02.05.11
נושאים ספרים, יומן קריאה בשעה 21:04 מאת אביגיל
הוצאה שלחה לי ספר בדואר. לביקורת. קודם כל משכו את עיני הפורמט החריג והכריכה המסקרנת, אחר כך חלפתי בנחת על עמוד הקרטון השחור משחור, הנייר הצהבהב – המממ הפקה איכותית משובבת נפש* – השתהיתי בסקרנות על הפרטים הטכנים (לא שריטה רק שלי, נכון?) ואז כדי לחתום את ההכרות המלבבת, הושיטה לי הוצאת סמטאות יד ידידותית ולחצה את שלי באמון, ממש לפני תוכן העניינים:
“פתיחתה של הוצאה לאור היא הרפתקה מרגשת ומורכבת כאחד. ברצוננו להודות לאנשים הרבים והיקרים שעזרו לנו עד כה בקריאה, בעצות, בתמיכה טכנית ובעידוד.”
בהמשך לשורה המקסימה והנדיבה, שההתרגשות מורגשת בה בכל תו ותו, מופיעים שמותיהם (הרבים) של מי שעזרו במלאכה. זהו זה, עוד לא קראתי מילה מ’רשימותיו האחרונות של תומס פ’ למען הכלל’ (מאת שֶל אסקילדסן, תרגמה דנה כספי**), ולבי כבר נכבש.
כשצללתי לתוך הספר גיליתי לשמחתי שבסמטאות יודעים גם לשלות פנינה ספרותית ולתרגמה לעילא.
תומס פ’ הוא קשיש נורווגי מפוכח וחד מחשבה, ורשימותיו האחרונות הן מופת של כתיבה עובדתית ויבשה ויחד עם זאת אוניברסלית ומלאת רגש. תשכחו מליריות, אין קונקרטי מתומס, אבל התיאורים שלו מעוררי מחשבה והרבה רגש. מי שיתמסר לספרון היפה הזה ינדוד לשני עולמות זרים ומוזרים: הזיקנה והחיים בנורווגיה. מוזרים ומוכרים כאחד.
בזכות ההומור והאירוניה ממריאות הרשימות מעל העגמומיות השורה באופן טבעי על סיפורו של קשיש ערירי. קבלו דוגמה קטנה (עמוד 40): תומס פוגש את בתו מריה שאותה לא ראה זמן רב, הוא שואל אותה לשלומה והיא מספרת לו שהיא אוכלת פירות וירקות טריים ושותה שתן. לתומס ברור שהיא מתבדחת, אבל אחרי רגע של צחוק בריא מסתבר לו שטעה…
אתה עושה ממני צחוק,” אמרה, “אם רק היית יודע.” “היה נדמה לי שאמרת שתן,” השבתי, וזאת האמת. “שתן, כן, הפכתי לאדם אחר.” בזה לא היה לי ספק, זה הגיוני, לא ייתכן שתהיה אותו אדם לפני ואחרי שהתחלת לשתות שתן.
הוצאה כסמטאות, שיש לה טעם ספרותי מנומק וכבוד לקוראיה משמחת אותי מאוד, הן כקוראת והן כמתרגמת ואני מקווה להמשיך לפגוש בספריה בחנויות, בספריות ובמוספי הספרים.
* יש גם סימנייה עם דיוקן של הסופר. תענוג.
** שם המתרגמת מופיע על הכריכה, מתחת לשם הספר.
קישור קבוע
15.04.11
נושאים ספרים, תרגום בשעה 10:48 מאת אביגיל
מתרגמים הם שקופים.
אני דווקא לא מתכוונת לעצם המלאכה , שיש המתייחסים אליה, שלא בצדק, כשקופה. נכון שתרגום לא צריך למשוך תשומת לב אל עצמו, אבל אחרי הכל מדובר בפרשנות. בביצוע מסויים של טקסט. תנו לשתי מתרגמות פיסקה, עמוד, לא כל שכן ספר לתרגום, ותקבלו שני ביצועים שונים. כפי ששני שפים יבשלו אחרת אותה מנה ושתי נגניות ינגנו אחרת אותה יצירה.
