12.11.09

ערגונומיקה

נושאים ספרים, עברית, צרפתית, בקטנה בשעה 09:24 מאת אביגיל

בימים אלה אני גומרת לתרגם ספר עיון. מוקדם לדבר עליו כי טרם נערך והוא עוד רחוק ממדפי הספרים, אבל זה מה שנכתב עליו ב “הכינו את הסימניות” של מוסף ספרים של הארץ, גליון שהוקדש לספרים המעניינים שיראו אור בתש”ע :

שרל בודלר * תאופיל גוטייה
נהר ספרים
תאופיל גוטייה היה ידידו הנערץ של בודלר, שאף הקדיש לו את “פרחי הרע”, יצירת הדגל שלו. וכך כתב בודלר בפתח ספרו: “למשורר המופתי, לקוסם המושלם של הספרות הצרפתית, לידידי ומורי היקר והנערץ תאופיל גוטייה, ברגשי הענווה העמוקים ביותר, אני מקדיש את הפרחים החולניים הללו, שרל בודלר”. בספר קטן זה, שראה אור כשישה חודשים לאחר מותו של המשורר הגדול וכמענה להשמצות שהושמעו נגד בודלר, מספר גוטייה את סיפור ידידותו הגדולה עם המשורר המקולל.

אבל לא בשביל זה הזמנתי אתכם לכאן, אלא כדי לחלוק איתכם רגע מספק ומשמח שהתרגום הזה העניק לי: האפשרות להשתמש במילה ההו-כה מקסימה ערגונותיו*. (לא רק אני אוהבת את המילה הזאת, היא זכתה למקום של כבוד ברשימת מאה המילים היפות בעברית).
אין לי ברירה אלא להעיד על עיסתי ולהגיד שלא עשיתי בה שימוש מאולץ, המילה פשוט התיישבה שם כאילו גוטייה כתב את המשפט כשהוא מכוון למילה הזאת ולא אחרת.

לכל מתרגם יש מילים שגורות, המון המון מילים שעומדות דרוכות בקצות האצבעות, מחכות לזנק למקלדת. אבל ישנן גם המילים המבויישות יותר שלא מתמסרות בקלות. הן ממתינות לרגע שישלפו אותן מתרדמת היופי וישבצו אותן במשפט שבעיני המתרגם יהיה קצת יותר זוהר מהאחרים בגלל שדיוקו ויופיו לא נשלפו סתם כך מהמותן. אגב, המילים האלה אינן בהכרח מילים “יפות” הן יכולות להיות גם סלנג ביבים, עצם הכרייה והשילוב שלהן בדיוק איפה שצריך היא המענגת.

אז אני מתנצלת מראש בפני כל מי שלא מבין על מה אני מבלבלת את המוח, אבל אם יש שם מישהו שמבין את הכיף שבהפיכת מילה-ממתק כל כך מאיר אריאלית לגם קצת קצת שלי שינהנן. (ורק שלא יעיפו לי אותה בעריכה 8) )

*הגדרת רב מילים: (ספרותית) ערגה, כיסופים, המיית לב.


15.10.09

עושה שרירים

נושאים ספרים, עברית, צרפתית, תרגום בשעה 08:30 מאת אביגיל

לעיתים קרובות אני חושבת על יכולת לשונית כעל שריר. כושרו של השריר ישפיע על המהירות שבה אשלוף מילה או ביטוי מתאים ובכלל על העושר הלשוני שיעמוד לרשותי בזמן תרגום. החדשות הטובות הן שאימון השריר הזה הוא אגבי למדי וכיפי רוב הזמן.

כשמדובר בשפות שמהן אני מתרגמת, צרפתית ואנגלית, האימון הטוב ביותר הוא קריאה וצפייה בסרטים. מכיוון שהחיים שלי מתנהלים בעברית עם קצת אנגלית בשוליים, אם לא אקפיד על “צריכה מבוקרת של צרפתית” אתרחק בהדרגה מהאינטימיות שלי עם השפה ומהחידושים שלה. לשמחתי קולנוע לב, הליבררי דו פואייה, ספריית בית אריאלה ונסיעות קרובַי לארצות ה- Fnac מספקים את כל מחסורי.

