05.04.16
שותפים לדרך
בראיון עם אהרון שבתאי, שהתפרסם אתמול בגלריה קראתי ש:
אבל עכשיו הוא אומר על ה”איליאדה” הטרי בתרגומו: “זה ספר השירה הכי טוב שיש לי. אם כל הספרים שלי בצד אחד והאיליאדה בצד השני, אני בוחר בו ומוותר על כל מה שכתבתי. כי גם זו כתיבה שלי”.
איזה ביטוי מזוקק לתחושה החבויה של כל מתרגם ומתרגמת, שהספר שהם תרגמו הוא ‘גם כתיבה שלי’. מובן שלא כולנו עתירי זכוית כמו שבתאי. לא תרגמנו את האיליאדה ורובנו לא סופרים ומשוררים, אבל הקירבה לטקסט והיציקה שלו לשפה חדשה, היא הדבר הכי קרוב שאני מכירה לכתיבה עצמה.
בשבילי, תחושת השותפות החזקה ביותר היא בספרים שנונים ומצחיקים. לא קל לתרגם הומור, לא כל שכן משחקי מילים ודיאלוגים שנונים. אם הצלחתי לתרגם אותם ככה שגם בעברית הם כאלה, אני מרגישה שהיה לי חלק גדול בשותפות.
ממש במקרה, התפרסם לאחרונה ספר כזה, שמאוד אהבתי. אני חושבת שאם לא הייתי מתרגמת אותו, לא הייתי קוראת אותו בכלל, וזה היה ממש פספוס.
אז כשרות לציבור קבלו את הפרק הראשון בספר שקרים גדולים קטנים של ליאן מוריארטי. מקווה שיעשה לכם חשק.
מאת יעל ,
5 בApril, 2016 בשעה 15:40
כל כך נכון! כיף לקרוא אותך.
אגב, תחושת הקרבה והשותפות קיימת בהמון תחומים אחרים. זה קיים אצלי בעריכה במידה מסוימת (ובטקסטים מסוימים – במידה רבה), אבל אני חושבת שאפשר למצוא את תחושת השותפות הזאת גם באזורים אחרים לגמרי של העשייה האנושית, מגאווה הורית ועד התחושה שלעובדים יש זכות לקחת הביתה ציוד משרדי מהעבודה…
[Reply]
מאת נחמה ,
5 בApril, 2016 בשעה 17:37
אלמלא גילית לי על הספר, לא הייתי מגיעה אליו. איזה מזל שגילית.
לא השתתפתי “בבישול” אבל התוצאה נפלאה. מצחיקה, מותחת, מעקצצת, מטרידה, מעוררת מחשבה ובעיקר, עוצרת נשימה.
אני קוראת אותו, מניחה הצידה (מפחד), לוקחת עוד פעם ומתקדמת עוד כמה עמודים עד האתנחתא הבאה. בודקת כמה עמודים קראתי, כמה עוד נשארו לי, כלומר, כמה שעות עונג מחכות לי בחברתו.
אני קוראת אותו טיפין טיפין “שלא יגמר לעולם”.
אביגיל, תבורכי, לא קראתי את המקור אבל התרגום….שפתיים יישק.
מחכה לעוד פנינים מהסוג הזה.
[Reply]
מאת ענבל נקדימון ,
6 בApril, 2016 בשעה 12:34
ברכות, נראה מעולה. והתיאור של ההורים – אדיר.
[Reply]
מאת שני ,
6 בJune, 2018 בשעה 15:05
מצאתי את הבלוג שלך ממש בטעות ומאד אהבתי את התרגום (קראתי את הספר בשפת המקור…כל הכבוד
[Reply]