15.07.10
נושאים יומן קריאה, ספרים, עברית, תרגום בשעה 12:26 מאת אביגיל
אני קוראת בימים אלו את ‘אנשים טובים’ המצויין מאת ניר ברעם.
רבים וטובים ממני כתבו על הספר ובדרך כלל שיבחו את העלילה המרתקת, שניכר בה שהיא נשענת על מחקר היסטורי מעמיק, את הדמויות המורכבות והמסקרנות ואת העברית נהדרת. דעתי כדעתם רוב הזמן, עם הסתייגות אחת: פה ושם, השתרבבו להם משפטים צורמים בתרגומית.
תרגומית היא האוייבת הגדולה של המתרגם. זה תרגום מילולי מדי שחוטא למקור ולא פעם גם פשוט צורם בעברית. בטח יצא לכם להיתקל במשפט שלא הסתדר לכם גם אחרי קריאה שנייה ושלישית וכשתרגמתם אותו בראש לאנגלית הבנתם למה התכוון המשורר – זאת תרגומית.
למשל: I rest my case לתרגם ל- אני מניח את התיק שלי (בחיי, ראיתי במו עיני).
תרגומית מופיעה בדרך כלל בספרים מתורגמים, מן הסתם, אבל לפעמים משתרבבת תרגומית גם לכתיבה בעברית. כותבים מפנימים ביטויים באנגלית ובזמן הכתיבה משתמשים בתרגום מילולי שלהם. בדרך כלל מדובר בסופרים פחות מוכשרים מניר ברעם ובהוצאות פחות קפדניות מעם עובד.
בחזרה ל’אנשים טובים’ הנה כמה דוגמאות לתירגומית שהתגלצ’ה פנימה לדעתי:
- קפיצת אמונה
- דוגמה בוהקת
- בוקר טוב, ישנונית
- זה לא יקרה במשמרת שלי!
כמה ביטויים בתרגומית פה ושם זה לא אסון גדול והספר עדיין מצויין בעיני, אבל כשקצין נאצי משתמש במשפטים הלקוחים היישר מסדרות חדר מיון, ובכן, זה פשוט לא עושה שכל 
.
קישור קבוע
08.07.10
נושאים יומן קריאה, ספרי ילדים, ספרים בשעה 08:11 מאת אביגיל
זו כבר מסורת*: לכבוד החופש הגדול קבלו את א’, בני הבכור כליל המעלות, בוגר כתה ג’, בהמלצות על ספרים שאהב השנה במיוחד:
הפירמידה האדומה/ ריק רירדן
זה ספר שבו הילדים עוזרים להורים ולא ההפך וזה יפה בגלל שממש מרגישים שהגיבור והגיבורה עצובים וחלשים ולא יודעים מה לעשות וזה מתבטא בהתנהגות שלהם.
אח זאב/ מישל פייבר
אני אהבתי א. בגלל שזה בתקופת האדם הקדמון וב. בגלל שילד שסיכויו להרוג דוב בוגר לבד קטנים יוצא להציל אומה שלמה, ספר ראשון בסדרה.
בון/ ג’ף סמית
סדרת קומיקס. הרפתקה מסוג שונה. הרפתקה של הסתגלות והתחברות עם חברים ולהכיר את החיים במקום אחר, שלא רצית להגיע אליו.
הוגו קברה/ בריאן סלזניק
ספר עם ציורים מקסימים שהם חלק מהעלילה. ילד שבשביל להסתגל לחיים בביוב של תחנת רכבת בפריז צריך לגנוב וגם צריך לרכוש חברים וזה נורא קשה לרכוש חברים ככה.
עדשי השוקולד של הבז/ אנטוני הורוביץ
קוד של אוצר של מיליונים נמצא בקופסה שהופקדה בידי בלש הגרוע ביותר בכל הארץ ותוך שנייה הכל מסתבך. רק אחיו הקטן, ניק דיאמונד, מציל הכל. ספר גדול. מאוד מצחיק.
אלכס ריידר/ אנטוני הורוביץ
נער שאבא שלו מת ובהלוויה שלו הוא שומע שהוא נהרג בהרפתקה מסעירה. אלכס יוצא במסע נקמה. זאת הרפתקה עם דברים קשים והוא מתגבר עליהם למרות שזה לא קל. ותמיד יש עוד הפתעה לגלות.
א’ ואני מאחלים חופש כייפי לכל ההורים והילדים.
*החופש הגדול 2009
קישור קבוע
29.06.10
נושאים יומן קריאה, ספרים, שבדיה, תרגום בשעה 10:15 מאת אביגיל
מילניום – עוד לא נתקלתי בסדרה שמתאפיינת ברמה כל כך לא אחידה של הספרים; כל אחד מהם סגרתי בתחושה שונה לגמרי. אמנם יצא שקראתי כל ספר בשפה אחרת, אבל עם כל הערכתי למלאכת התרגום קשה לי להאמין שהתרגום משפיע עד כדי כך.
בפרקים הקודמים:
Noomi Rapace המקסימה בתפקיד ליסבת סלאנדר.