כשמדובר בשפת היעד שלי, עברית, אני כבר צריכה להזיע קצת יותר:

  • קודם כל האוזן צריכה להיות מכווננת כהלכה למשלבים השונים. צריך להאזין למילים, משפטים, ביטויים וסלנג ולתייק אותם על פי הדובר והקונטקסט, עד לשליפתם ביום פקודה.
    אם בספר שאני מתרגמת גיבור עכשווי שמדבר עם חבר ישתמש במילה “גזעי”, הכה חביבה עלי, דיני יהיה סטירה וירטואלית מהעורך, ובצדק. זאת דוגמה שיטחית כמובן, האתגרים האמיתיים בדרך כלל הרבה יותר מעודנים. בשביל לשמור על הכושר הזה אני זוקפת אוזניים, שלא לומר מצותתת, ושמה לב איך מדברים: בתקשורת, ילדים, חיילים, צעירים, קשישים, עולים חדשים וכל מגזר אחר העולה על רוחכם כי אין לדעת לז’רגון של מי אדרש בתרגום הבא.
  • גיליתי שמאמרים, הרצאות וסדנאות בנושאי תרגום הם תרגול מצויין. גם כשמדובר רק בנושאים שהם “ליד” התחום שלי, עצם העיסוק בתרגום – ואחת היא אם הוא טכני או ספרותי, מעברית במקום לעברית או בכלל לשפה אחרת – עצם העיסוק מפעיל את השריר ומחזק אותו.
  • פורומים לתרגום הם חדר כושר מצויין. מלבד העזרה האיכותית והסימפטית שאפשר לקבל שם זאת הזדמנות להתאוורר עם בעיות תרגום של אחרים וגם זה מאמץ בכיוון הנכון. הפורומים המומלצים בעיני הם תפוז ואג’נדה.
  • והאימון היומיומי הכי יעיל ומהנה: לקרוא ספרות טובה, כתובה היטב ואם הטעם הספרותי מתיר זאת – מגוונת ככל האפשר, בז’אנר, בתקופה, בסגנון הכתיבה וכד’.

soviet_poster

30.09.09

הספרים שקראתי בספטמבר

נושאים ספרים, עברית, צרפתית, שבדיה, תרגום, יומן קריאה בשעה 08:40 מאת אביגיל

The Brief Wondrous Life of Oscar Wao/ Junot Diaz
החיים ברפובליקה הדומיניקנית ובגלות האמריקאית דרך עיני משפחה אומללה על פי דרכה. הוא גיק מד”ב עצום מימדים וכמהַ לאהבה, אחותו יפיפיה מתוסבכת ואמא שלו היא אמא אכזרית קשת יום ודרך סיפורה אנחנו מתוודעים לחיים תחת משטר האימים של טרוחיו, הרודן הדומיניקני שהכרתי לראשונה ב’חגיגות התיש’ של יוסה. היופי של הספר הזה הוא במקצב שלו, במוזיקה שמתנגנת בראש כשקוראים אותו. הספר משולב בהמון ספרדית (מזלי שאני דוברת כי בגרסא האנגלית אין תרגום ורק אלוהים יודע איך דובר האנגלית הממוצע מבין את כל זה) ודיבור היפ-הופי. הספר תורגם לעברית ע”י יורם מלצר (‘חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו’) ומהצצה סקרנית שהצצתי בחנות ספרים הרי שייתכן ומדובר בספר נהדר אבל כצפוי המקצב שלו בעברית לא דומה בכלל למקצב באנגלית, מה גם שלטובת דוברי העברית תרגמו או הנהירו את המילים בספרדית.

