילה ההו-כה מקסימה ערגונותיו*. (לא רק אני אוהבת את המילה הזאת, היא זכתה למקום של כבוד ברשימת מאה המילים היפות בעברית).
אין לי ברירה אלא להעיד על עיסתי ולהגיד שלא עשיתי בה שימוש מאולץ, המילה פשוט התיישבה שם כאילו גוטייה כתב את המשפט כשהוא מכוון למילה הזאת ולא אחרת.
לכל מתרגם יש מילים שגורות, המון המון מילים שעומדות דרוכות בקצות האצבעות, מחכות לזנק למקלדת. אבל ישנן גם המילים המבויישות יותר שלא מתמסרות בקלות. הן ממתינות לרגע שישלפו אותן מתרדמת היופי וישבצו אותן במשפט שבעיני המתרגם יהיה קצת יותר זוהר מהאחרים בגלל שדיוקו ויופיו לא נשלפו סתם כך מהמותן. אגב, המילים האלה אינן בהכרח מילים “יפות” הן יכולות להיות גם סלנג ביבים, עצם הכרייה והשילוב שלהן בדיוק איפה שצריך היא המענגת.
אז אני מתנצלת מראש בפני כל מי שלא מבין על מה אני מבלבלת את המוח, אבל אם יש שם מישהו שמבין את הכיף שבהפיכת מילה-ממתק כל כך מאיר אריאלית לגם קצת קצת שלי שינהנן. (ורק שלא יעיפו לי אותה בעריכה 8) )
*הגדרת רב מילים: (ספרותית) ערגה, כיסופים, המיית לב.
לפני שהוצאת ספרים מחליטה על תרגום ספר כלשהו היא מוציאה אותו ללקטורים. תפקידם לקרוא את הספר, לתאר אותו בכמה פסקאות ולחוות דעה. האם הספר טוב? מתאים לקהל הישראלי? האם יש בו אתגרי תרגום מיוחדים? וכיו”ב. מדי פעם אני שולחת ידי בלקטורה וכשאני פוגשת על המדף ספר שעליו המלצתי, אני מרגישה שיש לי חלק כלשהו בעובדה שהוא שם.
בלקטורות שלי קראתי הרבה ספרים גרועים, מעט ספרים טובים ואולי בטוב שבהם נתקלתי היום בחנות:
צָמָא/ אנדריי גלסימוב (מרוסית: עדית שקד)
(זה לא שאני דוברת רוסית, מסיבה כלשהי הספר הזה הגיע להוצאה, ומשם אלי ללקטורה, בתרגומו הצרפתי.)
קוסטיה, צעיר רוסי בוגר מלחמת צ’צ’ניה מספר את סיפור חייו האומללים בלי טיפת פאתוס, במין יובש על גבול הפיוט. הוא מובטל שפניו מפלצתיים בגלל כוויות שחטף כשהטנק שלו עלה באש. הוא ושני חברים לנשק יוצאים לחפש חבר שלישי שנעלם. רק הוודקה וכשרון הציור האדיר שלו עוזרים לו להתמודד עם הקלפים המחרידים שהחיים חילקו לו. יש בקוסטיה משהו ילדותי,נוגע ללב, והקטעים הכי מרגשים ועדינים הם תיאור יחסיו של קוסטיה עם ילדים.
זה ספר מדכא בהחלט אבל מצויין ואני ממליצה עליו בחום.
הקץ להדחקה – החופש כאן ובגדול.
לכבוד המאורע אני מארחת את א’, בני הבכור כליל המעלות, שימליץ על ספרים שקרא השנה ואהב במיוחד. ההמלצות מיועדות לתלמידי הכתות הנמוכות.
הניסוח טלגרפי אמנם, אבל נכתב מכל הלב. ההערות בסוגריים שלי.
טינטין/ ארז’ה
קומיקס. הרפתקאות טינטין עם כלב, חברו קפטן האדוק ושני בלשים.
סדרת פרסי ג’קסון/ ריק ריירדן סיפור הרפתקאות. מי שלא יודע מיתולוגיה ילמד ממנו.
[עד כה יצאו 3 ספרים בסדרה וכל אחד מהם נחרש פעמים אינספור. מאז שנודע לנו שבחגים ייצא התרגום הרביעי, החיים נמדדים על פי הקרבה או הריחוק לרגע יציאת הספר לחנויות].
מטילדה/ רואלד דאל
סיפור של שנאה רגש אהבה חברות כוח ומוח.
אסטריקס/ אודרזו וגוסיני
קומיקס מאוד בדחני הרפתקני.
בילבי/ אסטריד לינדגרן סיפור קורע מצחוק על ילדה מצחיקה וחזקה.
[ההקרעות מצחוק היא לא מטאפורית. הילד פשוט התפקע ומדי פעם הקריא לנו קטעים מפילים. מדובר על התרגום החדש והמלא שיצא השנה בהוצאת זבם].
סדרת ג’ים ונהג הקטר/ מיכאל אנדה סיפור מלא דימיון. שני אנשים שיוצאים לחפש את נסיכת סין פוגשים בדרך דרקונית ועוד הרבה דברים.
[גם ההמשך, ג’ים וחבורת ה-13 קצר אצלנו הצלחה גדולה].
האחים לב-ארי/ אסטריד לינדגרן
הגיבורים: יונתן לב-ארי וקארל לב-ארי. ספר מאוד מרגש, כמעט בכיתי, על הרפתקאות ממש יפות בעולמות אחרים שמגיעים אליהם תוך גבורה. ארץ החלומות הופכת לארץ הסיוטים עם השליט טנגיל האכזר.