הספר השלישי, The Girl Who Kicked the Hornets’ Nest, הוא סיפור אחר לגמרי. לדעתי לא שזפה אותו עין עורך, יש שם פסקאות שלמות ולפעמים עמודים שלמים של חזרות טרחניות. לסטיג לארסון אין שום אמון בקוראיו, הוא דוחף להם את העובדות לגרון, ואז שוב ושוב ולא משאיר שום מסתורין שהקורא יכול לפענח לבד. זה לא שאין ארועים מפתיעים או מותחים אבל הכל עטוף במלל אינסופי, ובמין תחושה שזה ספר שנכתב מתוך בולמוס וצורך להכניס ה-כ-ל בין כריכה לכריכה. אם הגיבור יושב לשיחה בבית קפה אז הקורא יידע את כתובת המקום, איך הוא מעוצב, מה בדיוק הזמין כל אחד והאם גמר כל מה שבצלחת.
לארסון כאילו חזה את מותו בטרם עת ופשוט דחף לספר את כל הסוגיות הסוציאליות והפוליטיות שמטרידות איש שמאל: אלימות נגד נשים, פליטוּת פוליטית, שימוש מופרז בכוח, הפלייה על רקע העדפה מינית, כליאה בכפייה, פערים סוציאלים ועוד ועוד ועוד. כל סוגייה כזאת ראויה לספר בפני עצמה אבל הריבוי שלהן נהיה פארודי באיזשהו שלב. חוץ מזה לא נשארה מחוץ לספר אף רשות מרשויות החוק והאכיפה השבדיות, על שלל מחלקותיהן, מה שהופך את העלילה לגדושה עד אין קץ בדמויות חדשות וממש קשה לעקוב אחרי כולן.
רק בזכות הגיבורים, בלומקוויסט וסלאנדר, שכבשו את לבי בספרים הקודמים קראתי את הספר עד הסוף, אבל לא פעם הרגשתי שהספר עומד כמכשול ביני לבין הדמויות.
נורה אפרון חשבה דברים דומים וכתבה פרודיה משובחת:
The Girl Who Fixed the Umlaut
(ותודה לענבל על הלינק).
קישור קבוע
06.06.10
נושאים יומן קריאה, ספרים בשעה 17:12 מאת אביגיל
הימים האחרונים הוציאו לי לגמרי את החשק לכתוב על ספרים ואפילו שבוע הספר לא הפיח בי את האנרגיה המתאימה. אבל אז הגיע הספר הקטן הזה*
שעשה לי שני דברים נפלאים ונדירים בזמן האחרון: הוא קירר והצחיק אותי.
הסופר דניאל כץ הוא פיני יהודי שנקודה אחת בביוגרפיה שלו שבתה את ליבי לגמרי: הוא היה אחד מחוצבי הכרמלית בחיפה. כיפאק לדניאל.
חוץ מזה הוא כותב בעט רגיש, מצחיק ואוהב אדם על חיי היהודים בפינלנד במאה השנים האחרונות. הנה טעימה קטנה :
הספר נפתח במילים (בתרגום רמי סערי):
“לדמויות בספר הזה אין שום קשר למציאוּת, כפי שלא היה להן שום קשר אליה גם כשעדיין היו במציאוּת.”
והנה ציטוט מעמוד 155:
“סגן-אלוף פיני נודניק הציג את ברכת כוחות הביטחון לחללים הגיבורים. נאומו התמקד באמירה שכל אדם כשיר לחרף את נפשו למען הארץ הזאת, אחת היא מה גזעו ומהי דתו. רס”ר מילואים יהודי קירח הודה בשם הנופלים, והכריז שהיהודים נופלים בחפץ לב למען כל מולדת שרק מאפשרת להם את התענוג.”
אז אם אתם עדיין מתלבטים מה לקנות בשבוע הספר הנה אפשרות מומלצת בחום.
*כשסבא גלש לפינלנד/ דניאל כץ, בתרגום רמי סערי, הוצאת כרמל
קישור קבוע
01.12.09
נושאים יומן קריאה, ספרי ילדים, ספרים, עברית בשעה 08:50 מאת אביגיל
מאוד נהניתי מספרו האוטוביוגרפי של מאיר שלֵו “הדָבר היה ככה”. כמו אחרים מסוגו גם הספר הזה יספק בוודאי חומר לדיונים אקדמיים וביקורות מלומדות שנושאם השפעת סיפור חייו של הסופר על יצירתו. שלֵו עצמו מגחך על כך בעמוד 10 כשהוא מתאר דברים שנשא:
“כדרך הסופרים גם הכברתי מילים על מה שמעל לפני השטח ועל מה שמתחת להם, ועל מה העיניים רואות ועל מה שאינן רואות, ומכאן קצרה היתה הדרך אל הסחורות הבדוקות של “הדמיון והמציאות” ו”יחסי האמת והבדיה שבכתיבה הספרותית” ושאר ירקות, שסופרים רוכלים בהם ורוהטים בהם בעיניים עצומות.”
