30.07.09
נושאים מד"ב, ספרים, תרגום, יומן קריאה בשעה 08:46 מאת אביגיל
אישה, דירה, רומן/ וילהלם גנצינו
יבשושי. לא הצלחתי לגייס די נחישות כדי להמשיך ולעקוב אחרי ויגנד, נער גרמני שחי ונושם ספרות ובינתיים, עד שיכתוב רומן, עובד במפעל ובמערכת עיתון.
מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים/ מרי אן שייפר ואנני בארוז
רק קרוּאלה דה-ויל תישאר אדישה כלפי הדמויות הססגוניות והעלילה החיננית. זה רומן מכתבים שבנוי מפרקים קצרים. כל תכונותיו הופכות אותו, בנות, לספר הטיסה האידאלי שלכן לקיץ.
ילדים של אחרים/ ג’ואנה טרולופ
ספר שהוא כמו דרמה אינטליגנטית של הBBC. טרולופ מאירה באלומה חסרת רחמים חיי משפחה שהתגרשה, על הסתעיפויותיה, וחושפת את היחסים המורכבים בין הורים גרושים לילדיהם, בין הורים לילדיהם החורגים, בין חצאי אחים וכל הג’אז הזה. היא בהחלט עשתה לי חשק לחפש ספרים נוספים שלה.
והזעם עוד לא נדם/ אהרן אפלפלד
במקרה קראתי את הספר הזה זמן קצר אחרי “הדוח של ברודק” והאמת של אפלפלד רק חידדה אצלי את תחושת הזיוף שהרגשתי אצל קלודל. גם אפלפלד מתאר את ה”אחרוּת” ואת חוסר היכולת להתמודד עם מה שהיה “שם”, במחנות הריכוז, אבל הוא לא נדרש לשום קישוט, לשום טריק ספרותי, האמת פשוט מפעפעת ממנו. השפה שלו נפלאה בפשטותה וביכולתה לתאר ביובש תהומות של רגש. החלק האחרון מתרחש בת”א וזאת עיר כל כך זרה ולא מוכרת שהיה נדמה לי שאני בעצם קוראת תרגום – מיידיש, פולנית אולי – לא יכול להיות שמישהו כותב ככה בעברית על ת”א. ספר לא קל אבל יפה להפליא.
בן אלמוות/ רוג’ר זילאזני
כשכתבתי על אהבתי למד”ב ופנטזיה המליצו לי על זילאזני. השאלתי את “בן אלמוות” וממש לא התחברתי. אחרי חמישים עמודים בערך, כשעדיין לא הבנתי מי נגד מי ויתרתי עליו.
לאוויניה/ אורסולה לה-גווין
לה-גווין בחרה בדמות משנית מתוך האיניאדה לוורגיליוס – לאוויניה – והפכה אותה לגיבורת סיפרה. זה רומן סוחף וקריא למרות שהוא מתרחש בזמן העתיק. חוץ מזה שמחתי לגלות שהוא פמיניסטי במובן העמוק של המושג. לא בכך שהנשים שוות בו לגברים (הן לא) אלא בכך שסיפורה של אשה, חיי היומיום שלה ועולמה הפנימי ראויים להיכתב ולעמוד לצד הסיפורים שאנחנו רגילים לקרוא ברומנים היסטורים-מיתולוגים: מלחמות, הכתרות, בריתות והפרות אמון. העמודים הראשונים קצת כבדים ומבלבלים אבל אני ממליצה לא להישבר כי ההמשך נהדר. אני מניחה שמי שקרא ומכיר את האיניאדה, בניגוד אלי, יהנה אפילו יותר.
להתחתן עם הפילגש/ ג’ואנה טרולופ
ההחלטה להשאיל עוד ספר של ג’ואנה טרולופ, בהפרש זמן קטן כל כך מהקודם היתה נמהרת. טרולופ לא ממציאה את עצמה מחדש בספר הזה והאפקט המצטבר של הטיפול שלה במערכות יחסים משפחתיות הזכיר לי הפעם טלנובלה ולא דרמה איכותית.