Stockholm Noire – l’argent facile/ Jens Lapidus
הדב חד העין הבחין בספר הזה שכיכב במדפי רבי המכר בשבדיה.  הראשון בטרילוגיה. הצרפתים שזריזים בתרגום הצלחות שבדיות  היו הראשונים לתרגם אותו לשפה שאני קוראת ואני מצידי מהרתי להזמין אותו מהנוסע הראשון לפריז. זה ספר פשע משובח שעניינו סטוקהולם של מטה, זאת ש”פיספסתי” בקיץ: קוקאין, כנופיות, סרסורים ופרוצות וחיי עולם תחתון רצחניים. העלילה הקצבית מובאת דרך עיניהם של שלושה גיבורים – מנוולים על פי דרכם. הספר הפך לסרט וזכויות תרגום הספר נרכשו כבר ב 25 מדינות, אך ככל הידוע לי טרם בישראל. לדעתי שווה בהחלט לתרגם אותו לטובת קוראי העברית ואם יוחלט לתרגם אותו מצרפתית דווקא, אתם יודעים איפה למצוא אותי.

אי סדר מוסרי/ מרגרט אטווד
מרגרט אטווד היא אחת הסופרות האהובות עלי ורק בגלל זה ובזכות הביקורת המהללת החלטתי לקרוא את הספר הזה שהוא אוסף סיפורים קצרים – אולי הז’אנר היחיד שממש לא עושה לי את זה. הספר הזכיר לי מאוד את “בריחה” של אליס מונרו, בת ארצה, מפני שהסיפורים כרוכים זה בזה ומספרים בעיקר את סיפורה של אישה אחת. למרות כל הסיבות שעמדו לזכותו של הספר לא התחברתי ואני מתקשה להמליץ עליו.

המתיקות שבתחתית הפאי/ אלן ברדלי
פלביה דה-לוּס היא גיבורה מענגת. היא בת 11, חובבת כימיה – בעיקר רקיחת רעלים ופתרון תעלומות ולמרות שכדרכן של גיבורות ספרותיות בגילה היא יודעת המון המון דברים שילדות בנות 11 לא יודעות, היא לפחות לא חכמולוגית כמו הילדים המעצבנים ב’אהבה ועוד משימות בלתי אפשריות’ ו’קרוב להחריד ורועש להפליא’. ספר קליל וחמוד בתרגום יפה של אסנת הדר.

20.07.09

לשרת את העם! – תעלומת הפיסקה החסרה

נושאים ספרים, עברית, צרפתית, תרגום בשעה 16:23 מאת אביגיל

בימים אלה יוצא לחנויות הספר “לשרת את העם!” שתרגומו הסב לי עונג רב. זה רומן סיני על פרשיית אהבים ייצרית הנרקמת בין אשת קולונל צעירה ויפיפייה ובין החייל החתיך, המהפכן למופת, שמשרת בביתם כטבח. כל זה על רקע סין המאואיסטית ובמיזוג משובב נפש בין פיוט ועידון סיני ובין גסות שהופכת לעיתים לפראות של ממש, ואירוניה נגד המשטר.

משיקולים שאינם ידועים לי, החליטו בהוצאת כנרת-זבם לתרגם את הספר הסיני מצרפתית ואני שמעתי עליו לראשונה זמן קצר לפני הוואקאנס דאשתקד. בחנות ספרים באוסלו החלטתי לקנות אותו ומכיוון שלא היה זמין בצרפתית קניתי באנגלית. קראתי, נהניתי ושמחתי שפרוייקט נחמד כל כך מחכה לי עם שובי לארץ.

אחרי שחזרתי מהחופש קיבלתי מההוצאה את הגירסה הצרפתית והתחלתי לתרגם. את הנוסח האנגלי זכרתי במעורפל ובכל מקרה היה נדמה לי שאין הבדל מהותי בין האנגלית לצרפתית (כפי שקורה לא פעם, ועל כך בפוסט נפרד). מה רבה היתה תדהמתי כשהגעתי לסוף הספר ממש, לפיסקה האחרונה חביבה וגיליתי שם – בגירסה הצרפתית, כן? – פיסקה חותמת שלא הופיעה בגירסה האנגלית! לא אסגיר יותר מדי פרטים רק אומר שזו לא סתם פיסקה שכן היא מאירה באור מפתיע את הרומן בין אותה אשת קולונל לאותו חייל חתיך ואת השתלשלות העניינים שלאחריו -  מין פיסקה או הנרית שכזו.