שוין, את הניתוחים המלומדים אשאיר לאחרים. אני אסתפק ברכילות! אחת ההנאות בעת קריאת הספר העסיסי והמושחז הזה היתה זיהוי הדמויות האמיתיות, המקומות והאירועים ששלֵו שזר לימים בספריו. הנה כמה מהם, דווקא מספרי הילדים שלו:
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
בפתח הספר “איך האדם הקדמון המציא לגמרי במקרה את הקבאב הרומני” נכתב:
“לפני הרבה הרבה שנים חי לא רחוק מכאן האדם הקדמון.
הידים שלו הגיעו כמעט עד הרצפה,
הוא היה שעיר כמו קוף,
היה לו מצח נמוך,
והוא לא ידע לקרוא ולכתוב.
בקיצור, מיכאל,
האדם הקדמון היה נורא דומה לאח של סבתא,
הדוד יעקב.”
ובכן, לסבתו של מאיר שלו באמת היה אח בשם יעקב ולא נותר אלא לנחש מה חושבים עליו במשפחה…
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
בספר “הגשם של סבא אהרון” מככבים שלושה חקלאים זקנים שגרים בעמק גדול, הלא הוא עמק יזראעל שם שוכנת נהלל – המקונדו של שלֵו: סבא אהרון, סבא נחום וסבא יצחק. בחיים האמיתיים סבא אהרון הוא סבו של שלֵו מצד האם ונחום ויצחק הם חבריו הטובים, עוד מהימים שחיו במקרוב שבאוקרינה בטרם עלו יחד לארץ.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
רוני ונומי הילדות השובבות ורבות התושייה, גיבורות “רוני ונומי והדב יעקב” נקראות על שם אחייניותיו, בנות אחיו הצעיר. מסתבר שאת השובבוּת והתושייה לא היה צריך להמציא מפני ש”הדבר היה ככה” נפתח בסצינה משעשעת שבה אותן רוני ונומי צובעות את בהונות הדוד הישן בלק אדום.
בספר “רוני ונומי והדב יעקב” בא לידי ביטוי מאפיין נוסף שנידון בהרחבה באוטוביוגרפיה. שפה פנימית, מין ז’רגון משפחתי שקיים בכל משפחה אבל נדמה שבמשפחתו של שלֵו הוא עשיר במיוחד, עמיד לאורך זמן ומצוי על שפתיהם של יותר בני משפחה מהרגיל. “רוני ונומי והדב יעקב” משופע בשפה הזאת שהיא כמו ענף פרא של העברית, קרובה אבל לא ממש מצייתת לחוקיה. למשל:
“אמא קוראת: מספיק להתקשקש!
צריך כבר לצאת, השעון שוען שש!
להתמהר, לחוץ החוצה, מאוחר,
ותמעלו מעיל – כי קר!”
שלֵו על פי עדותו הוא נצר למשפחת מספרי סיפורים והשתמרה אצלהם שפה עשירה בביטויים פנימיים עסיסיים, למשל:
- על המתים הם נוהגים לומר: “הוא כבר איננה” ו”היתה לו מוות איומה”.
- “אתה פּוֹניתַ אלי?” שהוא הגירסה כבדת המבטא אך הארסית לא פחות מזו של “Are you talking to me?”
- ומילים כמו לקְרַצְרֵץ שפרושה לשרוט את הקיר.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
שואב האבק שיחד עם הסבתא הוא לב לבה של האוטוביוגרפיה, אותו סוויפר שמככב גם על העטיפה מתואר כיצור חושב ומרגיש, וגם המוטיב הזה – האנשה של חפצים, חוזר בסיפורי הילדים של שלֵו. בספר “הצלחת שמתחת” למשל מצילה הילדה אפרת את הצלחת שבתחתית ערימת הצלחות מחיי בטלה ושיממון.
“הצלחת התרגשה, הסתכלה סביב סביב:
‘הכל כל כך חדש, ואיזה נוף מרהיב,
הנה המקרר, והנה התנור, והנה חלון וכיור,
אני סוף סוף בחוץ, אני סוף סוף באור.
נפלא, נהדר, באמת, תודה רבה,
אומַר זאת כך, אפרת, אני על המפה!’”
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
דווקא את הסבתא המחורפנת שסביבה סובבת האוטוביוגרפיה לא מצאתי. ייתכן שהיא נחבאת אי שם או שאולי שלֵו, שאהב מאוד את סבתו הסוערת והנסערת לא רצה ל”החליק” את תסביכיה כך שתתאים לספר ילדים. ואולי עוד נזכה להקריא לילדינו על סבתא טוניה, צוררת הלכלוך נמוכת הקומה.
קישור קבוע
01.11.09
נושאים יומן קריאה, ספרים, פנטזיה בשעה 10:13 מאת אביגיל
כשהחלטתי לעשות מין יומן קריאה, כזה שיסכם בסוף כל חודש את הספרים שקראתי היה לכך טעם כפול: קודם כל, תיעוד שיתמוך בזכרון, שאחרי זמן קצר כבר לא נותר בו זכר לספרים שקראתי מלבד תחושה עמומה אם אהבתי או לא. שנית, הרחבת פוטנציאל הדיון על ספרים מעבר לחוג המשפחה והחברים הקרובים.
