31.03.09

הספרים שקראתי במרץ (החודש לא הטמפרמנט)

נושאים מד"ב, ספרים, יומן קריאה בשעה 10:26 מאת אביגיל

יומנו של מר דארסי/ אמנדה גריינג’
ספר רע לתפארת. זכה לפוסט משלו.

משאלה אחת ימינה/ אשכול נבו
ההרצאה של אשכול נבו פתחה את הכנס השנתי של אגודת המתרגמים. ההרצאה היתה מצויינת אבל האיש עורר בי רגשות מעורבים: מצד אחד, קרוב מאוד לפני השטח מרגישים את הפרסומאי הזחוח שהיה לפני שהפך לכוכב רבי מכר, סופר שמקריא את מילותיו בעודף חשיבות עצמית ומצד שני, הוא בכל זאת הצליח לרגש ולסקרן אותי. אז החלטתי לשאול את הספר בספריה, בלי הרבה ציפיות. ובאמת, כמו שתיארתי לעצמי, זה ספר פיצוחים: אי אפשר לחיות רק מפיצוחים, אבל לפעמים נורא מתחשק לפצח. לא מזין ולא משביע אבל מעביר את הזמן בנעימים, והרבה פעמים בסוף נשאר כאב בטן עמום ואת אומרת לעצמך: למה לא הפסקתי קודם? אז הפעם הפסקתי בזמן, קצת אחרי אמצע הספר. הרגשתי שכבר לא מעניין אותי מה יקרה לדמויות. נשארתי עם שתי הערות:

• מה העניין הזה עם חברוּת גברית חיפאית. גם גוטפרוינד, ב”בשבילה גיבורים עפים” (לא קראתי עד הסוף) מתפייט על זה. מישהו יכול להסביר?
• תחשדו בספרים שיש להם שלל פונטים כדי להבהיר שבירה של רצף כרונולוגי או החלפת המספר.

אפריל בפריז/ מיכאל ואלנר
אוקיי, אני בחורה שטחית, ההבטחה שטמונה באביב פריזאי בלבלה את דעתי ולקחתי את הספר בלי לקרוא את הכריכה האחורית. אבל בעמוד 17, כשהגיבור מוצב כמתורגמן בחדר שבו מענה קצין אס.אס נער בן 15 התעשתתי , סגרתי את הספר ונפרדתי ממנו לשלום.

כנפי הדמיון/ מרי ויזל
מפתיע כמה נהניתי מהספר. החומרים שלו טלנובליים למדי אבל הכתיבה משובחת וגם קצב העלילה. תרגום יפה של עפרה אביגד.

החדר החשוך/ רייצ’ל זייפרט
קראתי עד הסוף רק את הנובלה הראשונה. אהבתי אותה. הנובלה השניה, שבה 5 ילדי זוג נאצי עושים את דרכם לבדם בגרמניה הכבושה לכיוון בית סבתם הזכירה לי, הפוך על הפוך, את סוויטה צרפתית המופתי. את המסע ההפוך שעושים שם מתוך פריז הכבושה. זייפרט לא יכולה לעמוד בהשוואה לנמירובסקי ולכן הפסקתי באמצע.

ג’אז/ טוני מוריסון
יפה. תובעני. סמיך. תרגום מקסים ומעורר השראה של  ניצה בן-ארי.

יומן חצות/ פטרוס מרקריס
אין על רב-פקד קוסטס חריטוס, השוטר האתונאי שלא שמע על פוליטיקלי קורקט. הוא והשוטרים שלו מרביצים ומאיימים בחקירות, שלא לדבר על זה שבעברו עינוי קומוניסטים תחת משטר הדיקטטורה. בשבילי זאת הצצה יוצאת דופן למקום קרוב וזר באותה מידה. המתח לא מבריק אבל האקזוטיות שווה קריאה. תרגום יפה של אמיר צוקרמן.

מלחמת האדם הזקן/ ג’ון סקאלזי
מד”ב זורם וקריא מאוד. בונוס – המון דמויות נשיות, גם בתפקידים לא שיגרתיים ג’נדרית, משולבות באופן טבעי לגמרי. מרענן.

אהבה ועוד משימות בלתי אפשריות/ אילת ולדמן
משמים. עלילות גיבורה ניו יורקית נוירוטית ולא מעניינת. נמאס נמאס נמאס מילדים ניו יורקים יהודים חנונים מבריקים. ג’ונתן ספרן פויר וניקול קראוס, זוג ספרותי מלכותי נוסף (איילת היא אשתו של מייקל שייבון הנפלא) כבר נפלו בפח הזה והמאיסו את הטיפוס. הספר סובל משנינות יתר. בכלל, כל מיני ספרים שאני קוראת בזמן האחרון הם שנונים במידה נעימה למדי אבל האפקט המצטבר של זה הוא מיאוס קל. הלאה השנינות.

הפיקניק האחרון/ מרי וזלי
בעקבות ההצלחה של “כנפי הדמיון” ניסיתי עוד ספר שלה. מוזר. מטריד. ספויילר, ראו הוזהרתם:

כנראה שלגברת יש עניין עם גילוי ער*ות. בכנפי הדמיון בעלה של הבת הוא מאהבה של האם (לא גילוי ער*ות קלאסי אמנם, אבל מעיק להפליא) ואילו כאן רומן בין אב לבתו. יצירה אפלה שרב בה הנסתר, התת קרקעי על הגלוי, המדחיק. בסך הכל לא מומלץ.

הבחורה בשורה מאחור/ פרנסואז דורנר
קצר וקריא, נגמר תוך יום. חבל לי שלא קראתי אותו בצרפתית, אם כי התרגום של מיכל אסייג טוב. תשוקות מודחקות לצד חוסר תקשורת. למרות העיסוק בסקס וחושניות ספר מאוד לא סקסי.

חוט האופק – רקוויאם/ אנטוניו טאבוקי
שתי נובלות מאת סופר שאהבתי מאוד בלטענת פררה. אני אוהבת נובלות, בניגוד לסיפורים קצרים שאני לא אוהבת וממעטת לקרוא. נדמה לי שהבנתי בבפתרון סופי של שייבון שבנובלה טובה כל מילה צריכה להיות זהב טהור. אני חושבת שבספר ההוא קראתי כל משפט לפחות פעמיים ומאז אני שפוטה של נובלות. בכל מקרה התחלתי את חוט האופק ולא נתפסתי. הפסקתי סופית אחרי שקראתי את הכריכה האחורית וספויילרתי קשות (הספריה החדשה אולי תפסיקו עם המנהג המגונה הזה?)

קישור קבוע