כמובן שמלבד העוול לקורא יש בכך עוול לספר ולסופר ואני מקווה שבהדפסות הבאות באנגלית, אם יהיו, תוחזר הפיסקה הנעלמת. עד אז אני ממליצה להתרחק מהגירסה האנגלית ובכלל, למרות שזה גול עצמי, לקרוא כשאפשר בשפת המקור.

04.06.09

לשבוע הספר – 2 ספרים טובים שאתם לא מכירים

נושאים ספרים, פריז, צרפתית, תרגום בשעה 10:56 מאת אביגיל

כתבתי פעם על המעשה הנקרופילי משהו של המתרגם בספר שהוא מתרגם. אחרי נבירה כזאת, נדיר מאוד שאני ממשיכה לאהוב ספר שאהבתי בקריאה ראשונה. כמובן שאם לא אהבתי אותו מלכתחילה המצב עוד יותר עגום. הפעם, על כל פנים, אני רוצה לספר על שני ספרים שאהבתי ועודני אוהבת גם אחרי שתרגמתי אותם. שני הספרים זכו למעט פרסום וביקורות, הרבה פחות מהראוי להם לדעתי, אז זאת תרומתי הדלה.

האיש ההפוך/ פרד וארגס
אדמסברג הוא האיש שבזכותו הפכתי למתרגמת. ז’אן בטיסט אדמסברג הוא ראש מחלק רצח באחת מתחנות המשטרה בפריז. יש לו רקורד מרשים של פתרון תעלומות, אבל לא ממש ברור איך זה קורה. הוא אינטואיטיבי לגמרי, כל שיטתיות ממנו והלאה, יש לו קוצים בתחת – הוא חייב להתהלך כדי לחשוב ולרוב השאלות הוא ישיב בתשובתו הנצחית: “לא יודע”. הסגן שלצידו, דנגלר, הוא איש מבריק ומשכיל מאוד ששותה הרבה יותר מדי מאז שאשתו נטשה אותו בשביל אחר והשאירה אותו לבד עם חמשת ילדיהם. קאמי, האישה שנכנסת ויוצאת מחייו של אדמסברג היא יפיפיה עצמאית ולא שגרתית. היא מתפרנסת מהלחנת מוזיקה לסדרות טלוויזיה ומשרברבות. מלבדם משופעים  ספריה של וארגס בגופות, טיפוסים משובבי נפש ונבלים מנוולים. אדמסברג שונה מאוד מארכיטיפ הבלש האמריקאי: הוא לא שנון, הוא לא במסע של הרס עצמי – הוא אמנם שותה, מעשן ומזיין אבל כמו כל הצרפתים, לא משהו יוצא דופן, הוא לא זאב בודד שפותר תעלומות בזכות תכונותיו המופלאות – איכשהו זה פשוט קורה לו. אה, והוא כמובן לא מדבר מילה אנגלית ואין לו שום בעיה עם זה. אדמסברג הוא בלש צרפתי גאה ואני מתה עליו.

post11.jpg
* אם זה עושה לכם חשק חפשו את אדמסברג בדוכני הוצאת בבל.

ספינות הלב/ בנואט גרול
ג’ורג’ אוהבת את גֵווין והוא אותה. ככה זה מגיל 16. היא אשת אקדמיה פריזאית והוא מלח ברטאני. תחשבו מרצָה בחוג לפילוסופיה ונהג מונית. יש להם את כל הסיבות שבעולם לא לאהוב אחד את השני ובכל זאת, למרות שכל אחד מהם מתחתן ומקים משפחה הם ממשיכים להיפגש כל כמה שנים, להזדיין כאילו אין מחר ולאהוב. הספר מלווה אותם בעדינות מגיל 16 עד 60. זה ספר פיוטי, שנון ומחרמן. הגיבורה נהדרת, ומרענן להפליא לקרוא ספר שבו הדמות הנשית חותרת כל הזמן, באקטיביות ובאפס ייסורי מצפון, לאושר ולחופש מיני. אני מנסה להיזכר בספר אחר שבו יש גיבורה כזאת וממש לא מצליחה. חייבים להודות שזה קצת ספר בנות, אם כי הדב – גבר שבגברים – אהב אותו מאוד. לשיקולכם.

post2.jpg
*ג’ורג’ וגווין יהיו בדוכני הוצאת כנרת.

