30.04.09
נושאים ספרים, עברית, תרגום, יומן קריאה בשעה 10:06 מאת אביגיל
תרוצים יש לי למכביר וברובם מופיעות המילים: פסח, חופש וילדים אבל השורה התחתונה היא שלמעט מגה-לקטורה של 650 עמודים בצרפתית, שעליה אני לא יכולה לומר דבר, קראתי החודש רק ספר אחד.
לקוראים שלא עזבו את הבלוג בשאט נפש אספר שמדובר בספר נהדר של סופרת שאני מאוד אוהבת וזו ההזדמנות שלי להרחיב קצת על השניים.
The Robber Bride/ Margaret Atwood
סיפור מקסים על ארבע נשים שונות בתכלית והיחסים ביניהן. אטווד מצליחה לטוות דמויות אמינות ומכמירות לב. היא אוהבת אותן, על אף הדפיקויות שהיא מיטיבה כל כך לתאר.
התחלתי לקרוא את הספר בעברית (הכלה השודדת), אבל אחרי כמה עשרות עמודים הרגשתי שאני מפספסת ועברתי לאנגלית (לא היה פשוט להשיג את הספר, מזל שבאמצע נכנסה המגה-לקטורה).
מרגע שהתחלתי לקרוא אותו באנגלית הבנתי שהמתרגם לא אשם: אין סיכוי לתרגם את הספר הזה כך שיעורר בקוראי העברית תחושות דומות לאלו שהתעוררו בקוראי המקור.
אחד המוקשים התרגומיים הרציניים בספר הוא דמותה של טוני, הסטוריונית מלחמות שמאז ילדותה מתבוננת בעולם במבט כפול: רגיל והפוך. היא נוהגת לקרוא דברים הפוך, מהסוף להתחלה ורק תדמיינו איזה מטעמים עושה הסטריונית מלחמות מ War ו Raw.
בקטע אחד, מרגש במיוחד, מביטה טוני הילדה באמה, שאיתה יש לה יחסים מורכבים, מחליקה במדרון מושלג ובעוד טוני הרגילה צועקת No, No הקול הפנימי שלה, ההפוך, לוחש On, On.
אני ממש רואה בעיני רוחי את המתרגמים שלה מורטים את שיערם בייאוש.
יש בספר המון רגעים מצחיקים, הוא שופע אהבת אדם בכלל ונשים בפרט, אבל כדאי שתדעו שהוא גם ארוך ומדכדך. כל אחת מהגיבורות שרוטה, שלא לומר סדוקה, בדרכה והגברים בחייהן עושים חשק למצוא מקלט במנזר הקרוב או לחילופין לשתות איזה דרינק במינרווה.
עד כאן על הספר והנה כמה מילים על הסופרת.
מעטים הסופרים, ולדעתי אטווד היחידה ממש, שאני אוהבת בלהט מגיל 17 ועד היום. לא קראתי את כל מה שכתבה ואפילו לא את כל הספרים שתורגמו – היא סופרת פורה להפליא. אבל בכל פעם שקראתי ספר שלה זה היה קסם טהור.
אטווד חכמה, יש לה הבחנות חדות כתער ואחד הדברים שאני אוהבת אצלה זה שהחוכמה שלה לא מאיימת כמו של ג’ויס, מתחכמת כמו של מקיואן או פתלתלה כמו של פיליפ רות. החוכמה שלה יומיומית ובגובה העיניים (אני מתפתה לומר נשית) – היא אלופה בלספק את מינימום הפרטים הנחוצים ולתת לקוראים את התחושה שהם משתתפים במעשה המרכבה הזה שהוא הספר שהם אוחזים בידם.
חוץ מזה, בתור חובבת מד”ב ופנטזיה אני נפעמת מול היכולות של אטווד, סופרת “רצינית” ומוערכת, זוכרת פרס בוקר ששמה מוזכר לא פעם בקשר לנובל (יאללה אטווד), לכתוב ספרים נפלאים בסוגות האלו, “הנחותות”, או לשלב בעלילות שלה אלמנטים פנטסטים ביד אומן. אני ממליצה בחום, לחובבי המד”ב וגם למסתייגים ממנו, לקרוא את:
מעשה השפחה
בבואה נשית ל 1984 של אורוול. חבר ותיק ונכבד בארון הספרים הפמיניסטי שלי.
