בימים אלה אני גומרת לתרגם ספר עיון. מוקדם לדבר עליו כי טרם נערך והוא עוד רחוק ממדפי הספרים, אבל זה מה שנכתב עליו ב “הכינו את הסימניות” של מוסף ספרים של הארץ, גליון שהוקדש לספרים המעניינים שיראו אור בתש”ע :
שרל בודלר * תאופיל גוטייה נהר ספרים
תאופיל גוטייה היה ידידו הנערץ של בודלר, שאף הקדיש לו את “פרחי הרע”, יצירת הדגל שלו. וכך כתב בודלר בפתח ספרו: “למשורר המופתי, לקוסם המושלם של הספרות הצרפתית, לידידי ומורי היקר והנערץ תאופיל גוטייה, ברגשי הענווה העמוקים ביותר, אני מקדיש את הפרחים החולניים הללו, שרל בודלר”. בספר קטן זה, שראה אור כשישה חודשים לאחר מותו של המשורר הגדול וכמענה להשמצות שהושמעו נגד בודלר, מספר גוטייה את סיפור ידידותו הגדולה עם המשורר המקולל.
אבל לא בשביל זה הזמנתי אתכם לכאן, אלא כדי לחלוק איתכם רגע מספק ומשמח שהתרגום הזה העניק לי: האפשרות להשתמש במילה ההו-כה מקסימה ערגונותיו*. (לא רק אני אוהבת את המילה הזאת, היא זכתה למקום של כבוד ברשימת מאה המילים היפות בעברית).
אין לי ברירה אלא להעיד על עיסתי ולהגיד שלא עשיתי בה שימוש מאולץ, המילה פשוט התיישבה שם כאילו גוטייה כתב את המשפט כשהוא מכוון למילה הזאת ולא אחרת.
לכל מתרגם יש מילים שגורות, המון המון מילים שעומדות דרוכות בקצות האצבעות, מחכות לזנק למקלדת. אבל ישנן גם המילים המבויישות יותר שלא מתמסרות בקלות. הן ממתינות לרגע שישלפו אותן מתרדמת היופי וישבצו אותן במשפט שבעיני המתרגם יהיה קצת יותר זוהר מהאחרים בגלל שדיוקו ויופיו לא נשלפו סתם כך מהמותן. אגב, המילים האלה אינן בהכרח מילים “יפות” הן יכולות להיות גם סלנג ביבים, עצם הכרייה והשילוב שלהן בדיוק איפה שצריך היא המענגת.
אז אני מתנצלת מראש בפני כל מי שלא מבין על מה אני מבלבלת את המוח, אבל אם יש שם מישהו שמבין את הכיף שבהפיכת מילה-ממתק כל כך מאיר אריאלית לגם קצת קצת שלי שינהנן. (ורק שלא יעיפו לי אותה בעריכה 8) )
*הגדרת רב מילים: (ספרותית) ערגה, כיסופים, המיית לב.
כשהחלטתי לעשות מין יומן קריאה, כזה שיסכם בסוף כל חודש את הספרים שקראתי היה לכך טעם כפול: קודם כל, תיעוד שיתמוך בזכרון, שאחרי זמן קצר כבר לא נותר בו זכר לספרים שקראתי מלבד תחושה עמומה אם אהבתי או לא. שנית, הרחבת פוטנציאל הדיון על ספרים מעבר לחוג המשפחה והחברים הקרובים.
כל זה טוב ויפה, אבל קצת נמאס לי. לא יודעת מה יעלה בגורלו של המדור, הפעם, על כל פנים, אני מעדיפה להתמקד בשניים מהספרים שקראתי החודש. שניהם שייכים לז’אנרים שאני לא מרבה לקרוא ומשניהם נהניתי מאוד.
1602 / Neil Gaiman, Andy Kubert
כריכת הספר שסגנונה כסגנון שערי הפרקים
קומיקס (או נובלה גרפית, אני לא ממש יודעת מה ההבדל) של גאון הפנטזיה ניל גיימן. סיפור המסגרת אדיר, גיבורי מרוול קומיקס (אקס-מן, ספיידר מן, ארבעת המופלאים, קפטן אמריקה ועוד) באנגליה האליזבטנית. צריך לקרוא כדי להבין כמה זה עובד טוב. אני מניחה שמי שמכיר טוב ממני את הגיבורים של מארוול יהנה עוד יותר. כמובן שמלבד הסיפור עצמו, ההנאה בקומיקס נובעת גם מהציורים והצד הזה של הספר לא פחות ממרהיב בעיני. גם ציורי העלילה וגם 8 שערי הפרקים, שצוירו על ידי אמן אחר. את הספר קראתי באנגלית ואני מקווה מאוד שאחת ההוצאות בארץ תחליט לתרגם אותו.
דף פנימי
הסיפור שאינו נגמר/ מיכאל אנדה
יש כאן בבית מבוגר שקורא בכיף ספרי ילדים. לא אני. אבל כמו ג’אנקית בקריז שתשדוד אפילו את הילדים שלה בשביל מנה, כשנשארתי בסופ”ש בלי ספר פשפשתי בין ספרי הספריה של הילדים ושלפתי את ‘הסיפור שאינו נגמר’. לא חשבתי שאקרא אותו עד הסוף אלא רק עד יום ראשון, אז אשיג לעצמי את הדבר האמיתי. אבל זה ספר נהדר. אגדה שופעת הרפתקאות, מורכבת, כיפית, רומנטית ומנחמת. מדהים עד כמה הספר עשה לי פלאשבקים לַסרט שראיתי לפני כמה עשרות שנים טובות. כנראה שמי שגדלה בשנות ה-70 לעולם לא תשכח את טביעתו הטרגית של ארטאקס בביצות העצב. התרגום של חוה פלץ מקסים, העברית עשירה והדורה בלי להיות ארכאית.
קישור קבוע
8 תגובות