כל זה טוב ויפה, אבל קצת נמאס לי. לא יודעת מה יעלה בגורלו של המדור, הפעם, על כל פנים, אני מעדיפה להתמקד בשניים מהספרים שקראתי החודש. שניהם שייכים לז’אנרים שאני לא מרבה לקרוא ומשניהם נהניתי מאוד.
1602 / Neil Gaiman, Andy Kubert
כריכת הספר שסגנונה כסגנון שערי הפרקים
קומיקס (או נובלה גרפית, אני לא ממש יודעת מה ההבדל) של גאון הפנטזיה ניל גיימן. סיפור המסגרת אדיר, גיבורי מרוול קומיקס (אקס-מן, ספיידר מן, ארבעת המופלאים, קפטן אמריקה ועוד) באנגליה האליזבטנית. צריך לקרוא כדי להבין כמה זה עובד טוב. אני מניחה שמי שמכיר טוב ממני את הגיבורים של מארוול יהנה עוד יותר. כמובן שמלבד הסיפור עצמו, ההנאה בקומיקס נובעת גם מהציורים והצד הזה של הספר לא פחות ממרהיב בעיני. גם ציורי העלילה וגם 8 שערי הפרקים, שצוירו על ידי אמן אחר. את הספר קראתי באנגלית ואני מקווה מאוד שאחת ההוצאות בארץ תחליט לתרגם אותו.
דף פנימי
הסיפור שאינו נגמר/ מיכאל אנדה
יש כאן בבית מבוגר שקורא בכיף ספרי ילדים. לא אני. אבל כמו ג’אנקית בקריז שתשדוד אפילו את הילדים שלה בשביל מנה, כשנשארתי בסופ”ש בלי ספר פשפשתי בין ספרי הספריה של הילדים ושלפתי את ‘הסיפור שאינו נגמר’. לא חשבתי שאקרא אותו עד הסוף אלא רק עד יום ראשון, אז אשיג לעצמי את הדבר האמיתי. אבל זה ספר נהדר. אגדה שופעת הרפתקאות, מורכבת, כיפית, רומנטית ומנחמת. מדהים עד כמה הספר עשה לי פלאשבקים לַסרט שראיתי לפני כמה עשרות שנים טובות. כנראה שמי שגדלה בשנות ה-70 לעולם לא תשכח את טביעתו הטרגית של ארטאקס בביצות העצב. התרגום של חוה פלץ מקסים, העברית עשירה והדורה בלי להיות ארכאית.
קישור קבוע
30.09.09
נושאים יומן קריאה, ספרים, עברית, צרפתית, שבדיה, תרגום בשעה 08:40 מאת אביגיל
The Brief Wondrous Life of Oscar Wao/ Junot Diaz
החיים ברפובליקה הדומיניקנית ובגלות האמריקאית דרך עיני משפחה אומללה על פי דרכה. הוא גיק מד”ב עצום מימדים וכמהַ לאהבה, אחותו יפיפיה מתוסבכת ואמא שלו היא אמא אכזרית קשת יום ודרך סיפורה אנחנו מתוודעים לחיים תחת משטר האימים של טרוחיו, הרודן הדומיניקני שהכרתי לראשונה ב’חגיגות התיש’ של יוסה. היופי של הספר הזה הוא במקצב שלו, במוזיקה שמתנגנת בראש כשקוראים אותו. הספר משולב בהמון ספרדית (מזלי שאני דוברת כי בגרסא האנגלית אין תרגום ורק אלוהים יודע איך דובר האנגלית הממוצע מבין את כל זה) ודיבור היפ-הופי. הספר תורגם לעברית ע”י יורם מלצר (‘חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו’) ומהצצה סקרנית שהצצתי בחנות ספרים הרי שייתכן ומדובר בספר נהדר אבל כצפוי המקצב שלו בעברית לא דומה בכלל למקצב באנגלית, מה גם שלטובת דוברי העברית תרגמו או הנהירו את המילים בספרדית.
Stockholm Noire – l’argent facile/ Jens Lapidus
הדב חד העין הבחין בספר הזה שכיכב במדפי רבי המכר בשבדיה. הראשון בטרילוגיה. הצרפתים שזריזים בתרגום הצלחות שבדיות היו הראשונים לתרגם אותו לשפה שאני קוראת ואני מצידי מהרתי להזמין אותו מהנוסע הראשון לפריז. זה ספר פשע משובח שעניינו סטוקהולם של מטה, זאת ש”פיספסתי” בקיץ: קוקאין, כנופיות, סרסורים ופרוצות וחיי עולם תחתון רצחניים. העלילה הקצבית מובאת דרך עיניהם של שלושה גיבורים – מנוולים על פי דרכם. הספר הפך לסרט וזכויות תרגום הספר נרכשו כבר ב 25 מדינות, אך ככל הידוע לי טרם בישראל. לדעתי שווה בהחלט לתרגם אותו לטובת קוראי העברית ואם יוחלט לתרגם אותו מצרפתית דווקא, אתם יודעים איפה למצוא אותי.
