31.03.09

הו דארסי

נושאים ספרים, תרגום בשעה 10:30 מאת אביגיל

אודה ולא אבוש: באיחור אופנתי של 20 שנה, התאהבתי גם אני במר דארסי. הגעתי עד גיל מופלג בלי לקרוא ג’יין אוסטן אבל העוול תוקן כשהתפרסם “על גאווה ודעה קדומה” בתרגומה של עירית לינור. קניתי את הספר פחות בגלל עניין בג’יין אוסטן (זה לא יקרה שוב) ויותר מתוך סקרנות לקרוא את התרגום. מהבחינה הזאת נפלתי כפרי בשל לידיהם השמנוניות של אנשי השיווק בכתר וידיעות ספרים.
אם זה היה רק תעלול פרסומי ריק מתוכן הייתי מתרגזת, אבל אדרבה. נהניתי. מאוד נהניתי, ולא מעט בזכות התרגום הקליל של לינור. כמו בכל דבר, כשנהנים לתרגם משהו מרגישים את זה בתוצאה ואת ההתמוגגות של לינור הרגשתי כמעט בכל משפט. אני יודעת שחלק מחברי המתרגמים האשימו אותה באינגלוזים על ימין ועל שמאל, אבל אני לא יודעת, לא הרגשתי אותם, נסחפתי עם העלילה והדמויות. וצחקתי. המון.

את הספר קניתי ביום שישי אחד שבו הדב והילדים היו מחוץ לבית. בצהריים נכנסתי למיטה עם הספר ואחרי שבלעתי חצי ממנו בנשימה אחת זינקתי מהמיטה: חייבת – לק- אדום! בלי להלאות אתכם בהרגלי הטיפוח שלי, תצטרכו להאמין לי שזה נדיר בהחלט. אבל באותו רגע הרגשתי שאני פשוט חייבת לעשות את זה. בסך הכל יצאתי בזול, אם הייתי בחברותא בטח היינו לובשות פיג’מות ומשליכות כריות אחת על השנייה או לפחות כותבות זכרונות בספרונים עם לבבות והולי הובי. מיותר לציין שאת המשך הספר קראתי בבהונות אדומות כדם.

כל הסיפור הזה הוא הקדמה שתכליתה להצדיק את העובדה ששאלתי מהספריה ספר כל כך מופרך ונדון לכשלון כמו “יומנו של מר דארסי” מאת אמנדה גריינג’. הספר מתיימר להציג את נקודת מבטו של דארסי על כל מה שהתרחש ב”על גאווה ודעה קדומה” באמצעות יומנו האישי עלאק. עם כל הכבוד לביצים שיש לגברת גריינג’, לכתוב ספין-אוף לג’יין אוסטין זה לא בליגה שלה. קראתי בערך חמישים עמודים, לא ממש מתוך הנאה, פשוט לא רציתי לעזוב לפני שאגיד שלום לאליזבט בנט. אבל החוויה היתה כל כך עֵצית, תחליף זול לדבר האמיתי, שאחרי שאני ואליזבט החלפנו ברכות סגרתי את הספר לבלי שוב.

13 תגובות »

  1. מאת ענבל שגיב ,

    2 בApril, 2009 בשעה 10:36

    אח, דארסי….
    קודם כל אני חייבת להתוודות שלמרות אהבתי העמוקה לקריאה, מבחינתי גאווה ודעה קדומה הוא בראש ובראשונה סדרת הטלוויזיה המופלאה.
    שנית: The Eyre Affair מאת ג’ספר פורד. בלי ספק.
    שלישית, והמוזר מכולם: “גאווה ודעה קדומה וזומבים”. זאת לא בדיחה. זה ספר. אמיתי.
    קורי דוקטורוב אהב אותו מאוד. חוץ מהחלק של ג’יין אוסטן. אבל הוא מודה שזאת אשמתו יותר מכל דבר אחר. אני לא אוהבת זומבים. אז בשביל מה?

    זאת הביקורת שלו, כולל עטיפת הספר וקישור לשלושה פרקים ראשונים:
    http://www.boingboing.net/2009/04/01/pride-and-prejudice.html

    [תגובה]

  2. מאת avigail ,

    2 בApril, 2009 בשעה 11:31

    את הסדרה לא ראיתי אבל את לא הראשונה שממליצה עליה, אני צריכה לנסות. ראיתי את הסרט האחרון, עם קירה נייטלי. היא קצת דיקט ובכל זאת מאוד נהניתי ממנו, יש שם כמה הברקות ליהוק: דונלד סתרלנד וברנדה בלת’ין בתור מר וגברת בנט ודיים ג’ודי דנץ’ בתור הדודה המכשושית.

