18.03.09

שרה ואני שישים שנה אחרי

נושאים ספרים, פריז, צרפתית, תרגום בשעה 12:21 מאת אביגיל

שרה, גירסה מורבידית להפליא של ילדת מפתח, גיבורת הספר שתרגמתי “המפתח של שרה” היא ילדה קטנה ונוגעת ללב, שאיתרע מזלה לחיות בפריז הכבושה לפני 60 שנה.

סיפורה העצוב נגע לליבי במיוחד, לא רק בגלל שליוויתי אותה ואת עלילותיה מקפיאות הדם (כפי שאני מלווה כל אחד מגיבורי הספרים שאני מתרגמת) במשך יותר מחודש אלא גם בגלל שהיינו שכנות.

שישים שנה אחרי סיפורה (הבדיוני יש לציין) של שרה נפל בחלקי העונג לגור למשך שנתיים ברחוב היפה, מרחיב הלב והנעים ביותר בפריז – rue charlot. אולי לא שמעתם עליו, וכמוכם גם המוני התיירים האחרים בפריז, וזאת בוודאי אחת הסיבות לקסמו.
בכל מקרה, כשקראתי את הספר לקראת תרגומו גיליתי שאחד מגיבורי המשנה בספר הוא לא אחר מאשר דירה ב rue saintonge. מבט חטוף בגוגל-מפס יראה שמדובר ברחוב מקביל לרחוב charlot. רחוב שהלכתי בו מאות פעמים. בכלל, השכונה כולה, השכונה הנפלאה “שלי” עם הסוחרים הנהדרים והאווירה החמה קיבלה בספר טוויסט זדוני. למשל החניון שבין חנות הפיציפקעס של ההומואים, הזקן עם המשקפיים המצחיקים ובנזוגו הצעיר השחור, ובין חנות כלי הבניין שנכנסתי אליה פעם אחת בלבד – כשקניתי ספריי לניקוי הספה יום לפני עזיבת הדירה – היה, מסתבר, נקודת איסוף ליהודי הרובע לפני שהועלו על אוטובוסים בדרך לאיצטדיון ואל ד’איב ומשם למחנות הצרפתים והלאה לאוושיץ.

מי שמסתובב ברובע ה-3 לא יכול להתעלם מהשלטים הקטנים שניצבים כמעט בכל רחוב ומספרים את סיפורו של הבניין: כאן נירצח הפרטיזן זה וזה בקרב יריות, מכאן נלקחה משפחה זאת וזאת למחנות המוות וכיוצא בזה. שלטי שיש קטנים שכמה פעמים בשנה מתקשטים בזרי פרחים. גם מעל החניון, שמשמש כחניון עד היום (הכנסו, חניה חודשית, מנוי במחיר מפתיע) יש שלט שיש, אבל הלקוניות שבארבע חמש שורות לא מעבירה כמובן את הדרמה שהתחוללה שם. את האגרוף שלי בבטן קיבלתי כשהלכתי לרשום את א’ לגן העירוני. הגן שוכן בבית ספר ובכניסה לבית ספר יש “לוח נופלים” לתלמידי המקום שנרצחו בשואה. הלוח דומה להפליא ללוחות שהתרגלנו לראות בתיכונים שלנו, למרבה הצער, אבל מכמיר לב הרבה יותר: בגלל גילם הצעיר של הנספים, בגלל הזוועה שבאיסוף ילדים מהכיתות, ללא הוריהם, היישר אל המחנות וגם בגלל שמשמותיהם של הילדים האלו, הרבינוביצ’ים, הסטאז’ינסקים, הזלמנוביצ’ים נושב משב עדין של גלותיות שאין בו דבר עם יפי הבלורית והתואר ועם המצ’ואיזם הצבאי הישראלי.

עוד תזכורת כואבת לחוט המחבר ביני לבין שרה היתה העובדה שהוריה (המדומיינים, כן?) נשלחו לפולין ביום ההולדת שלי (מכירים את זה שלפעמים נדמה לכם שאיכשהו הכל קשור אליכם?).

שמחתי שהתבקשתי לתרגם את הספר אחרי חזרתי לארץ ולא בזמן שהייתי שם. אני חושבת שאילו הייתי נאלצת לעבוד על זה מהרחוב המקביל, היו הרגשות משתלטים עלי ולא הייתי מצליחה להציב ביני לבין הספר את הריחוק הנחוץ לתרגום טוב.

