24.04.09
נושאים נרגנת, עברית, בקטנה בשעה 09:37 מאת אביגיל
אני לא טהרנית, העברית המדוברת שלי מתקשטת באנגלית, ערבית, יידיש ומכל הבא ליד, אבל כשאני נתקלת בחברות ישראליות בעלות שם לועזי זה צורם לי ואפילו מעצבן אותי.
זה מעצבן מפני שנודף מזה זלזול באינטליגנציית הציבור ועיפוש פרובינציאלי: הרי אף חברה לא תעלה על דעתה להיקרא “חם” או “כן” או “צהוב”. אבל מנהלי החברות ואנשי הפירסום שלהם חושבים שמספיק לתרגם את המילה לאנגלית וכבר היא נעטפת בשיק בינלאומי, טרנדי ומוֹכר.
לחברות האלה כדאי להסתכל על פז, תנובה, אסותא וחברותיהן ולראות שגם עם מיתוג עברי לעילא (או איך שלא אומרים את זה בפירסוּמית) אפשר להצליח ואפילו לעמוד במבחן הזמן.
ולקוראיי הקבלנים: כשאתם קוראים לשכונותיכם גינדי הייטס, שמורת מליבו או גבעת טוסקנה (בחיי שלא המצאתי, ראיתי בעיניים שלי) זה לא מקנה להן את הניחוח החו”לי יוקרתי המיוחל, רק מגחיך אותן להפליא.
גם במקרה שלכם יש ממי ללמוד: הדר, אחוזה, בת גלים, נווה שאנן (בין המנחשים נכונה את עיר הולדתי יוגרל פלאפל של צמד-חמד).
קישור קבוע
26.03.09
נושאים נרגנת, עברית, בקטנה בשעה 11:49 מאת אביגיל
כולם מסיימים, אף אחד כבר לא גומר. גל צדקנות עכור שטף את הארץ ומחק את השורש ג.מ.ר.
בזמן הצונאמון גרתי בחו”ל ואולי בגלל זה כל מי שמסיים לידי מצמרר אותי כמו חריקת ציפורן על לוח.
ועל מה המהומה? אם אני אומרת “גמרתי את הסלט”, גיחי, מישהו חושד בי שהירקות הכניסו אותי לפירכוסים אורגזמתיים? תראו לי את היקום המקביל שבו זה קורה ואתחיל לארוז.
למה להחליף את המילה הפשוטה והפסקנית “גמר” שבמצלול שלה אפשר לשמוע רמז לסופה של פעולה ולהחליף אותו ב”סיים” הרופס וחסר האופי?
עד היום הצקתי רק לסובבים אותי ובעיקר לילדיי. בכל פעם שהם אומרים שסיימו משהו אני אומרת להם “בגן/ בי”ס אתם יכולים לסיים, אצלנו בבית גומרים”.
אבל היום אני רוצה לנצל את הבמה המכובדת ולצאת בקריאה נרגשת לקוראי הבלוג (כל השניים וחצי): תגמרו, באמא’שכם!
קישור קבוע
21.03.09
נושאים מד"ב, נרגנת, ספרים, טלוויזיה, בקטנה בשעה 21:20 מאת אביגיל
זאת לא ביקורת טלוויזיה, כאמור זרקתי אותה מהחלון.
מטריד אותי שהצירוף “האח הגדול” מתקשר אצל חלק מהאנשים רק לתוכנית. עד לפני זמן קצר היה ה”אח הגדול ” ביטוי לא שגור מדי אבל רב עוצמה מפני שנשען על העולם המסוייט והמשכנע שיצר אורוול בספרו 1984. גם אנשים שלא קראו את הספר ידעו, אני חושבת, שאוקיאניה היא מקום מפחיד, שהיחידים בה חיים ללא חירות ובפיקוח מקסימלי
למה זה מטריד אותי? לא רק בגלל השחיקה התרבותית וההקשרים הרדודים שהתרבות הזאת מייצרת אלא מפני שלמיטב זכרוני אין ביטוי מוכן לשליפה שמבטא בשתי מילים את כל הסיוט הזה. כלומר היכולת לדבר על עולם אורווליאני נעשתה הרבה יותר מסורבלת. ומשום כך גם יותר חמקמקה ומסובכת.
ואם להפוך את זה לטיעון אקטואלי: בגלל “האח הגדול” הטלוויזיוני, קשה יותר להסביר את החשש מחוק הזיהוי הביומטרי.
או שנהייתי ממש פרנואידית.
קישור קבוע
18.03.09
נושאים נרגנת, טלוויזיה בשעה 13:17 מאת אביגיל
מאז שעזבתי את בית הורי בגיל 18 (עמוק במאה שעברה) אין לי טלוויזיה.
מתישהו חשבנו להכניס הביתה טלוויזיה אבל ביקור חטוף בחנות הרלוונטית הזכיר לנו שמדובר ברהיט ענק ומכוער (ואל תגידו מסך שטוח) אז ויתרנו.
הסיבה לזה שאין לי טלוויזיה היא פשוטה : לא אוהבת. נכון שטלוויזיה היא רק המדיום ועשויים להיות בה תכנים טובים, אבל תודו שזה תאורטי. אז פעם בכמה זמן מתחשק לי לראות טלוויזיה, אבל זה כמו עם גלידה. אני לא אוהבת גלידה אבל לפעמים בא לי, אז אני אוכלת קצת וזהו. כנ”ל עם טלוויזיה, כשאני רוצה אני רואה באינטרט. לעומת זאת היתרון של לחיות בלי טלוויזיה הוא עצום:
- מישהו , נקרא לו הדב לצורך העניין, הוא בעל חיסון טבעי מזערי לכל מה שמתחולל על מסך. שימו אותו ליד מסך, והוא יבהה בו.
- אני חושדת שגם אני, אם היתה לי האפשרות הייתי רואה דברים די דוחים. אפשר לקרוא לזה רפואה מונעת.
- מצד שני בכל פעם שיוצא לי לראות טלוויזיה אני מתעצבנת מהטַפֶּשֶת. והפרסומות איומות. כשאני מבינה אותן. כי קורה דבר מוזר – למרות שאין לי שום בעיית הבנה בחיים האמיתיים, נוכחתי לדעת שיש פרסומות שאני פשוט לא מבינה. לא מבינה את הבדיחה, לא מבינה את הפואנטה. כאילו עברתי ליקום מקביל.
- זה משאיר זמן להרבה דברים אחרים, ולבני הבית יש יותר זמן להקדיש לבילוי איתי.
- הסתפקות במועט. בפחות גרויים. כשאני נחשפת לתוכנית עכשווית, לא פעם הגודש (סקס/ אלימות/ וולגריות) גדול עלי.
- ועוד לא אמרתי כלום על הרדידות, העילגות, הערכים המעוותים, תפיסת הגוף הפוגענית וההמוניות.
- וגם לא אמרתי כלום על זה שכשנולדו הילדים כולם אמרו חכי שיגיעו לגיל (חצי שנה/ שנתיים/ גן/ בי”ס) ותראי שאי אפשר להסתדר בלי טלוויזיה. אז אפשר, זה אפילו די טבעי. ולא אמרתי על זה כלום כי אצלי בבית אין טלוויזיה לא לטובת נפשם הרכה של הילדים אלא לטובתי.
קישור קבוע