בככר רבין כבר העמידו את דוכני שבוע הספר. אצלנו נהוג שכל אחד קונה לעצמו שני ספרים. אני חושבת שאקנה לי את “הביתה” של אסף ענברי ועל הספר השני טרם נפל הפור. אם יש לכם המלצה אשמח לשמוע.

07.04.09

שי לחג Lost in Translation

נושאים פריז, צרפתית, תרגום בשעה 08:51 מאת אביגיל

כשעוברים לחיות במקום אחר נערכים, מן הסתם, להתמודדות עם שינויים: שפה, מזג אוויר, נוף, הרגלים, נימוס. כשעברנו לפריז ידעתי הכל על המטרו, המלצרים הזעופים, הימים הארוכים בקיץ, האוכל, היין, המוזיאונים, הבירוקרטיה המסורבלת, ההבדל בין vous ל tu ומה לא.

אלה הדברים הגדולים. יש את הדברים הבינוניים שגיליתי במקום, כמו חלב בבקבוקי זכוכית, מוסד ה goûter – ארוחת ארבע, תקשורת עם מוסדות ועסקים באמצעות הדואר הישן והטוב, כניסה חינם למוזיאונים בכל יום ראשון ראשון בחודש, גינות ציבוריות שנסגרות עם רדת החשכה, כרטיסנים מזרי אימה במטרו ועוד ועוד ועוד.

אבל יש גם את הדברים הקטנים, הדקים מן הדק, שסבבו אותי מהיום שהגעתי. ברובם הם לא טובים או גרועים מאצלנו, הם רק טיפ טיפה אחרים והם חדרו לי מתחת לעור, התערבבו במחזור הדם והזכירו לי את הזרוּת שלי אבל גם שזו הרפתקה, שעכשיו אני אמונדסן ופריז היא הקוטב הדרומי שלי.

וברוח זו קבלו שי לחג: כמוסת זרוּת פריזאית. לשבור את הזגוגית רק במקרה חירום:

  • על הקפה משלמים בעת ההגשה, לא לפני שרוצים ללכת.
  • שם המשפחה נכתב כולו באותיות גדולות. נעים מאוד, אני  Mme Avigail BURSTEIN
  • כשמגיע תורך הרופאה יוצאת לפתח הקליניקה, לוחצת את ידך ומכניסה אותך. כנ”ל ביציאה.
  • בולים מוכרים ב ,Tabac מין קיוסק שנמצא בבתי קפה או ברים ואפשר לקנות בו: סיגריות וצורכי עישון, ממתקים, כרטיסי לוטו, כרטיסי אוטובוס/ מטרו וכן, גם בולים.
  • מותר לבוא לבית קפה עם קרואסון שקנית בבולנז’רי, אפילו אם בבית קפה מוכרים קרואסונים (זה אולי עניין שכונתי. אשמח לשמוע מאחרים אם הם מכירים את המנהג הזה).
  • כשמשלמים למוכר הוא לוקח את הכסף ולא מגיב. את התודה הוא יאמר בעת הגשת העודף.
  • חייבים לומר שלום כשנכנסים לחנות, אם לא מברכים לשלום את הקופאית בסופר זוכים לגערה (ובצדק, אם חושבים על זה).
  • כשיושבים באוטובוס, קמים כדי לרדת רק אחרי שהאוטובוס עצר.
  • לקבצן השכונתי לא מתייחסים כמו למצורע. כששמים בידו מטבע גם מחליפים מילה או שתיים.
  • כשפונים לזבן בחנות לא אומרים “סליחה, איפה הקממבר?” אלא “שלום, איפה הקממבר?”

car-parkpola.png

חג שמח!

18.03.09

שרה ואני שישים שנה אחרי

נושאים ספרים, פריז, צרפתית, תרגום בשעה 12:21 מאת אביגיל

שרה, גירסה מורבידית להפליא של ילדת מפתח, גיבורת הספר שתרגמתי “המפתח של שרה” היא ילדה קטנה ונוגעת ללב, שאיתרע מזלה לחיות בפריז הכבושה לפני 60 שנה.