אי סדר מוסרי/ מרגרט אטווד
מרגרט אטווד היא אחת הסופרות האהובות עלי ורק בגלל זה ובזכות הביקורת המהללת החלטתי לקרוא את הספר הזה שהוא אוסף סיפורים קצרים – אולי הז’אנר היחיד שממש לא עושה לי את זה. הספר הזכיר לי מאוד את “בריחה” של אליס מונרו, בת ארצה, מפני שהסיפורים כרוכים זה בזה ומספרים בעיקר את סיפורה של אישה אחת. למרות כל הסיבות שעמדו לזכותו של הספר לא התחברתי ואני מתקשה להמליץ עליו.
המתיקות שבתחתית הפאי/ אלן ברדלי
פלביה דה-לוּס היא גיבורה מענגת. היא בת 11, חובבת כימיה – בעיקר רקיחת רעלים ופתרון תעלומות ולמרות שכדרכן של גיבורות ספרותיות בגילה היא יודעת המון המון דברים שילדות בנות 11 לא יודעות, היא לפחות לא חכמולוגית כמו הילדים המעצבנים ב’אהבה ועוד משימות בלתי אפשריות’ ו’קרוב להחריד ורועש להפליא’. ספר קליל וחמוד בתרגום יפה של אסנת הדר.
קישור קבוע
26.08.09
נושאים יומן קריאה, ספרים, שבדיה בשעה 18:41 מאת אביגיל
בחזרה מחופשה בת שלושה שבועות אפתח בהכרזה, שהפכה בהעדרי לאמירה פוליטית:
שבדיה היא אחלה מקום לחופשת קיץ!
- משום מה, ובלי קשר לסקנדל המגוחך האחרון, שבדיה לא נמצאת על מפת התיירות של הישראלים וזה יתרונה הראשון – לא שומעים שם עברית.
- אבל הסיבות הטובות באמת להגיע לשם הן שזאת ארץ ענקית ומגוונת שיש לה מה להציע לכל אחד, החל מטיילנים הארד-קור וכלה במשפחות עם ילדים. אנחנו, משפחה חובבת עיר שרצתה לטעום גם טבע זכינו למנה גדושה של הרפתקאות שהיו בהן בין היתר: שייט, מגורים על אי שאין בו מכוניות ומתנייעים בו באופניים, לינה בבקתה בתוך יער במרחק 10 דקות הליכה מאגם מרהיב ביופיו ועוד ועוד וכמובן גם הרפתקאות עירוניות למכביר.
- השבדים מסבירי פנים ושמחים לעזור וכוווווולם מדברים אנגלית שהלוואי עלינו.
- אם מתכננים מספיק מוקדם אפשר להשיג טיסות זולות.
- המחייה שם עולה בערך כמו בארץ עם שני יוצאי דופן זולים במיוחד: ציוד טיולים וקמפינג איכותי וזול ופתרונות לינה במחירי ריצפה. לא כשמדובר על לינה בעיר או על טיול פינוקים כמובן, אבל הרוצים לפוש למשל ליד אגם יפיפיה מוקף יער ומוכנים לישון בבקתה מתוקה שיש בה רק מיטות ואילו מקלחות ושירותים משותפים יש במרחק עשרים מטרים, יכולים לעשות זאת במחיר 150 ש”ח ללילה למשפחה.
- מזג האוויר מושלם. אני לא יכולה לדווח על תחזית רב-שנתית אבל אוגוסט 2009 היה שמשי ובהיר, עם ארבעה ימי גשם בקושי, עם טמפרטורה שנעה סביב 20 מעלות ואור עד שעות מאוחרות.
- והדובדבן שבקצפת – סטוקהולם עיר יפיפיה, בנוייה איים איים כך שהים הוא חלק בלתי נפרד ממנה. קשה לתאר כמה שזה יפה. חוץ מזה היא תוססת ונעימה והקיץ ממלא את הרחובות באנשים חייכניים ובאירועי רחוב איזוטריים יותר ופחות.
אלא מה, אופי הטיול ומשתתפיו הצעירים לא השאירו לי זמן להרבות בקריאה. קראתי מעט. אמנם ספרים לא רעים ברובם, אבל משום מה גם כשהיו טובים, כשהזדמן לי לעבור לספר אחר נטשתי אותם והמשכתי הלאה.
התחלתי בלסיביר מאת פר פטרסון. את ‘יוצאים לגנוב סוסים’ אהבתי מאוד ולכן חשבתי ש’לסיביר’ יהיה ספר טיסה מושלם שיעביר את זמני בנעימים ויכניס אותי לאווירה נורדית. אבל יש מידה רבה של יומרה בכך שפטרסון, הגבר המבוגר, מספר את הסיפור מנקודת מבטה של ילדה קטנה. בעיני הוא נכשל בכך כישלון חרוץ וכשהמספר לא אמין נגזר דינו של הספר.
