03.03.10

ההצהרה – מעשה השפחה של דור המילניום

נושאים מד"ב, תרגום, טלוויזיה בשעה 08:47 מאת אביגיל

קוראים לי אנה.
קוראים לי אנה ואני לא אמורה להיות כאן.
אני לא אמורה להיות קיימת. אבל אני כן קיימת.
זאת לא אשמתי שאני כאן. לא ביקשתי להיוולד.
אבל זה לא עוזר בכלל.
לפחות תפסו אותי מוקדם…

אלו השורות הראשונות של ‘ההצהרה’, ספר נוער (Young adult) מאת ג’מה מלי שתרגמתי לאחרונה להוצאת כנרת.

תקציר הספר, כפי שהוא מופיע בכריכה האחורית:

אנה בת ה־15 היא ילדה אסורה. היא נולדה בשנת 2125, והיא לא היתה אמורה להיוולד. בעולם העתידני שאנה חיה בו האנשים החוקיים נוטלים תרופה המעניקה חיי נצח ולא חוששים מהמוות. אבל לכל דבר יש מחיר, והמחיר שהם משלמים הוא האיסור להביא ילדים לעולם.

אנה סגורה במוסד, מוסד מיוחד לילדים אסורים, וכל שאיפתה היא לשרוד, להיות צייתנית ומועילה. עד שיום אחד מופיע במוסד נער חדש ומסתורי. הוא יודע על אנה הרבה יותר משהיא יודעת על עצמה, והוא נחוש בדעתו להוציא אותה משם ולהשיב לה את חייה…

הצהרתי בעבר על אהבתי ל’מעשה השפחה’ מאת מרגרט אטווד. ספר נפלא, שאני אוהבת מגיל 17 ומהמעטים שקראתי יותר מפעם אחת. ‘ההצהרה’ הוא מעין גירסה שלו, צעירה וסדיסטית משהו. מי שקרא את מעשה השפחה ודאי יזהה בתקציר שהבאתי למעלה את קווי המתאר של הסיפור ההוא: חברה עתידנית מדכאת ומשעבדת – שם נשים, כאן ילדים. מעמד אחד שחי חיי רווחה ונהנה מפירות הקידמה, על חשבון מעמד מנוצל עד מוות, בשם עיקרון מקודש (במעשה השפחה יש השענות על עקרונות תנכיים מעוותים ובהצהרה מין עונש בסגנון ויקטוריאני קודר על התקוממות כנגד הטבע).

ההצהרה הוא ספר מעניין, קולח וכתוב היטב אבל תרגום ספר הוא חיטוט עמוק שמעורר השוואות ומחשבות. אטווד יודעת להטיל על הקוראים אימה קפואה באמצעים דקים מן הדק. למשל התיאור העדין של החדר שאליו מובאת הגיבורה הוא מופת של קלסטרופוביה והשפלה של אשה שאפילו הזכות להתאבד נלקחת ממנה. היא כמעט לא מתארת אלימות או זוועות ואילו ג’מה מלי מרבה להשתמש ב: מכות, הרעבה, עינויים, התעללות מילולית, כליאה בצינוק ומשחקים סדיסטים. האימה מפורשת (עד אימה, גיחי).

אני לא מרבה לקרוא ספרי נוער ובזמן התרגום תהיתי: האם ספרים שנכתבים לדור ה-Y מתאפיינים בכך שהם כל כך מפורשים ואלימים? אני מקווה שלא, כי אז שוב אגרר להסבר הטרחני שלי על נזקי המדיה ולגמרי נמאסתי על עצמי בעניין הזה. מצד שני, לא כולם גאונים כמו אטווד ואולי ההשענות על אמצעים מוחשיים היא דרכם של סופרים רגילים לתקוע לקורא אגרוף בבטן.

21.04.09

פלנטה מונוכרומטית

נושאים טלוויזיה, בקטנה בשעה 11:02 מאת אביגיל

בלתי נתפסת. בכל גיל ומכל כיוון ממנו נסתכל על השואה, מתוך חיינו המוגנים והשבעים, היא בלתי נתפסת.

אני יודעת שבמקרה שלי, האחרוּת של הזוועה מועצמת משום שהתרחשה בעולם שכולו שחור לבן. לא מטפורית, פשוטו כמשמעו. כל עדות ויזואלית שניבטת אלינו מהימים ההם זרה כל כך לעולמנו. הרי ברגע שנסיט את המבט מתמונות האימה יתגלה לעיננו עולם אחר בתכלית, לא רק בגלל שלאושרנו איננו מוקפים זוועות צלמוות, אלא מפני שאנחנו, נרצה או לא, חיים בצבע. קשה לתפוס שגם הם, אז, חיו בצבע. אני צריכה להזכיר את זה לעצמי בכל פעם מחדש.