נרשמתי לספריה העירונית

נושאים ספרים, פריז, תרגום, תל אביב בשעה 10:50 מאת אביגיל

בשעה טובה הצטרפה תל אביב לערי ישראל המתוקנות והספריות העירוניות הפכו חינמיות. מספיק להגיע עם ת”ז וספח, לחתום על שטר התחייבות (נדמה לי שמדובר ב300 ש”ח למקרה שתחליטו לקחת את הספרים כבני ערובה ולא להחזירם לעולם) וזהו, מיד תוכלו לשאול 4 ספרים.

אני חובבת אדוקה של קניית ספרים. זה בפירוש סעיף ההוצאות הגדול ביותר שלנו (מתחרה רק עם קפה ומסעדות, כל השאר נשארים הרחק מאחור). אני חושבת שספרייתנו הביתית היא האלמנט הקישוטי היפה ביותר בבית (מי שמכיר אותנו יודע שזאת לא חוכמה … ) אני אוהבת להמליץ על ספרים היישר מהמדף הביתי ואוהבת להשאיל (אם כי רבים יעידו שאני ספרנית קפדנית ושהפנקס השחור הקטן שמלווה את תהליך ההשאלה הוא אימת הקרובים) ואז לפטפט על הספר שהושאל. נו שוין, כל אחד והמוזרויות שלו.

אבל משהצטרף למשפחה עוד קורא נלהב, הפכנו להיות 3 תולעי ספרים וההוצאה הכספית בהתאם. לכן החלטנו להירשם לספריה. הפור נפל על הספריה ברחוב לסל. ספריה קטנה, בהחלט לא מרגשת. המבחר די דל אבל מתחדש כל הזמן ואפשר להזמין ספרים (להזמין הזמנתי, עכשיו נראה אם יגיעו). חוץ מזה אני רואה שני יתרונות גדולים בהשאלה: אפשר למצוא ספרים ישנים שאזלו מהמדפים (אני מצאתי שם את מעשה השפחה בשביל הדב שהתמיד בעקשותו שלא לקרוא את הספר באנגלית שדאגתי שיביאו לו מניו יורק) ואפשר להשאיל ספרים שרק אולי נרצה לקרוא. כשלוקחים ארבעה ספרים, אחד או שניים מהם יכולים להיות הימור.

בכל מקרה אני יוצאת בקריאה נרגשת – בואו בהמוניכם. קראתי שבשנה האחרונה נוספו 20% קוראים לספריות העירוניות, אולי זה מה שיסיר מהן את העובש וירענן קצת את המצב. אולי גם אצלנו אפשר יהיה חוץ מלראות את הקטלוג גם להזמין דרכו ספרים ולהתעדכן בסטטוס ההשאלה. אולי גם אצלנו יכניסו מחשבים ואינטרנט ושעות סיפור כמו בספריות העולם הגדול.

ואפרופו ספריות העולם הגדול:
בפריז נרשמנו (בחינם כמובן) לספריה השכונתית שהיתה בעיריית הרובע שליד הבית. איזה מקום נפלא. מסתבר שבכל רובע בפריז יש לפחות ספריה אחת וחלק גדול מהן מתמחה במשהו, עם או בלי קשר לרובע שבו הן ממוקמות. אני זוכרת למשל ספריית מתח, ספריית קומיקס וספריה של ספרים עם אותיות גדולות למוגבלי ראייה. בכל הספריות האלו הייתי ושאלתי ספרים, מפני שכרטיס הקורא שהיה לי בספריה שלי איפשר לי לשאול גם בספריות האחרות. אצלנו ברובע שמתנאה בציבור יהודי גדול הוקדש אגף ליהדות, ציונות וישראל. האמת שכמות הספרים שהיתה שם, בספרית הרובע ה-3 בטח עולה על כל הספרים שיש בנושא בבית אריאלה. חוץ מזה הספרנית היתה באה פעם בחודש לגן הילדים של הבן שלי כדי להקריא להם ספרים, אז כשהלכתי יחד איתו לספריה, הוא הכיר את הספרנית והרגיש בבית.

כשהיינו בקיץ בקופנהגן, נכנסו לספריה שכונתית שהיתה ברחוב שליד המלון שלנו. זה היה כבר סוף הטיול הארוך וידענו שנמצא שם תעסוקה ועניין לכל בני המשפחה ושנוכל להעביר שם פרק זמן נינוח ונעים. אחח, כמה תמימים היינו. לא רצינו לצאת משם. שלוש קומות של עונג צרוף (ספריה שכונתית, כן, לא תגידו ה-ספריה של קופנהגן). אינטרנט חופשי, קומת השאלה לילדים עם פופים, כסאות קטנים, פאזלים ומשחקים. מקום שוקק מלא תלמידים ומבוגרים שבאו להנות מהמקום.

לפוסטים הבאים »