מועדון האידיוטים/ ג’ונתן קו
מישמיש ציינה את קו כאחד הסופרים האהובים עליה ועוררה את סקרנותי. בהתחלה נהניתי מאוד, קו מיטיב לתאר את הלכי הנפש של מתבגרים והעובדה שגיבוריו התבגרו בברמינגהם של שנות ה-70 לא גרעה ממידת ההזדהות והחיבה שרכשתי להם. אבל ככל שעברו הפרקים איבדתי עניין בספר, עד שנטשתי אותו סופית. ייתכן שההגהה הביזיונית תרמה לכך. נראה שמישהו השתמש ב”מצא והחלף” בחוסר מקצועיות משווע ואף אחד לא עלה על זה לפני ההדפסה. התוצאה היא זוועתונים כמו: תליבושת, אליבומים, עליבונות, הושלך ליבוץ ועוד, על כל צעד ושעל.
מחלת האבנים/ מילנה אגוס
לא נשבתי בקסמו של הספר הזה. לעיתים קרובות מדי הרגשתי שאגוס כתבה על פי “שיטת ארי דה-לוקה לכתיבת רב מכר על איטליה ותושביה העממיים”.
איש בחושך/ פול אוסטר
מההקדשה – הספר מוקדש לדויד גרוסמן, רעייתו מיכל, בנו יונתן, בתו רותי ולזכר בנו אורי – ועד הפיסקה החותמת שהעלתה דמעות בעיני, תהיתי למה אוסטר כתב ספר קר וחלול כמו “ספר האשליות”, שעליו כתבתי במאי, אם הוא יכול להוציא מתחת ידו ספר מרגש ופיוטי כמו איש בחושך. אוסטר כותב כאן על כתיבה, אנשים ויחסי הגומלין בין השניים. אוהבי פרשנות והעמקה ימצאו ודאי עניין בהבטים הארס פואטים, האחרים יוכלו ליהנות מסיפור יפה, קריא ומרגש.
קישור קבוע
30.06.09
נושאים מד"ב, ספרים, תרגום, יומן קריאה בשעה 10:13 מאת אביגיל
הדוח של ברודק/ פיליפ קלודל
ספר שתירגם ידידי המוכשר שי סנדיק. את התרגום אהבתי אבל את הספר לא. שתי בעיות היו לי איתו, חיצוניות, שיטחיות אם תרצו. האחת מופרכת בעליל והשנייה לשיקולכם.
קלודל סובל ממחלה שרבים מחבריו הסופרים הצרפתיים העכשווים סובלים ממנה: הוא מאוהב במילים של עצמו. הדמויות שהוא בורא חיות במדינה אירופית דמיונית, אלגורית ומדברות במין ניב גרמני שקלודל המציא. מילים מהניב המומצא שלו הוא שותל על ימין ועל שמאל. האפקט המצטבר של כל זה, מעבר לניכור שקלודל וודאי מכוון אליו, הוא תחושת התנשאות של הסופר וניתוק מאולץ מהקורא.
הבעיה השנייה שלי, המופרכת, היא שסופרים צעירים שכותבים בגוף ראשון על חוויות ממחנה ריכוז לא מחליקים לי טוב בגרון. אני יודעת כמובן שזאת ספרות ושאם נצפה מסופרים לכתוב רק על חוויותיהם הרי ששכרנו ייצא בהפסדנו, ובכל זאת אני לא מצליחה להתגבר על זה.
טירת מאלוויל/ רובר מרל
למרות ההכחשה שעל הכריכה האחורית, זה בהחלט ספר מד”ב. ספר מד”ב טוב. פצצה גרעינית (זה לא ספויילר) הופכת קבוצת חברים פלוס נספחים, שמוצאים את עצמם מסיבה זו או אחרת במרתף יינות של טירה כפרית צרפתית, לגרעין המין האנושי עלי אדמות. מכאן ממשיך סיפורם של הגיבורים בני ימינו שהוחזרו בהנף פצצה לימי הביניים. הספר קריא מאוד והדמויות מעניינות אבל לפעמים הדיון בסוגיות המתבקשות (“שאלת” האישה, הדת, העבודה וכד’), הוא דידקטי מדי, ומזכיר דיונים מלאכותיים דוגמת “ליל העשרים” של סובול.
הסכנות שבהתנהגות נלוזה/ אונורה דה בלזק
בלזק, מה יש להגיד. קלאסי ויפה. הנשים יפיפיות ומושחתות או יפיפיות וטהורות.