אז ביום השני שלנו בסטוקהולם שמנו פעמינו לחנות ספרים גדולה שיש בה גם ספרים באנגלית. בעקבות המלצתה של מישמיש קניתי את A Blessed Child מאת Linn Ullmann (בתם של אינגמר ברגמן וליב אולמן ויפיפיה בזכות עצמה, אם לשפוט על פי התמונה שבדש הספר). זה ספר עדין, מר-מתוק על שלוש אחיות למחצה ואביהן המשותף וחלק גדול ממנו מתרחש על האי השבדי המבודד שבו בילו הילדות את חופשות הקיץ עם אביהן. כמה נעים היה לקרוא את הספר באי שבדי “משלי”. הספר משופע במנהגי קיץ שבדיים וזה היה עונג של ממש לחזות בהם במו עיני. אבל אז הפלגנו חזרה לסטוקהולם וממדפי הספרים המלאים בספרים שהשאירו מתארחים קודמים באכסניית הנוער, הדב הביא לי ספר חדש.
Death of a Charming Man מאת M. C. Beaton שהיא (שוב על פי התמונה שבספר) מטרוניתה סקוטית כבודה עם חיוך ממזרי שזהו לה ספרה העשרים בערך בסדרת הבלש המיש מקבת. מקבת הוא שוטר כפרי ג’ינגי’ שחי ופועל באזורי ההיילנדס הסקוטים. יש לו שיטות בלתי מקובלות ובהחלט לא פוליטלי קורקטיות והוא מתעסק עם דייגים כבדי מבטא ונשותיהן עבות הירכיים והמחומצנות מצד אחד ועם ארוסתו גבוהת המעמד מצד שני. ספר חמוד בהחלט. אבל אז, כשהייתי באמצע הספר ובהחלט הרחק מפתרון התעלומה המסקרנת למדי, הגעתי שוב לחנות ספרים ענקית ושמתי ידי על ספר חדש. המלך מת יחי המלך החדש.
Everyman מאת Philip Roth. רות הוא מלך אמיתי. לא קראתי את כל הספרים שלו, וגם מאלו שקראתי לא אהבתי את כולם אבל אלו שכן אהבתי נפלאים ממש (‘הקנוניה נגד אמריקה’ ו’הכתם האנושי’). אני כרגע בעיצומו של Everyman ונדמה לי שהוא יהיה מאלו שאוהַב לתפארת. זה ספר מורבידי שעוסק במוות. הוא מתחיל בלווית הגיבור ומתרחש לסירוגין בבתי חולים ובתי קברות. אבל זה שווה – הכתיבה של רות חכמה נורא ויהודית נורא באופן שאנחנו הישראלים לא מורגלים בו. הוא אוהב את הגיבורים שלו והם תמיד אנושיים כל כך ובעלי חיי משפחה אמיתיים ואמינים. וחוץ מזה האח הגדול של הגיבור הוא דמות כל כך מקסימה שצריכה להיות אות מופת לכל אח או אחות גדולים באשר הם.
*** ולסיום משהו קשור ולא קשור. במוסף ספרים האחרון כותבת ליאת אלקיים ביקורת אוהדת מאוד ל”נערה עם קעקוע דרקון” שאני תעבתי. הספר שתורגם ויצא לאחרונה לחנויות דווקא זוכה לשלל תשבוחות בלתי ברורות בעיני.
קישור קבוע
30.07.09
נושאים יומן קריאה, מד"ב, ספרים, תרגום בשעה 08:46 מאת אביגיל
אישה, דירה, רומן/ וילהלם גנצינו
יבשושי. לא הצלחתי לגייס די נחישות כדי להמשיך ולעקוב אחרי ויגנד, נער גרמני שחי ונושם ספרות ובינתיים, עד שיכתוב רומן, עובד במפעל ובמערכת עיתון.
מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים/ מרי אן שייפר ואנני בארוז
רק קרוּאלה דה-ויל תישאר אדישה כלפי הדמויות הססגוניות והעלילה החיננית. זה רומן מכתבים שבנוי מפרקים קצרים. כל תכונותיו הופכות אותו, בנות, לספר הטיסה האידאלי שלכן לקיץ.
ילדים של אחרים/ ג’ואנה טרולופ
ספר שהוא כמו דרמה אינטליגנטית של הBBC. טרולופ מאירה באלומה חסרת רחמים חיי משפחה שהתגרשה, על הסתעיפויותיה, וחושפת את היחסים המורכבים בין הורים גרושים לילדיהם, בין הורים לילדיהם החורגים, בין חצאי אחים וכל הג’אז הזה. היא בהחלט עשתה לי חשק לחפש ספרים נוספים שלה.