סיפורה העצוב נגע לליבי במיוחד, לא רק בגלל שליוויתי אותה ואת עלילותיה מקפיאות הדם (כפי שאני מלווה כל אחד מגיבורי הספרים שאני מתרגמת) במשך יותר מחודש אלא גם בגלל שהיינו שכנות.

שישים שנה אחרי סיפורה (הבדיוני יש לציין) של שרה נפל בחלקי העונג לגור למשך שנתיים ברחוב היפה, מרחיב הלב והנעים ביותר בפריז – rue charlot. אולי לא שמעתם עליו, וכמוכם גם המוני התיירים האחרים בפריז, וזאת בוודאי אחת הסיבות לקסמו.
בכל מקרה, כשקראתי את הספר לקראת תרגומו גיליתי שאחד מגיבורי המשנה בספר הוא לא אחר מאשר דירה ב rue saintonge. מבט חטוף בגוגל-מפס יראה שמדובר ברחוב מקביל לרחוב charlot. רחוב שהלכתי בו מאות פעמים. בכלל, השכונה כולה, השכונה הנפלאה “שלי” עם הסוחרים הנהדרים והאווירה החמה קיבלה בספר טוויסט זדוני. למשל החניון שבין חנות הפיציפקעס של ההומואים, הזקן עם המשקפיים המצחיקים ובנזוגו הצעיר השחור, ובין חנות כלי הבניין שנכנסתי אליה פעם אחת בלבד – כשקניתי ספריי לניקוי הספה יום לפני עזיבת הדירה – היה, מסתבר, נקודת איסוף ליהודי הרובע לפני שהועלו על אוטובוסים בדרך לאיצטדיון ואל ד’איב ומשם למחנות הצרפתים והלאה לאוושיץ.

מי שמסתובב ברובע ה-3 לא יכול להתעלם מהשלטים הקטנים שניצבים כמעט בכל רחוב ומספרים את סיפורו של הבניין: כאן נירצח הפרטיזן זה וזה בקרב יריות, מכאן נלקחה משפחה זאת וזאת למחנות המוות וכיוצא בזה. שלטי שיש קטנים שכמה פעמים בשנה מתקשטים בזרי פרחים. גם מעל החניון, שמשמש כחניון עד היום (הכנסו, חניה חודשית, מנוי במחיר מפתיע) יש שלט שיש, אבל הלקוניות שבארבע חמש שורות לא מעבירה כמובן את הדרמה שהתחוללה שם. את האגרוף שלי בבטן קיבלתי כשהלכתי לרשום את א’ לגן העירוני. הגן שוכן בבית ספר ובכניסה לבית ספר יש “לוח נופלים” לתלמידי המקום שנרצחו בשואה. הלוח דומה להפליא ללוחות שהתרגלנו לראות בתיכונים שלנו, למרבה הצער, אבל מכמיר לב הרבה יותר: בגלל גילם הצעיר של הנספים, בגלל הזוועה שבאיסוף ילדים מהכיתות, ללא הוריהם, היישר אל המחנות וגם בגלל שמשמותיהם של הילדים האלו, הרבינוביצ’ים, הסטאז’ינסקים, הזלמנוביצ’ים נושב משב עדין של גלותיות שאין בו דבר עם יפי הבלורית והתואר ועם המצ’ואיזם הצבאי הישראלי.

עוד תזכורת כואבת לחוט המחבר ביני לבין שרה היתה העובדה שהוריה (המדומיינים, כן?) נשלחו לפולין ביום ההולדת שלי (מכירים את זה שלפעמים נדמה לכם שאיכשהו הכל קשור אליכם?).

שמחתי שהתבקשתי לתרגם את הספר אחרי חזרתי לארץ ולא בזמן שהייתי שם. אני חושבת שאילו הייתי נאלצת לעבוד על זה מהרחוב המקביל, היו הרגשות משתלטים עלי ולא הייתי מצליחה להציב ביני לבין הספר את הריחוק הנחוץ לתרגום טוב.