כוכב רחוק/ רוברטו בולוניו
ספר לסופרים, למשוררים אפילו. בולוניו כותב על שירה וספרות ולפעמים על קולנוע כאילו הם החיים עצמם. כמעט כל הדמויות, ראשיות ומשניות, שולחות ידן בכתיבה, והספר עמוס ציטוטים, איזכורים והתייחסויות למשוררים וסופרים, דרום אמריקאים בעיקר. לא קריאה קלה, ועבורי גם לא כל כך מתגמלת, אבל יכולתי להתרענן מדי פעם מחיצי הומור מושחזים שבולוניו שולח.
משפחת מושקאט/ יצחק בשביס זינגר
המטעמים שבשביס זינגר מיטיב כל כך לרקוח: תפאורה בורלסקית, גלריה של דמויות עסיסיות, עלילה גדושת יצרים ומעל הכל המבט הכפול – עין אחת מגחכת והשנייה חומלת. ובכל זאת זה לא מספריו האהובים עלי. אהבתי לאין ערוך את “העבד” ו”שונאים סיפור אהבה” וכנראה שלא במקרה אלה שניים שקצרים בהרבה מ 670 העמודים של משפחת מושקאט.
הביתה/ אסף ענברי
שבחי הביקורת לא היו לשווא, זה ספר מעולה. תנועת ההתיישבות מעולם לא נראתה אנושית יותר. מגוחכת וקטנונית מצד אחד ולא פחות מהירואית מצד שני. הכתיבה יפיפייה, ענברי מלהטט בהצלחה בין האינטימי לגרנדיוזי, כתיבתו חפה מסלסולים ומרגשנות, ובכל זאת מבין השורות עולים הרגשות העזים, המעורבים שהוא חש כלפי הקיבוץ שלו – אפיקים – שעליו הוא כותב בכנות שגובלת בעזות מצח. הפרקים הכי יפים בעיני נמצאים לקראת סוף הספר דווקא, כשענברי מתאר ארועים מכלי ראשון ולא בהתבסס על חומרים ארכיוניים. כשקראתי את הספר הרגשתי, קצת כמו ב”סיפור על אהבה וחושך”, שתולדות הציונות והמדינה התנקזו לאפיקים והם נובעים משם עד היום. מומלץ מאוד ונדמה לי שקיבוצניקים בעבר ובהווה ימצאו בו עניין והנאה עוד יותר ממני.
שאלימר הליצן/ סלמאן רושדי
אני לא אוהבת ספרים על הודו. בגלל זה אני קוראת את רושדי באיחור אופנתי ולשמחתי ההנאה מרובה. הכתיבה שלו חושנית, דחוסה מאוד, אך להפתעתי גם מצחיקה. הספר נע בין תרבויות, ארצות ותקופות והקריאה לא תמיד קלה, אבל שווה את המאמץ. תרגום משובח של ארז אשרוב.
קישור קבוע
01.06.09
נושאים ספרים, פנטזיה, יומן קריאה בשעה 08:01 מאת אביגיל
לאכול להתפלל לאהוב/ אליזבט גילברט
אני מנסה, בהצלחה מוגבלת חייבים להודות, להתרחק מרבי מכר. יש עוד סיבה, מלבד סנוביות. בשנה האחרונה החלטתי לנסות להתרחק מאוטוסטרדת הספרים החדשים, להאט קצת את הקצב, לנסות כבישים יותר קטנים וגם, למה לא, דרכים ישנות וטובות. ובכל זאת קראתי את “לאכול, להתפלל לאהוב”. פשוט הדב ואחותו התמוגגו ממנו והרגשתי ממש מחוץ לעניינים. חוץ מזה נקשרתי קצת לאליזבט גילברט כשתרגמתי הרצאה שלה. ובאמת זה ספר נחמד וקריא להפליא. אני חייבת להודות שרוחְניות וניו אייג’ רחוקים ממנו כרחוק מזרח ממערב, כך שעל קטעים מסויימים פשוט דילגתי. התרגום של ידידתי יעל סלע שפירו משובח. אליזבט רהוטה, מצחיקה וטבעית לגמרי גם בעברית.