והזעם עוד לא נדם/ אהרן אפלפלד
במקרה קראתי את הספר הזה זמן קצר אחרי “הדוח של ברודק” והאמת של אפלפלד רק חידדה אצלי את תחושת הזיוף שהרגשתי אצל קלודל. גם אפלפלד מתאר את ה”אחרוּת” ואת חוסר היכולת להתמודד עם מה שהיה “שם”, במחנות הריכוז, אבל הוא לא נדרש לשום קישוט, לשום טריק ספרותי, האמת פשוט מפעפעת ממנו. השפה שלו נפלאה בפשטותה וביכולתה לתאר ביובש תהומות של רגש. החלק האחרון מתרחש בת”א וזאת עיר כל כך זרה ולא מוכרת שהיה נדמה לי שאני בעצם קוראת תרגום - מיידיש, פולנית אולי – לא יכול להיות שמישהו כותב ככה בעברית על ת”א. ספר לא קל אבל יפה להפליא.
בן אלמוות/ רוג’ר זילאזני
כשכתבתי על אהבתי למד”ב ופנטזיה המליצו לי על זילאזני. השאלתי את “בן אלמוות” וממש לא התחברתי. אחרי חמישים עמודים בערך, כשעדיין לא הבנתי מי נגד מי ויתרתי עליו.
לאוויניה/ אורסולה לה-גווין
לה-גווין בחרה בדמות משנית מתוך האיניאדה לוורגיליוס – לאוויניה – והפכה אותה לגיבורת סיפרה. זה רומן סוחף וקריא למרות שהוא מתרחש בזמן העתיק. חוץ מזה שמחתי לגלות שהוא פמיניסטי במובן העמוק של המושג. לא בכך שהנשים שוות בו לגברים (הן לא) אלא בכך שסיפורה של אשה, חיי היומיום שלה ועולמה הפנימי ראויים להיכתב ולעמוד לצד הסיפורים שאנחנו רגילים לקרוא ברומנים היסטורים-מיתולוגים: מלחמות, הכתרות, בריתות והפרות אמון. העמודים הראשונים קצת כבדים ומבלבלים אבל אני ממליצה לא להישבר כי ההמשך נהדר. אני מניחה שמי שקרא ומכיר את האיניאדה, בניגוד אלי, יהנה אפילו יותר.
להתחתן עם הפילגש/ ג’ואנה טרולופ
ההחלטה להשאיל עוד ספר של ג’ואנה טרולופ, בהפרש זמן קטן כל כך מהקודם היתה נמהרת. טרולופ לא ממציאה את עצמה מחדש בספר הזה והאפקט המצטבר של הטיפול שלה במערכות יחסים משפחתיות הזכיר לי הפעם טלנובלה ולא דרמה איכותית.
מועדון האידיוטים/ ג’ונתן קו
מישמיש ציינה את קו כאחד הסופרים האהובים עליה ועוררה את סקרנותי. בהתחלה נהניתי מאוד, קו מיטיב לתאר את הלכי הנפש של מתבגרים והעובדה שגיבוריו התבגרו בברמינגהם של שנות ה-70 לא גרעה ממידת ההזדהות והחיבה שרכשתי להם. אבל ככל שעברו הפרקים איבדתי עניין בספר, עד שנטשתי אותו סופית. ייתכן שההגהה הביזיונית תרמה לכך. נראה שמישהו השתמש ב”מצא והחלף” בחוסר מקצועיות משווע ואף אחד לא עלה על זה לפני ההדפסה. התוצאה היא זוועתונים כמו: תליבושת, אליבומים, עליבונות, הושלך ליבוץ ועוד, על כל צעד ושעל.
מחלת האבנים/ מילנה אגוס
לא נשבתי בקסמו של הספר הזה. לעיתים קרובות מדי הרגשתי שאגוס כתבה על פי “שיטת ארי דה-לוקה לכתיבת רב מכר על איטליה ותושביה העממיים”.
איש בחושך/ פול אוסטר
מההקדשה – הספר מוקדש לדויד גרוסמן, רעייתו מיכל, בנו יונתן, בתו רותי ולזכר בנו אורי - ועד הפיסקה החותמת שהעלתה דמעות בעיני, תהיתי למה אוסטר כתב ספר קר וחלול כמו “ספר האשליות”, שעליו כתבתי במאי, אם הוא יכול להוציא מתחת ידו ספר מרגש ופיוטי כמו איש בחושך. אוסטר כותב כאן על כתיבה, אנשים ויחסי הגומלין בין השניים. אוהבי פרשנות והעמקה ימצאו ודאי עניין בהבטים הארס פואטים, האחרים יוכלו ליהנות מסיפור יפה, קריא ומרגש.
קישור קבוע
30.06.09
נושאים יומן קריאה, מד"ב, ספרים, תרגום בשעה 10:13 מאת אביגיל
הדוח של ברודק/ פיליפ קלודל
ספר שתירגם ידידי המוכשר שי סנדיק. את התרגום אהבתי אבל את הספר לא. שתי בעיות היו לי איתו, חיצוניות, שיטחיות אם תרצו. האחת מופרכת בעליל והשנייה לשיקולכם.