    פורד לא תפס אותי. דווקא הדב אהב את הספרים ונדמה לי שקרא 3 מהם.

    הזומבים זאת הברקה. בטח לא אקרא את זה אבל שווה רק בשביל הכריכה :P

    [תגובה]

  3. מאת ענבל שגיב ,

    2 בApril, 2009 בשעה 18:15

    דיקט זה לא מילה…

    [תגובה]

  4. מאת גל ,

    2 בApril, 2009 בשעה 18:39

    אני מכיר מישהי שקנתה את הסדרה והיא רואה אותה שוב ושוב פעם בחודש.
    אני אגיד לה שתצרף אותך פעם הבאה.

    [תגובה]

  5. מאת אורית ,

    4 בApril, 2009 בשעה 01:41

    ואני דווקא רציתי לעודד את הפי’גמות והכריות – אולי בקיץ?
    8)
    אורית.

    [תגובה]

  6. מאת דנה ,

    6 בApril, 2009 בשעה 12:31

    הנה המחמאה הכי טובה על הפוסט שלך – עשית לי כזה חשק שהלכתי לקנות את הספר, ועוד גיליתי שהוא במבצע, שניים ב-60 אז בכלל.. תודה. בדיוק בזמן לפסח.

    [תגובה]

  7. מאת avigail ,

    6 בApril, 2009 בשעה 14:55

    דנה, איזה כיף לשמוע.
    אם יתחשק לך לספר מה חשבת על התרגום ובכלל, אשמח.

    והפרחים לאוסטן :)

    חג שמח.

    [תגובה]

  8. מאת ימימה ,

    7 בApril, 2009 בשעה 23:04

    בהונות אדומות כדם? זה הכל? אצלי זה מאסט! (בקיץ, כמובן. אם הטיפול בבנותי מותיר לי זמן לכך…)

    [תגובה]

  9. מאת הדס ,

    10 בApril, 2009 בשעה 23:55

    אין כמו דרסי וליזי.
    את הגרסא של הביביסי את פשוט חיבת לראות. היא ליזי מושלמת לחלוטין (הרבה הרבה יותר טובה מהדיקט, למרות שאני מסכימה איתך שהביצוע של ההורים שם מקסים, וג’ודי דנץ’…).
    כתבתי פעם על סוד הקסם: http://cafe.themarker.com/view.php?t=328915

    [תגובה]

  10. מאת avigail ,

    11 בApril, 2009 בשעה 18:31

    הדס,
    כן, הבנתי שהסדרה היא ממש חובה ואני מתכננת מיני-מרתון בחג שני.

    ימימה,
    מסתבר שהפוסט עורר חשקים נסתרים אצל גיסתי דה-פקטו ואמא שלי, ושלושתנו פצחנו במסיבת לק אחרי ליל הסדר. מבחינתי זאת מסורת ראויה לשלושת הרגלים ;)

    [תגובה]

  11. מאת דנה ,

    14 בApril, 2009 בשעה 14:11

    הו אביגיל
    נהניתי קשות. והלק ברגליים – אדום אדום.
    כתבתי פוסט על הספר: http://milotkishur.blogspot.com/
    תודה
    דנה

    [תגובה]

  12. מאת avigail ,

    10 בJune, 2009 בשעה 12:58

    לוהט מהתנור.
    בזכות נפלאותיה של אוטוסטרדת המידע צפיתי בשני הפרקים הראשונים של “מה שנחוץ לרווק”. עיבוד עכשווי של עירית לינור, ל”על גאווה ודעה קדומה”.
    האחוזות האנגליות התחלפו בצימרים בגליל, אצילי הממון הפכו למתעשרי היי טק מתנשאים ופער המעמד והכסף בין דארסי לאליזבט (נמרוד ואלונה בהתאמה) התחלף בפערי גיל, מצב משפחתי וסנוביות.
    לא למכורות בלבד.

    [תגובה]

  13. מאת קרייזי ,

    20 בMay, 2010 בשעה 16:46

    הספר בתרגומו של אהרון אמיר (נדמה לי) נמצא ליד מיטתי. מידי פעם אני קוראת את המכתב של דארסי או את הפגישה שלהם באחוזה ומתמוגגת.
    שווה לנסות את עירית לינור?

    [תגובה]

השארת תגובה

Powered by WP Hashcash