The Night Watch / Sarah Waters
היו לספר הזה הרבה סיבות להצליח אצלי: מסגרת עלילתית דמויית ממנטו – מהסוף להתחלה 1947>>1944>>1941, שחזור יפה ואמין של לונדון בימי הבליץ, אנגלית בריטית עסיסית ואווירה קווירית. הקוויריות לא מתבטאת רק בלסביוּת של שתיים מהגיבורות ובעמימות המינית של גיבור אחר אלא באופן הטבעי שבו הגיבורים חיים את העדפתם המינית, בלי רקע “שיסביר” ובוודאי בלי תירוצים. ובכל זאת הספר ייגע אותי לפרקים ושמחתי כשהוא נגמר. תורגם לעברית ונקרא משמרת לילה.
רכות של זאבים/ סטף פני
כיף של ספר. מרחבים קנדיים למלוא העין, אינדיאנים, זאבים וציידיהם, נשים חזקות, ערבות שלג אינסופיות, נהרות שוצפים, סקוטים שיכורים ועוד. סובל קצת מריבוי דמויות ועלילות משנה אבל בסך הכל קריא ומהנה. ממליצה לשקוע לתוכו בעוד כמה שבועות כשכבר לא נוכל להשלות את עצמנו בקשר לאכזריות הקיץ המקומי.
השמנפופים והחדחוטים/ אנדרה מורואה
פרוייקט מקסים של הוצאת מטר – תרגום מחדש של קלאסיקה אנטי מלחמתית. הם עוד הגדילו לעשות וצירפו אחרי התרגום החדש (עידו בסוק) את התרגום הישן משנת 1944 (א.ל. יעקובוביץ). ספר מקסים לילדים ונוער וגם למבוגרים והיכולת להשוות בקלות בין התרגומים מהנה ומחכימה. בחברה שלנו, הסוגת לרזון, מרענן לקרוא שבהשוואה בין רזים לשמנים הרבה הרבה יותר כיף להיות שמן, גרגרן טוב מזג ונמנמן (ברור, לא?) ומילה אחרונה על הכריכה היפיפיה והפעם דווקא לא החזית אלא השידרה שניראת כמו שידרה בלה מזוקן כמו בימים שהיינו משאילים ספרים בספריית בית הספר.
הלווייתן מבבל/ הגר ינאי
רק אחרי כמה עמודים הבנתי שנקלעתי לספר נוער, לא הסוגה החביבה עלי, אבל אז היה כבר מאוחר מדי – נשאבתי לסיפור ונקשרתי לדמויות. זה ספר הרפתקאות נהדר, מלא אלמנטים פנטסטיים משובבי נפש וסיפורי אהבה גדולים מהחיים, אבל החידוש הגדול הוא שזה ספר כחול לבן. הגיבורים – יונתן ואלה – הם אח ואחות ישראלים מאוד ונקודת המוצא שלהם להרפתקאות, שחלקן מתרחשות ביקום אחר, היא תל אביב אהובתי. יש גיבורה אקטיבית ומקסימה שהופכת את הספר לכזה שגם נערות יאהבו. הצטערתי שהעריכה קצת רשלנית. לדוגמה : “…התברר להם שהכפר מלא פרשי מורדים, שהובילו שבויים נוספים ונטול נשים לחלוטין. רק כמה זקנות מצומקות ישבו ליד הבאר ובישלו.” (עמוד 111). אולי צריך לספר להם שם בכתר שגם זקנות מצומקות הן נשים. זה ספר ראשון בטרילוגיה (את השני כבר השאלתי בספרייה והקוראים הנאמנים יוכלו לקרוא את סקירתו בחודש הבא).
ספר האשליות/ פול אוסטר
כתוב מצויין, קריא מאוד אבל חסַר נשמה. ספר שכמשתמע משמו כל כולו תפניות, תעתועים, הסתרות והשתקפויות. משלב מסויים הרגשתי כמו באולם מראות בלונה פארק – מטריד, אבל אי אפשר להתיק את המבט.