בז וניאלה:
העולם, כמו שאנחנו מכירים אותו, רק על ספידים (היפר ביוטכנולוגיה, היפר היי טק) וחורבנו.
שני הספרים האלה, שהם בעיני פסגה של כתיבה מד”בית, הם דיסטופיות מטלטלות ומדכאות בעיקר מפני שהכתיבה של אטווד כל כך משכנעת ואנושית – היא לא כותבת על חלליות ורובוטים (שכבודם במקומם מונח) אלא על בני אדם שאיתרע מזלם לחיות בתקופה חשוכה. וגם כשהיא עוסקת בעולמות דימיוניים ניכרת המחוייבות העמוקה שלה לפמיניזם ולאקולוגיה (בהתאמה), נושאים שמעסיקים אותה כמעט בכל ספריה.
גיליתי, למרבה השמחה, שכנרת-זב”ם-דביר העלו חלק נכבד מהספרים שלהם ל Limited preview ב Google books, כך שמי שהפוסט הזה עורר את סקרנותו יוכל לטעום מהספרים:
הכלה השודדת
בז וניאלה
קישור קבוע
24.04.09
נושאים נרגנת, עברית, בקטנה בשעה 09:37 מאת אביגיל
אני לא טהרנית, העברית המדוברת שלי מתקשטת באנגלית, ערבית, יידיש ומכל הבא ליד, אבל כשאני נתקלת בחברות ישראליות בעלות שם לועזי זה צורם לי ואפילו מעצבן אותי.
זה מעצבן מפני שנודף מזה זלזול באינטליגנציית הציבור ועיפוש פרובינציאלי: הרי אף חברה לא תעלה על דעתה להיקרא “חם” או “כן” או “צהוב”. אבל מנהלי החברות ואנשי הפירסום שלהם חושבים שמספיק לתרגם את המילה לאנגלית וכבר היא נעטפת בשיק בינלאומי, טרנדי ומוֹכר.
לחברות האלה כדאי להסתכל על פז, תנובה, אסותא וחברותיהן ולראות שגם עם מיתוג עברי לעילא (או איך שלא אומרים את זה בפירסוּמית) אפשר להצליח ואפילו לעמוד במבחן הזמן.
ולקוראיי הקבלנים: כשאתם קוראים לשכונותיכם גינדי הייטס, שמורת מליבו או גבעת טוסקנה (בחיי שלא המצאתי, ראיתי בעיניים שלי) זה לא מקנה להן את הניחוח החו”לי יוקרתי המיוחל, רק מגחיך אותן להפליא.
גם במקרה שלכם יש ממי ללמוד: הדר, אחוזה, בת גלים, נווה שאנן (בין המנחשים נכונה את עיר הולדתי יוגרל פלאפל של צמד-חמד).
קישור קבוע
21.04.09
נושאים טלוויזיה, בקטנה בשעה 11:02 מאת אביגיל
בלתי נתפסת. בכל גיל ומכל כיוון ממנו נסתכל על השואה, מתוך חיינו המוגנים והשבעים, היא בלתי נתפסת.
אני יודעת שבמקרה שלי, האחרוּת של הזוועה מועצמת משום שהתרחשה בעולם שכולו שחור לבן. לא מטפורית, פשוטו כמשמעו. כל עדות ויזואלית שניבטת אלינו מהימים ההם זרה כל כך לעולמנו. הרי ברגע שנסיט את המבט מתמונות האימה יתגלה לעיננו עולם אחר בתכלית, לא רק בגלל שלאושרנו איננו מוקפים זוועות צלמוות, אלא מפני שאנחנו, נרצה או לא, חיים בצבע. קשה לתפוס שגם הם, אז, חיו בצבע. אני צריכה להזכיר את זה לעצמי בכל פעם מחדש.
