01.12.09

הדבר היה ככה – גרסת דינקותא

נושאים ספרי ילדים, ספרים, עברית, יומן קריאה בשעה 08:50 מאת אביגיל

מאוד נהניתי מספרו האוטוביוגרפי של מאיר שלֵו “הדָבר היה ככה”. כמו אחרים מסוגו גם הספר הזה יספק בוודאי חומר לדיונים אקדמיים וביקורות מלומדות שנושאם השפעת סיפור חייו של הסופר על יצירתו. שלֵו עצמו מגחך על כך בעמוד 10 כשהוא מתאר דברים שנשא:
“כדרך הסופרים גם הכברתי מילים על מה שמעל לפני השטח ועל מה שמתחת להם, ועל מה העיניים רואות ועל מה שאינן רואות, ומכאן קצרה היתה הדרך אל הסחורות הבדוקות של “הדמיון והמציאות” ו”יחסי האמת והבדיה שבכתיבה הספרותית” ושאר ירקות, שסופרים רוכלים בהם ורוהטים בהם בעיניים עצומות.”

שוין, את הניתוחים המלומדים אשאיר לאחרים. אני אסתפק ברכילות! אחת ההנאות בעת קריאת הספר העסיסי והמושחז הזה היתה זיהוי הדמויות האמיתיות, המקומות והאירועים ששלֵו שזר לימים בספריו. הנה כמה מהם, דווקא מספרי הילדים שלו:

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

בפתח הספר “איך האדם הקדמון המציא לגמרי במקרה את הקבאב הרומני” נכתב:
“לפני הרבה הרבה שנים חי לא רחוק מכאן האדם הקדמון.
הידים שלו הגיעו כמעט עד הרצפה,
הוא היה שעיר כמו קוף,
היה לו מצח נמוך,
והוא לא ידע לקרוא ולכתוב.
בקיצור, מיכאל,
האדם הקדמון היה נורא דומה לאח של סבתא,
הדוד יעקב.”

ובכן, לסבתו של מאיר שלו באמת היה אח בשם יעקב ולא נותר אלא לנחש מה חושבים עליו במשפחה…

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

בספר “הגשם של סבא אהרון” מככבים שלושה חקלאים זקנים שגרים בעמק גדול, הלא הוא עמק יזראעל שם שוכנת נהלל – המקונדו של שלֵו:  סבא אהרון, סבא נחום וסבא יצחק. בחיים האמיתיים סבא אהרון הוא סבו של שלֵו מצד האם ונחום ויצחק הם חבריו הטובים, עוד מהימים שחיו במקרוב שבאוקרינה בטרם עלו יחד לארץ.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

רוני ונומי הילדות השובבות ורבות התושייה, גיבורות “רוני ונומי והדב יעקב” נקראות על שם אחייניותיו, בנות אחיו הצעיר. מסתבר שאת השובבוּת והתושייה לא היה צריך להמציא מפני ש”הדבר היה ככה” נפתח בסצינה משעשעת שבה אותן רוני ונומי צובעות את בהונות הדוד הישן בלק אדום.

בספר “רוני ונומי והדב יעקב” בא לידי ביטוי מאפיין נוסף שנידון בהרחבה באוטוביוגרפיה. שפה פנימית, מין ז’רגון משפחתי שקיים בכל משפחה אבל נדמה שבמשפחתו של שלֵו הוא עשיר במיוחד, עמיד לאורך זמן ומצוי על שפתיהם של יותר בני משפחה מהרגיל. “רוני ונומי והדב יעקב” משופע בשפה הזאת שהיא כמו ענף פרא של העברית, קרובה אבל לא ממש מצייתת לחוקיה. למשל:

“אמא קוראת: מספיק להתקשקש!
צריך כבר לצאת, השעון שוען שש!
להתמהר, לחוץ החוצה, מאוחר,
ותמעלו מעיל – כי קר!”

שלֵו על פי עדותו הוא נצר למשפחת מספרי סיפורים והשתמרה אצלהם שפה עשירה בביטויים פנימיים עסיסיים, למשל:

• על המתים הם נוהגים לומר: “הוא כבר איננה” ו”היתה לו מוות איומה”.
• “אתה פּוֹניתַ אלי?” שהוא הגירסה כבדת המבטא אך הארסית לא פחות מזו של “Are you talking to me?”
• ומילים כמו לקְרַצְרֵץ שפרושה לשרוט את הקיר.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

שואב האבק שיחד עם הסבתא הוא לב לבה של האוטוביוגרפיה, אותו סוויפר שמככב גם על העטיפה מתואר כיצור חושב ומרגיש, וגם המוטיב הזה – האנשה של חפצים, חוזר בסיפורי הילדים של שלֵו. בספר “הצלחת שמתחת” למשל מצילה הילדה אפרת את הצלחת שבתחתית ערימת הצלחות מחיי בטלה ושיממון.

“הצלחת התרגשה, הסתכלה סביב סביב:
‘הכל כל כך חדש, ואיזה נוף מרהיב,
הנה המקרר, והנה התנור, והנה חלון וכיור,
אני סוף סוף בחוץ, אני סוף סוף באור.
נפלא, נהדר, באמת, תודה רבה,
אומַר זאת כך, אפרת, אני על המפה!'”

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

דווקא את הסבתא המחורפנת שסביבה סובבת האוטוביוגרפיה לא מצאתי. ייתכן שהיא נחבאת אי שם  או שאולי שלֵו, שאהב מאוד את סבתו הסוערת והנסערת לא רצה ל”החליק” את תסביכיה כך שתתאים לספר ילדים. ואולי עוד נזכה להקריא לילדינו על סבתא טוניה, צוררת הלכלוך נמוכת הקומה.

קישור קבוע