המים שבין העולמות/ הגר ינאי
הספר השני בטרילוגיה, שאיכשהו הצליח להשתחל לרשימת הקריאה של מאי. הגיבורים התפזרו כל אחד לדרכו והקורא ממשיך לעקוב בדריכות אחריהם, וגם אחרי גיבורים חדשים. להגר ינאי יש דמיון משגע, ויזואלי מאוד שכיף להתמסר לו. בעיות העריכה מהספר הראשון לא נפתרו. יש לא מעט אינגלוזים עד שלפעמים נדמה שהספר תורגם מאנגלית (אבל אל תתנו לזה להפריע לכם, אני מניחה שזה יפריע רק לעורכים ומתרגמים ואולי עוד כמה מתי מעט). כריכה מקסימה (אגב, גם בספר הראשון) מאויירת על יד דוד פולנסקי משרתת נאמנה את הספר.
קישור קבוע
30.04.09
נושאים ספרים, עברית, תרגום, יומן קריאה בשעה 10:06 מאת אביגיל
תרוצים יש לי למכביר וברובם מופיעות המילים: פסח, חופש וילדים אבל השורה התחתונה היא שלמעט מגה-לקטורה של 650 עמודים בצרפתית, שעליה אני לא יכולה לומר דבר, קראתי החודש רק ספר אחד.
לקוראים שלא עזבו את הבלוג בשאט נפש אספר שמדובר בספר נהדר של סופרת שאני מאוד אוהבת וזו ההזדמנות שלי להרחיב קצת על השניים.
The Robber Bride/ Margaret Atwood
סיפור מקסים על ארבע נשים שונות בתכלית והיחסים ביניהן. אטווד מצליחה לטוות דמויות אמינות ומכמירות לב. היא אוהבת אותן, על אף הדפיקויות שהיא מיטיבה כל כך לתאר.
התחלתי לקרוא את הספר בעברית (הכלה השודדת), אבל אחרי כמה עשרות עמודים הרגשתי שאני מפספסת ועברתי לאנגלית (לא היה פשוט להשיג את הספר, מזל שבאמצע נכנסה המגה-לקטורה).
מרגע שהתחלתי לקרוא אותו באנגלית הבנתי שהמתרגם לא אשם: אין סיכוי לתרגם את הספר הזה כך שיעורר בקוראי העברית תחושות דומות לאלו שהתעוררו בקוראי המקור.
אחד המוקשים התרגומיים הרציניים בספר הוא דמותה של טוני, הסטוריונית מלחמות שמאז ילדותה מתבוננת בעולם במבט כפול: רגיל והפוך. היא נוהגת לקרוא דברים הפוך, מהסוף להתחלה ורק תדמיינו איזה מטעמים עושה הסטריונית מלחמות מ War ו Raw.
בקטע אחד, מרגש במיוחד, מביטה טוני הילדה באמה, שאיתה יש לה יחסים מורכבים, מחליקה במדרון מושלג ובעוד טוני הרגילה צועקת No, No הקול הפנימי שלה, ההפוך, לוחש On, On.
אני ממש רואה בעיני רוחי את המתרגמים שלה מורטים את שיערם בייאוש.
יש בספר המון רגעים מצחיקים, הוא שופע אהבת אדם בכלל ונשים בפרט, אבל כדאי שתדעו שהוא גם ארוך ומדכדך. כל אחת מהגיבורות שרוטה, שלא לומר סדוקה, בדרכה והגברים בחייהן עושים חשק למצוא מקלט במנזר הקרוב או לחילופין לשתות איזה דרינק במינרווה.
עד כאן על הספר והנה כמה מילים על הסופרת.
מעטים הסופרים, ולדעתי אטווד היחידה ממש, שאני אוהבת בלהט מגיל 17 ועד היום. לא קראתי את כל מה שכתבה ואפילו לא את כל הספרים שתורגמו – היא סופרת פורה להפליא. אבל בכל פעם שקראתי ספר שלה זה היה קסם טהור.
אטווד חכמה, יש לה הבחנות חדות כתער ואחד הדברים שאני אוהבת אצלה זה שהחוכמה שלה לא מאיימת כמו של ג’ויס, מתחכמת כמו של מקיואן או פתלתלה כמו של פיליפ רות. החוכמה שלה יומיומית ובגובה העיניים (אני מתפתה לומר נשית) – היא אלופה בלספק את מינימום הפרטים הנחוצים ולתת לקוראים את התחושה שהם משתתפים במעשה המרכבה הזה שהוא הספר שהם אוחזים בידם.