אחת החוויות הכי מטלטלות שהיו לי בקשר לשואה היתה סרט תיעודי שראיתי לפני עשור או יותר בפסטיבל הסרטים בירושלים. לא שלדי אדם ואודים מוצלים מאש, לא גיאיות הריגה ולא ילדים מניפים ידיים בכניעה. ברלין של היטלר בצבע. נאצים צעירים רוקדים בפיקניק אביבי, דגלי צלב-קרס עזי גוון מתנופפים בפוטוגניות והשטן הנמוך עם השפם המגוחך בצבעים חיים.

זה היה כמו אגרוף לחזה. ההבנה הילדותית שבעצם הכל קרה ממש כאן, ממש עכשיו, בפלנטה הזאת ממש.

21.03.09

האח הגדול

נושאים מד"ב, נרגנת, ספרים, טלוויזיה, בקטנה בשעה 21:20 מאת אביגיל

זאת לא ביקורת טלוויזיה, כאמור זרקתי אותה מהחלון.

מטריד אותי שהצירוף “האח הגדול” מתקשר אצל חלק מהאנשים רק לתוכנית. עד לפני זמן קצר היה ה”אח הגדול ” ביטוי לא שגור מדי אבל רב עוצמה מפני שנשען על העולם המסוייט והמשכנע שיצר אורוול בספרו 1984. גם אנשים שלא קראו את הספר ידעו, אני חושבת, שאוקיאניה היא מקום מפחיד, שהיחידים בה חיים ללא חירות ובפיקוח מקסימלי

למה זה מטריד אותי? לא רק בגלל השחיקה התרבותית וההקשרים הרדודים שהתרבות הזאת מייצרת אלא מפני שלמיטב זכרוני אין ביטוי מוכן לשליפה שמבטא בשתי מילים את כל הסיוט הזה. כלומר היכולת לדבר על עולם אורווליאני נעשתה הרבה יותר מסורבלת. ומשום כך גם יותר חמקמקה ומסובכת.

ואם להפוך את זה לטיעון אקטואלי: בגלל “האח הגדול” הטלוויזיוני, קשה יותר להסביר את החשש מחוק הזיהוי הביומטרי.
או שנהייתי ממש פרנואידית.

18.03.09

זרקתי את הטלוויזיה מהחלון

נושאים נרגנת, טלוויזיה בשעה 13:17 מאת אביגיל

מאז שעזבתי את בית הורי בגיל 18 (עמוק במאה שעברה) אין לי טלוויזיה.
מתישהו חשבנו להכניס הביתה טלוויזיה אבל ביקור חטוף בחנות הרלוונטית הזכיר לנו שמדובר ברהיט ענק ומכוער (ואל תגידו מסך שטוח) אז ויתרנו.

הסיבה לזה שאין לי טלוויזיה היא פשוטה : לא אוהבת. נכון שטלוויזיה היא רק המדיום ועשויים להיות בה תכנים טובים, אבל תודו שזה תאורטי. אז פעם בכמה זמן מתחשק לי לראות טלוויזיה, אבל זה כמו עם גלידה. אני לא אוהבת גלידה אבל לפעמים בא לי, אז אני אוכלת קצת וזהו. כנ”ל עם טלוויזיה, כשאני רוצה אני רואה באינטרט. לעומת זאת היתרון של לחיות בלי טלוויזיה הוא עצום:

  • מישהו , נקרא לו הדב לצורך העניין, הוא בעל חיסון טבעי מזערי לכל מה שמתחולל על מסך. שימו אותו ליד מסך, והוא יבהה בו.
  • אני חושדת שגם אני, אם היתה לי האפשרות הייתי רואה דברים די דוחים. אפשר לקרוא לזה רפואה מונעת.
  • מצד שני בכל פעם שיוצא לי לראות טלוויזיה אני מתעצבנת מהטַפֶּשֶת. והפרסומות איומות. כשאני מבינה אותן. כי קורה דבר מוזר – למרות שאין לי שום בעיית הבנה בחיים האמיתיים, נוכחתי לדעת שיש פרסומות שאני פשוט לא מבינה. לא מבינה את הבדיחה, לא מבינה את הפואנטה. כאילו עברתי ליקום מקביל.
  • זה משאיר זמן להרבה דברים אחרים, ולבני הבית יש יותר זמן להקדיש לבילוי איתי.
  • הסתפקות במועט. בפחות גרויים. כשאני נחשפת לתוכנית עכשווית, לא פעם הגודש (סקס/ אלימות/ וולגריות) גדול עלי.
  • ועוד לא אמרתי כלום על הרדידות, העילגות, הערכים המעוותים, תפיסת הגוף הפוגענית וההמוניות.
  • וגם לא אמרתי כלום על זה שכשנולדו הילדים כולם אמרו חכי שיגיעו לגיל (חצי שנה/ שנתיים/ גן/ בי”ס) ותראי שאי אפשר להסתדר בלי טלוויזיה. אז אפשר, זה אפילו די טבעי. ולא אמרתי על זה כלום כי אצלי בבית אין טלוויזיה לא לטובת נפשם הרכה של הילדים אלא לטובתי.