אלו השורות הראשונות של ‘ההצהרה’, ספר נוער (Young adult) מאת ג’מה מלי שתרגמתי לאחרונה להוצאת כנרת.

תקציר הספר, כפי שהוא מופיע בכריכה האחורית:

אנה בת ה־15 היא ילדה אסורה. היא נולדה בשנת 2125, והיא לא היתה אמורה להיוולד. בעולם העתידני שאנה חיה בו האנשים החוקיים נוטלים תרופה המעניקה חיי נצח ולא חוששים מהמוות. אבל לכל דבר יש מחיר, והמחיר שהם משלמים הוא האיסור להביא ילדים לעולם.

אנה סגורה במוסד, מוסד מיוחד לילדים אסורים, וכל שאיפתה היא לשרוד, להיות צייתנית ומועילה. עד שיום אחד מופיע במוסד נער חדש ומסתורי. הוא יודע על אנה הרבה יותר משהיא יודעת על עצמה, והוא נחוש בדעתו להוציא אותה משם ולהשיב לה את חייה…

הצהרתי בעבר על אהבתי ל’מעשה השפחה’ מאת מרגרט אטווד. ספר נפלא, שאני אוהבת מגיל 17 ומהמעטים שקראתי יותר מפעם אחת. ‘ההצהרה’ הוא מעין גירסה שלו, צעירה וסדיסטית משהו. מי שקרא את מעשה השפחה ודאי יזהה בתקציר שהבאתי למעלה את קווי המתאר של הסיפור ההוא: חברה עתידנית מדכאת ומשעבדת – שם נשים, כאן ילדים. מעמד אחד שחי חיי רווחה ונהנה מפירות הקידמה, על חשבון מעמד מנוצל עד מוות, בשם עיקרון מקודש (במעשה השפחה יש השענות על עקרונות תנכיים מעוותים ובהצהרה מין עונש בסגנון ויקטוריאני קודר על התקוממות כנגד הטבע).

ההצהרה הוא ספר מעניין, קולח וכתוב היטב אבל תרגום ספר הוא חיטוט עמוק שמעורר השוואות ומחשבות. אטווד יודעת להטיל על הקוראים אימה קפואה באמצעים דקים מן הדק. למשל התיאור העדין של החדר שאליו מובאת הגיבורה הוא מופת של קלסטרופוביה והשפלה של אשה שאפילו הזכות להתאבד נלקחת ממנה. היא כמעט לא מתארת אלימות או זוועות ואילו ג’מה מלי מרבה להשתמש ב: מכות, הרעבה, עינויים, התעללות מילולית, כליאה בצינוק ומשחקים סדיסטים. האימה מפורשת (עד אימה, גיחי).

אני לא מרבה לקרוא ספרי נוער ובזמן התרגום תהיתי: האם ספרים שנכתבים לדור ה-Y מתאפיינים בכך שהם כל כך מפורשים ואלימים? אני מקווה שלא, כי אז שוב אגרר להסבר הטרחני שלי על נזקי המדיה ולגמרי נמאסתי על עצמי בעניין הזה. מצד שני, לא כולם גאונים כמו אטווד ואולי ההשענות על אמצעים מוחשיים היא דרכם של סופרים רגילים לתקוע לקורא אגרוף בבטן.