חוץ מזה, בתור חובבת מד”ב ופנטזיה אני נפעמת מול היכולות של אטווד, סופרת “רצינית” ומוערכת, זוכרת פרס בוקר ששמה מוזכר לא פעם בקשר לנובל (יאללה אטווד), לכתוב ספרים נפלאים בסוגות האלו, “הנחותות”, או לשלב בעלילות שלה אלמנטים פנטסטים ביד אומן. אני ממליצה בחום, לחובבי המד”ב וגם למסתייגים ממנו, לקרוא את:
מעשה השפחה
בבואה נשית ל 1984 של אורוול. חבר ותיק ונכבד בארון הספרים הפמיניסטי שלי.
בז וניאלה:
העולם, כמו שאנחנו מכירים אותו, רק על ספידים (היפר ביוטכנולוגיה, היפר היי טק) וחורבנו.
שני הספרים האלה, שהם בעיני פסגה של כתיבה מד”בית, הם דיסטופיות מטלטלות ומדכאות בעיקר מפני שהכתיבה של אטווד כל כך משכנעת ואנושית – היא לא כותבת על חלליות ורובוטים (שכבודם במקומם מונח) אלא על בני אדם שאיתרע מזלם לחיות בתקופה חשוכה. וגם כשהיא עוסקת בעולמות דימיוניים ניכרת המחוייבות העמוקה שלה לפמיניזם ולאקולוגיה (בהתאמה), נושאים שמעסיקים אותה כמעט בכל ספריה.
גיליתי, למרבה השמחה, שכנרת-זב”ם-דביר העלו חלק נכבד מהספרים שלהם ל Limited preview ב Google books, כך שמי שהפוסט הזה עורר את סקרנותו יוכל לטעום מהספרים:
הכלה השודדת
בז וניאלה
קישור קבוע
31.03.09
נושאים מד"ב, ספרים, יומן קריאה בשעה 10:26 מאת אביגיל
יומנו של מר דארסי/ אמנדה גריינג’
ספר רע לתפארת. זכה לפוסט משלו.
משאלה אחת ימינה/ אשכול נבו
ההרצאה של אשכול נבו פתחה את הכנס השנתי של אגודת המתרגמים. ההרצאה היתה מצויינת אבל האיש עורר בי רגשות מעורבים: מצד אחד, קרוב מאוד לפני השטח מרגישים את הפרסומאי הזחוח שהיה לפני שהפך לכוכב רבי מכר, סופר שמקריא את מילותיו בעודף חשיבות עצמית ומצד שני, הוא בכל זאת הצליח לרגש ולסקרן אותי. אז החלטתי לשאול את הספר בספריה, בלי הרבה ציפיות. ובאמת, כמו שתיארתי לעצמי, זה ספר פיצוחים: אי אפשר לחיות רק מפיצוחים, אבל לפעמים נורא מתחשק לפצח. לא מזין ולא משביע אבל מעביר את הזמן בנעימים, והרבה פעמים בסוף נשאר כאב בטן עמום ואת אומרת לעצמך: למה לא הפסקתי קודם? אז הפעם הפסקתי בזמן, קצת אחרי אמצע הספר. הרגשתי שכבר לא מעניין אותי מה יקרה לדמויות. נשארתי עם שתי הערות:
- מה העניין הזה עם חברוּת גברית חיפאית. גם גוטפרוינד, ב”בשבילה גיבורים עפים” (לא קראתי עד הסוף) מתפייט על זה. מישהו יכול להסביר?
- תחשדו בספרים שיש להם שלל פונטים כדי להבהיר שבירה של רצף כרונולוגי או החלפת המספר.
אפריל בפריז/ מיכאל ואלנר
אוקיי, אני בחורה שטחית, ההבטחה שטמונה באביב פריזאי בלבלה את דעתי ולקחתי את הספר בלי לקרוא את הכריכה האחורית. אבל בעמוד 17, כשהגיבור מוצב כמתורגמן בחדר שבו מענה קצין אס.אס נער בן 15 התעשתתי , סגרתי את הספר ונפרדתי ממנו לשלום.
