05.04.16
שותפים לדרך
בראיון עם אהרון שבתאי, שהתפרסם אתמול בגלריה קראתי ש:
אבל עכשיו הוא אומר על ה”איליאדה” הטרי בתרגומו: “זה ספר השירה הכי טוב שיש לי. אם כל הספרים שלי בצד אחד והאיליאדה בצד השני, אני בוחר בו ומוותר על כל מה שכתבתי. כי גם זו כתיבה שלי”.
איזה ביטוי מזוקק לתחושה החבויה של כל מתרגם ומתרגמת, שהספר שהם תרגמו הוא ‘גם כתיבה שלי’. מובן שלא כולנו עתירי זכוית כמו שבתאי. לא תרגמנו את האיליאדה ורובנו לא סופרים ומשוררים, אבל הקירבה לטקסט והיציקה שלו לשפה חדשה, היא הדבר הכי קרוב שאני מכירה לכתיבה עצמה.
בשבילי, תחושת השותפות החזקה ביותר היא בספרים שנונים ומצחיקים. לא קל לתרגם הומור, לא כל שכן משחקי מילים ודיאלוגים שנונים. אם הצלחתי לתרגם אותם ככה שגם בעברית הם כאלה, אני מרגישה שהיה לי חלק גדול בשותפות.
ממש במקרה, התפרסם לאחרונה ספר כזה, שמאוד אהבתי. אני חושבת שאם לא הייתי מתרגמת אותו, לא הייתי קוראת אותו בכלל, וזה היה ממש פספוס.
אז כשרות לציבור קבלו את הפרק הראשון בספר שקרים גדולים קטנים של ליאן מוריארטי. מקווה שיעשה לכם חשק.
קישור קבוע
4 תגובות