30.06.09
הספרים שקראתי ביוני
הדוח של ברודק/ פיליפ קלודל
ספר שתירגם ידידי המוכשר שי סנדיק. את התרגום אהבתי אבל את הספר לא. שתי בעיות היו לי איתו, חיצוניות, שיטחיות אם תרצו. האחת מופרכת בעליל והשנייה לשיקולכם.
קלודל סובל ממחלה שרבים מחבריו הסופרים הצרפתיים העכשווים סובלים ממנה: הוא מאוהב במילים של עצמו. הדמויות שהוא בורא חיות במדינה אירופית דמיונית, אלגורית ומדברות במין ניב גרמני שקלודל המציא. מילים מהניב המומצא שלו הוא שותל על ימין ועל שמאל. האפקט המצטבר של כל זה, מעבר לניכור שקלודל וודאי מכוון אליו, הוא תחושת התנשאות של הסופר וניתוק מאולץ מהקורא.
הבעיה השנייה שלי, המופרכת, היא שסופרים צעירים שכותבים בגוף ראשון על חוויות ממחנה ריכוז לא מחליקים לי טוב בגרון. אני יודעת כמובן שזאת ספרות ושאם נצפה מסופרים לכתוב רק על חוויותיהם הרי ששכרנו ייצא בהפסדנו, ובכל זאת אני לא מצליחה להתגבר על זה.
טירת מאלוויל/ רובר מרל
למרות ההכחשה שעל הכריכה האחורית, זה בהחלט ספר מד”ב. ספר מד”ב טוב. פצצה גרעינית (זה לא ספויילר) הופכת קבוצת חברים פלוס נספחים, שמוצאים את עצמם מסיבה זו או אחרת במרתף יינות של טירה כפרית צרפתית, לגרעין המין האנושי עלי אדמות. מכאן ממשיך סיפורם של הגיבורים בני ימינו שהוחזרו בהנף פצצה לימי הביניים. הספר קריא מאוד והדמויות מעניינות אבל לפעמים הדיון בסוגיות המתבקשות (“שאלת” האישה, הדת, העבודה וכד’), הוא דידקטי מדי, ומזכיר דיונים מלאכותיים דוגמת “ליל העשרים” של סובול.
הסכנות שבהתנהגות נלוזה/ אונורה דה בלזק
בלזק, מה יש להגיד. קלאסי ויפה. הנשים יפיפיות ומושחתות או יפיפיות וטהורות.
כוכב רחוק/ רוברטו בולוניו
ספר לסופרים, למשוררים אפילו. בולוניו כותב על שירה וספרות ולפעמים על קולנוע כאילו הם החיים עצמם. כמעט כל הדמויות, ראשיות ומשניות, שולחות ידן בכתיבה, והספר עמוס ציטוטים, איזכורים והתייחסויות למשוררים וסופרים, דרום אמריקאים בעיקר. לא קריאה קלה, ועבורי גם לא כל כך מתגמלת, אבל יכולתי להתרענן מדי פעם מחיצי הומור מושחזים שבולוניו שולח.
משפחת מושקאט/ יצחק בשביס זינגר
המטעמים שבשביס זינגר מיטיב כל כך לרקוח: תפאורה בורלסקית, גלריה של דמויות עסיסיות, עלילה גדושת יצרים ומעל הכל המבט הכפול – עין אחת מגחכת והשנייה חומלת. ובכל זאת זה לא מספריו האהובים עלי. אהבתי לאין ערוך את “העבד” ו”שונאים סיפור אהבה” וכנראה שלא במקרה אלה שניים שקצרים בהרבה מ 670 העמודים של משפחת מושקאט.
הביתה/ אסף ענברי
שבחי הביקורת לא היו לשווא, זה ספר מעולה. תנועת ההתיישבות מעולם לא נראתה אנושית יותר. מגוחכת וקטנונית מצד אחד ולא פחות מהירואית מצד שני. הכתיבה יפיפייה, ענברי מלהטט בהצלחה בין האינטימי לגרנדיוזי, כתיבתו חפה מסלסולים ומרגשנות, ובכל זאת מבין השורות עולים הרגשות העזים, המעורבים שהוא חש כלפי הקיבוץ שלו – אפיקים – שעליו הוא כותב בכנות שגובלת בעזות מצח. הפרקים הכי יפים בעיני נמצאים לקראת סוף הספר דווקא, כשענברי מתאר ארועים מכלי ראשון ולא בהתבסס על חומרים ארכיוניים. כשקראתי את הספר הרגשתי, קצת כמו ב”סיפור על אהבה וחושך”, שתולדות הציונות והמדינה התנקזו לאפיקים והם נובעים משם עד היום. מומלץ מאוד ונדמה לי שקיבוצניקים בעבר ובהווה ימצאו בו עניין והנאה עוד יותר ממני.
שאלימר הליצן/ סלמאן רושדי
אני לא אוהבת ספרים על הודו. בגלל זה אני קוראת את רושדי באיחור אופנתי ולשמחתי ההנאה מרובה. הכתיבה שלו חושנית, דחוסה מאוד, אך להפתעתי גם מצחיקה. הספר נע בין תרבויות, ארצות ותקופות והקריאה לא תמיד קלה, אבל שווה את המאמץ. תרגום משובח של ארז אשרוב.
מאת יהונתן ,
30 בJune, 2009 בשעה 12:13
תגידי,
את מתכוונת לקרוא את התרגום החדש של מובי דיק?
[Reply]
מאת חגית ,
30 בJune, 2009 בשעה 14:01
את כל אלה קראת ביוני?? אני התחלתי את “איזון פנימי”, ואני מאוד נהנית ממנו, אבל כנראה שהוא ייכנס להגדרה “ספרים שקראתי ביוני-יולי-אוגוסט”. 🙂
[Reply]
מאת מישמיש ,
30 בJune, 2009 בשעה 14:38
אני חושבת שלא קראתי ספר של רושדי כבר כמעט עשר שנים.
יש כל כך הרבה ספרים מעניינים לקרוא, שאני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל.
‘הביתה’ נמצא ברשימת הקריאה.
[Reply]
מאת אביגיל ,
30 בJune, 2009 בשעה 17:13
יהונתן, לא קראתי אף אחד מהתרגומים הקודמים ולא חשבתי לקרוא את התרגום החדש. אני יודעת שהוא נחשב לספר מופת אבל הוא מאוד לא מושך אותי. כריכת הספר החדשה, לעומת זאת, נפלאה בעיני.
חגית, ברוח מבצעי צומת וכד’ “איזון פנימי” ייחשב לך כארבעה ספרים לפחות 8) (יש שם איזה 700-800 עמודים).
מישמיש, נכון – הזמן קצר והמלאכה מרובה 🙂
[Reply]
מאת אסתי ,
1 בJuly, 2009 בשעה 14:30
מסכימה לגבי ההערות שלך על הדו”ח של ברודק ואז אחרי הבעייתיות של הדברים – ספר מופתי בעיני. איך זה? אולי דווקא בגלל ההזרה ובגלל היומרה…
ומה לעשות – מסכימה גם לגבי בולניו המופלא ביותר. ספר לא קל לקריאה ובהחלט ספר לסופרים ולמשוררים, אבל כה נפלא ובעל שליטה כה גדולה וכה יצירתית במלאכת הכתיבה ששווה לגמרי את המאמץ.
הביתה – שבר את ליבי בפרקים האחרונים. נותן אולי את ההסבר החשוב ביותר לגבי הפירוק של המפעל הענק הזה הקרוי קיבוץ ומראה בלי ביקורת ובלי שיפוט את המגבלות של המין האנושי.
[Reply]