קלודל סובל ממחלה שרבים מחבריו הסופרים הצרפתיים העכשווים סובלים ממנה: הוא מאוהב במילים של עצמו. הדמויות שהוא בורא חיות במדינה אירופית דמיונית, אלגורית ומדברות במין ניב גרמני שקלודל המציא. מילים מהניב המומצא שלו הוא שותל על ימין ועל שמאל. האפקט המצטבר של כל זה, מעבר לניכור שקלודל וודאי מכוון אליו, הוא תחושת התנשאות של הסופר וניתוק מאולץ מהקורא.
הבעיה השנייה שלי, המופרכת, היא שסופרים צעירים שכותבים בגוף ראשון על חוויות ממחנה ריכוז לא מחליקים לי טוב בגרון. אני יודעת כמובן שזאת ספרות ושאם נצפה מסופרים לכתוב רק על חוויותיהם הרי ששכרנו ייצא בהפסדנו, ובכל זאת אני לא מצליחה להתגבר על זה.
טירת מאלוויל/ רובר מרל
למרות ההכחשה שעל הכריכה האחורית, זה בהחלט ספר מד”ב. ספר מד”ב טוב. פצצה גרעינית (זה לא ספויילר) הופכת קבוצת חברים פלוס נספחים, שמוצאים את עצמם מסיבה זו או אחרת במרתף יינות של טירה כפרית צרפתית, לגרעין המין האנושי עלי אדמות. מכאן ממשיך סיפורם של הגיבורים בני ימינו שהוחזרו בהנף פצצה לימי הביניים. הספר קריא מאוד והדמויות מעניינות אבל לפעמים הדיון בסוגיות המתבקשות (“שאלת” האישה, הדת, העבודה וכד’), הוא דידקטי מדי, ומזכיר דיונים מלאכותיים דוגמת “ליל העשרים” של סובול.
הסכנות שבהתנהגות נלוזה/ אונורה דה בלזק
בלזק, מה יש להגיד. קלאסי ויפה. הנשים יפיפיות ומושחתות או יפיפיות וטהורות.
כוכב רחוק/ רוברטו בולוניו
ספר לסופרים, למשוררים אפילו. בולוניו כותב על שירה וספרות ולפעמים על קולנוע כאילו הם החיים עצמם. כמעט כל הדמויות, ראשיות ומשניות, שולחות ידן בכתיבה, והספר עמוס ציטוטים, איזכורים והתייחסויות למשוררים וסופרים, דרום אמריקאים בעיקר. לא קריאה קלה, ועבורי גם לא כל כך מתגמלת, אבל יכולתי להתרענן מדי פעם מחיצי הומור מושחזים שבולוניו שולח.
משפחת מושקאט/ יצחק בשביס זינגר
המטעמים שבשביס זינגר מיטיב כל כך לרקוח: תפאורה בורלסקית, גלריה של דמויות עסיסיות, עלילה גדושת יצרים ומעל הכל המבט הכפול – עין אחת מגחכת והשנייה חומלת. ובכל זאת זה לא מספריו האהובים עלי. אהבתי לאין ערוך את “העבד” ו”שונאים סיפור אהבה” וכנראה שלא במקרה אלה שניים שקצרים בהרבה מ 670 העמודים של משפחת מושקאט.
הביתה/ אסף ענברי
שבחי הביקורת לא היו לשווא, זה ספר מעולה. תנועת ההתיישבות מעולם לא נראתה אנושית יותר. מגוחכת וקטנונית מצד אחד ולא פחות מהירואית מצד שני. הכתיבה יפיפייה, ענברי מלהטט בהצלחה בין האינטימי לגרנדיוזי, כתיבתו חפה מסלסולים ומרגשנות, ובכל זאת מבין השורות עולים הרגשות העזים, המעורבים שהוא חש כלפי הקיבוץ שלו – אפיקים – שעליו הוא כותב בכנות שגובלת בעזות מצח. הפרקים הכי יפים בעיני נמצאים לקראת סוף הספר דווקא, כשענברי מתאר ארועים מכלי ראשון ולא בהתבסס על חומרים ארכיוניים. כשקראתי את הספר הרגשתי, קצת כמו ב”סיפור על אהבה וחושך”, שתולדות הציונות והמדינה התנקזו לאפיקים והם נובעים משם עד היום. מומלץ מאוד ונדמה לי שקיבוצניקים בעבר ובהווה ימצאו בו עניין והנאה עוד יותר ממני.
שאלימר הליצן/ סלמאן רושדי
אני לא אוהבת ספרים על הודו. בגלל זה אני קוראת את רושדי באיחור אופנתי ולשמחתי ההנאה מרובה. הכתיבה שלו חושנית, דחוסה מאוד, אך להפתעתי גם מצחיקה. הספר נע בין תרבויות, ארצות ותקופות והקריאה לא תמיד קלה, אבל שווה את המאמץ. תרגום משובח של ארז אשרוב.
קישור קבוע
« לפוסטים הקודמים
12 תגובות
עדכון באימייל
רסס לפוסטים