אחת החוויות הכי מטלטלות שהיו לי בקשר לשואה היתה סרט תיעודי שראיתי לפני עשור או יותר בפסטיבל הסרטים בירושלים. לא שלדי אדם ואודים מוצלים מאש, לא גיאיות הריגה ולא ילדים מניפים ידיים בכניעה. ברלין של היטלר בצבע. נאצים צעירים רוקדים בפיקניק אביבי, דגלי צלב-קרס עזי גוון מתנופפים בפוטוגניות והשטן הנמוך עם השפם המגוחך בצבעים חיים.
זה היה כמו אגרוף לחזה. ההבנה הילדותית שבעצם הכל קרה ממש כאן, ממש עכשיו, בפלנטה הזאת ממש.
קישור קבוע
07.04.09
נושאים פריז, צרפתית, תרגום בשעה 08:51 מאת אביגיל
כשעוברים לחיות במקום אחר נערכים, מן הסתם, להתמודדות עם שינויים: שפה, מזג אוויר, נוף, הרגלים, נימוס. כשעברנו לפריז ידעתי הכל על המטרו, המלצרים הזעופים, הימים הארוכים בקיץ, האוכל, היין, המוזיאונים, הבירוקרטיה המסורבלת, ההבדל בין vous ל tu ומה לא.
אלה הדברים הגדולים. יש את הדברים הבינוניים שגיליתי במקום, כמו חלב בבקבוקי זכוכית, מוסד ה goûter – ארוחת ארבע, תקשורת עם מוסדות ועסקים באמצעות הדואר הישן והטוב, כניסה חינם למוזיאונים בכל יום ראשון ראשון בחודש, גינות ציבוריות שנסגרות עם רדת החשכה, כרטיסנים מזרי אימה במטרו ועוד ועוד ועוד.
אבל יש גם את הדברים הקטנים, הדקים מן הדק, שסבבו אותי מהיום שהגעתי. ברובם הם לא טובים או גרועים מאצלנו, הם רק טיפ טיפה אחרים והם חדרו לי מתחת לעור, התערבבו במחזור הדם והזכירו לי את הזרוּת שלי אבל גם שזו הרפתקה, שעכשיו אני אמונדסן ופריז היא הקוטב הדרומי שלי.
וברוח זו קבלו שי לחג: כמוסת זרוּת פריזאית. לשבור את הזגוגית רק במקרה חירום:
- על הקפה משלמים בעת ההגשה, לא לפני שרוצים ללכת.
- שם המשפחה נכתב כולו באותיות גדולות. נעים מאוד, אני Mme Avigail BURSTEIN
- כשמגיע תורך הרופאה יוצאת לפתח הקליניקה, לוחצת את ידך ומכניסה אותך. כנ”ל ביציאה.
- בולים מוכרים ב ,Tabac מין קיוסק שנמצא בבתי קפה או ברים ואפשר לקנות בו: סיגריות וצורכי עישון, ממתקים, כרטיסי לוטו, כרטיסי אוטובוס/ מטרו וכן, גם בולים.
- מותר לבוא לבית קפה עם קרואסון שקנית בבולנז’רי, אפילו אם בבית קפה מוכרים קרואסונים (זה אולי עניין שכונתי. אשמח לשמוע מאחרים אם הם מכירים את המנהג הזה).
- כשמשלמים למוכר הוא לוקח את הכסף ולא מגיב. את התודה הוא יאמר בעת הגשת העודף.
- חייבים לומר שלום כשנכנסים לחנות, אם לא מברכים לשלום את הקופאית בסופר זוכים לגערה (ובצדק, אם חושבים על זה).
- כשיושבים באוטובוס, קמים כדי לרדת רק אחרי שהאוטובוס עצר.
- לקבצן השכונתי לא מתייחסים כמו למצורע. כששמים בידו מטבע גם מחליפים מילה או שתיים.
- כשפונים לזבן בחנות לא אומרים “סליחה, איפה הקממבר?” אלא “שלום, איפה הקממבר?”
חג שמח!
קישור קבוע
6 תגובות