24.04.09

Hot? Yes

נושאים נרגנת, עברית, בקטנה בשעה 09:37 מאת אביגיל

אני לא טהרנית, העברית המדוברת שלי מתקשטת באנגלית, ערבית, יידיש ומכל הבא ליד, אבל כשאני נתקלת בחברות ישראליות בעלות שם לועזי זה צורם לי ואפילו מעצבן אותי.

זה מעצבן מפני שנודף מזה זלזול באינטליגנציית הציבור ועיפוש פרובינציאלי: הרי אף חברה לא תעלה על דעתה להיקרא “חם” או “כן” או “צהוב”. אבל מנהלי החברות ואנשי הפירסום שלהם חושבים שמספיק לתרגם את המילה לאנגלית וכבר היא נעטפת בשיק בינלאומי, טרנדי ומוֹכר.

לחברות האלה כדאי להסתכל על פז, תנובה, אסותא וחברותיהן ולראות שגם עם מיתוג עברי לעילא (או איך שלא אומרים את זה בפירסוּמית) אפשר להצליח ואפילו לעמוד במבחן הזמן.

ולקוראיי הקבלנים: כשאתם קוראים לשכונותיכם גינדי הייטס, שמורת מליבו או גבעת טוסקנה (בחיי שלא המצאתי, ראיתי בעיניים שלי) זה לא מקנה להן את הניחוח החו”לי יוקרתי המיוחל, רק מגחיך אותן להפליא.
גם במקרה שלכם יש ממי ללמוד: הדר, אחוזה, בת גלים, נווה שאנן (בין המנחשים נכונה את עיר הולדתי יוגרל פלאפל של צמד-חמד).

21.04.09

פלנטה מונוכרומטית

נושאים טלוויזיה, בקטנה בשעה 11:02 מאת אביגיל

בלתי נתפסת. בכל גיל ומכל כיוון ממנו נסתכל על השואה, מתוך חיינו המוגנים והשבעים, היא בלתי נתפסת.

אני יודעת שבמקרה שלי, האחרוּת של הזוועה מועצמת משום שהתרחשה בעולם שכולו שחור לבן. לא מטפורית, פשוטו כמשמעו. כל עדות ויזואלית שניבטת אלינו מהימים ההם זרה כל כך לעולמנו. הרי ברגע שנסיט את המבט מתמונות האימה יתגלה לעיננו עולם אחר בתכלית, לא רק בגלל שלאושרנו איננו מוקפים זוועות צלמוות, אלא מפני שאנחנו, נרצה או לא, חיים בצבע. קשה לתפוס שגם הם, אז, חיו בצבע. אני צריכה להזכיר את זה לעצמי בכל פעם מחדש.

אחת החוויות הכי מטלטלות שהיו לי בקשר לשואה היתה סרט תיעודי שראיתי לפני עשור או יותר בפסטיבל הסרטים בירושלים. לא שלדי אדם ואודים מוצלים מאש, לא גיאיות הריגה ולא ילדים מניפים ידיים בכניעה. ברלין של היטלר בצבע. נאצים צעירים רוקדים בפיקניק אביבי, דגלי צלב-קרס עזי גוון מתנופפים בפוטוגניות והשטן הנמוך עם השפם המגוחך בצבעים חיים.

זה היה כמו אגרוף לחזה. ההבנה הילדותית שבעצם הכל קרה ממש כאן, ממש עכשיו, בפלנטה הזאת ממש.

26.03.09

זבנג וסיימנו

נושאים נרגנת, עברית, בקטנה בשעה 11:49 מאת אביגיל

כולם מסיימים, אף אחד כבר לא גומר. גל צדקנות עכור שטף את הארץ ומחק את השורש ג.מ.ר.

בזמן הצונאמון גרתי בחו”ל ואולי בגלל זה כל מי שמסיים לידי מצמרר אותי כמו חריקת ציפורן על לוח.

ועל מה המהומה? אם אני אומרת “גמרתי את הסלט”, גיחי, מישהו חושד בי שהירקות הכניסו אותי לפירכוסים אורגזמתיים? תראו לי את היקום המקביל שבו זה קורה ואתחיל לארוז.

למה להחליף את המילה הפשוטה והפסקנית “גמר” שבמצלול שלה אפשר לשמוע רמז לסופה של פעולה ולהחליף אותו ב”סיים” הרופס וחסר האופי?

עד היום הצקתי רק לסובבים אותי ובעיקר לילדיי. בכל פעם שהם אומרים שסיימו משהו אני אומרת להם “בגן/ בי”ס אתם יכולים לסיים, אצלנו בבית גומרים”.

אבל היום אני רוצה לנצל את הבמה המכובדת ולצאת בקריאה נרגשת לקוראי הבלוג (כל השניים וחצי): תגמרו, באמא’שכם!

21.03.09

האח הגדול

נושאים מד"ב, נרגנת, ספרים, טלוויזיה, בקטנה בשעה 21:20 מאת אביגיל

זאת לא ביקורת טלוויזיה, כאמור זרקתי אותה מהחלון.

מטריד אותי שהצירוף “האח הגדול” מתקשר אצל חלק מהאנשים רק לתוכנית. עד לפני זמן קצר היה ה”אח הגדול ” ביטוי לא שגור מדי אבל רב עוצמה מפני שנשען על העולם המסוייט והמשכנע שיצר אורוול בספרו 1984. גם אנשים שלא קראו את הספר ידעו, אני חושבת, שאוקיאניה היא מקום מפחיד, שהיחידים בה חיים ללא חירות ובפיקוח מקסימלי

למה זה מטריד אותי? לא רק בגלל השחיקה התרבותית וההקשרים הרדודים שהתרבות הזאת מייצרת אלא מפני שלמיטב זכרוני אין ביטוי מוכן לשליפה שמבטא בשתי מילים את כל הסיוט הזה. כלומר היכולת לדבר על עולם אורווליאני נעשתה הרבה יותר מסורבלת. ומשום כך גם יותר חמקמקה ומסובכת.

ואם להפוך את זה לטיעון אקטואלי: בגלל “האח הגדול” הטלוויזיוני, קשה יותר להסביר את החשש מחוק הזיהוי הביומטרי.
או שנהייתי ממש פרנואידית.

לפוסטים הבאים »