כנפי הדמיון/ מרי ויזל
מפתיע כמה נהניתי מהספר. החומרים שלו טלנובליים למדי אבל הכתיבה משובחת וגם קצב העלילה. תרגום יפה של עפרה אביגד.
החדר החשוך/ רייצ’ל זייפרט
קראתי עד הסוף רק את הנובלה הראשונה. אהבתי אותה. הנובלה השניה, שבה 5 ילדי זוג נאצי עושים את דרכם לבדם בגרמניה הכבושה לכיוון בית סבתם הזכירה לי, הפוך על הפוך, את סוויטה צרפתית המופתי. את המסע ההפוך שעושים שם מתוך פריז הכבושה. זייפרט לא יכולה לעמוד בהשוואה לנמירובסקי ולכן הפסקתי באמצע.
ג’אז/ טוני מוריסון
יפה. תובעני. סמיך. תרגום מקסים ומעורר השראה של ניצה בן-ארי.
יומן חצות/ פטרוס מרקריס
אין על רב-פקד קוסטס חריטוס, השוטר האתונאי שלא שמע על פוליטיקלי קורקט. הוא והשוטרים שלו מרביצים ומאיימים בחקירות, שלא לדבר על זה שבעברו עינוי קומוניסטים תחת משטר הדיקטטורה. בשבילי זאת הצצה יוצאת דופן למקום קרוב וזר באותה מידה. המתח לא מבריק אבל האקזוטיות שווה קריאה. תרגום יפה של אמיר צוקרמן.
מלחמת האדם הזקן/ ג’ון סקאלזי
מד”ב זורם וקריא מאוד. בונוס – המון דמויות נשיות, גם בתפקידים לא שיגרתיים ג’נדרית, משולבות באופן טבעי לגמרי. מרענן.
אהבה ועוד משימות בלתי אפשריות/ אילת ולדמן
משמים. עלילות גיבורה ניו יורקית נוירוטית ולא מעניינת. נמאס נמאס נמאס מילדים ניו יורקים יהודים חנונים מבריקים. ג’ונתן ספרן פויר וניקול קראוס, זוג ספרותי מלכותי נוסף (איילת היא אשתו של מייקל שייבון הנפלא) כבר נפלו בפח הזה והמאיסו את הטיפוס. הספר סובל משנינות יתר. בכלל, כל מיני ספרים שאני קוראת בזמן האחרון הם שנונים במידה נעימה למדי אבל האפקט המצטבר של זה הוא מיאוס קל. הלאה השנינות.
הפיקניק האחרון/ מרי וזלי
בעקבות ההצלחה של “כנפי הדמיון” ניסיתי עוד ספר שלה. מוזר. מטריד. ספויילר, ראו הוזהרתם:
כנראה שלגברת יש עניין עם גילוי ער*ות. בכנפי הדמיון בעלה של הבת הוא מאהבה של האם (לא גילוי ער*ות קלאסי אמנם, אבל מעיק להפליא) ואילו כאן רומן בין אב לבתו. יצירה אפלה שרב בה הנסתר, התת קרקעי על הגלוי, המדחיק. בסך הכל לא מומלץ.
הבחורה בשורה מאחור/ פרנסואז דורנר
קצר וקריא, נגמר תוך יום. חבל לי שלא קראתי אותו בצרפתית, אם כי התרגום של מיכל אסייג טוב. תשוקות מודחקות לצד חוסר תקשורת. למרות העיסוק בסקס וחושניות ספר מאוד לא סקסי.
חוט האופק – רקוויאם/ אנטוניו טאבוקי
שתי נובלות מאת סופר שאהבתי מאוד בלטענת פררה. אני אוהבת נובלות, בניגוד לסיפורים קצרים שאני לא אוהבת וממעטת לקרוא. נדמה לי שהבנתי בבפתרון סופי של שייבון שבנובלה טובה כל מילה צריכה להיות זהב טהור. אני חושבת שבספר ההוא קראתי כל משפט לפחות פעמיים ומאז אני שפוטה של נובלות. בכל מקרה התחלתי את חוט האופק ולא נתפסתי. הפסקתי סופית אחרי שקראתי את הכריכה האחורית וספויילרתי קשות (הספריה החדשה אולי תפסיקו עם המנהג המגונה הזה?)
קישור קבוע
לפוסטים הבאים »
3 תגובות