הכוונה שלי שהמתרגמים, כמעמד, הם שקופים. קוראים בדרך כלל אינם מתעניינים מי תרגם את הספר שבידם, ובוודאי שאין זה שיקול בקניית ספר. וזה בסדר גמור. מה שלא בסדר הוא ש’בתעשייה’ לא פעם שוכחים את המתרגמים. בביקורות על ספרים מתורגמים ואפילו באתרי הוצאות מסויימות משמיטים לא פעם את שם המתרגם. קרדיט אלמנטרי, שהרי הספר לא נכתב בעברית ולא תרגם את עצמו. ישנם מקרים יוצאי דופן שבהם אנשים מפורסמים, שפרסומם בא להם משדה אחר (תקשורת, ספרות וכד’) מתרגמים ספר – אז מובא שמם בהבלטה, ההוצאה מתנאה בהם ועושה בהם שימוש שיווקי. דוגמאות שעולות לי בראש מהשנים האחרונות הן: עירית לינור, יהושוע קנז, וכל סדרת הרפתקה לנוער שמבוססת על סופרים שמתרגמים ספרים שאהבו בילדותם. אני אגב, לא רואה בכך כל פסול. התרגומים האלה לא פעם מצויינים ומי כמוני מבינה את הרצון להתנסות בתרגום.
עוד מקום שבו שקיפותם של המתרגמים מצערת היא ביקורות ספרים. מעטות הביקורות המתייחסות לתרגום וזה קורה בדרך כלל בקצוות, כשהתרגום רע מאוד או טוב מאוד. כתוצאה מכך נשאר הדיון המרתק על תרגום מחוץ לשיח הספרותי, עניינם של המתרגמים בלבד.
לאור המצב העגום משהו שמחתי להיתקל בשתי דוגמאות הפוכות, מרעננות:
1. בספרי הוצאת סמטאות, הוצאה חדשה ומסקרנת מאוד שבכוונתה “להאיר בשפה העברית יצירות מפתח בספרות העולמית המודרנית שלא תורגמו מעולם לעברית: תגליות ספרותיות מפתיעות וכתבים פולחניים, לצד קלאסיקות ויצירות מופת שתרגומן הוא בגדר חובה”, מופיע שם המתרגם על הכריכה, מתחת לשם הספר. כיפאק לסמטאות!
2. ותראו מה גיליתי על גב הספר ‘אבירי הדרך‘ למייקל שייבון, מתחת לתיאור קצר על הסופר ובאורך שאינו נופל ממנו:
“את היצירה הקטנה הזאת, המלאה כל טוב, תרגמה יפה להפליא סמדר מילוא, שבלי כל מאמץ כמדומה, מכוח כישרון טבעי, פילסה לה בעקבות הסופר ואביריו דרך מפותלת בין מכמני העברית הארכאית והמודרנית כדי להציע לקורא הישראלי את העושר הסגנוני של המקור על כל דקויותיו.”
איזה קרדיט יפיפיה. כמי שקוראת את הספר (נפלא, קומו עכשיו ורוצו לקנות!) וקראה את המקור באנגלית אני יכולה להגיד שהמחמאות מוצדקות, התרגום אכן נפלא ומעורר השראה.
קישור קבוע
20.02.11
נושאים ספרים, ריצה, תל אביב בשעה 09:24 מאת אביגיל
לפעמים, כשהריצה טובה, אני מתענגת על המוזיקה שבאוזניות [פלייליסט אקלקטי ביותר, לא בהכרח קיצבי] והכל סבבה. לעומת זאת, יש את הריצות האלה שאחרי שתי דקות, עוד לפני שהגעתי לפארק, אני כבר בייאוש טוטאלי מזה שהריצה נוראית ואין מצב שאני גומרת את המסלול. כיוון שבריצה, כמו בדברים אחרים ‘הכל בראש’ אלה באמת ריצות יותר קשות, נטולות אנרגיה. ריצה אחת היא סבל, וכמה ריצות רצופות כאלה הן ממש עינוי פסיכולוגי.
כשאני נכנסת ללופ כזה אני נפרדת זמנית מהפלייליסט ועוברת למחוזות מילוליים יותר, למידע שיעסיק את המוח ולא יאפשר לו לשקוע בייאוש ובשליחת מסרים מדכאים. גיליתי כמה מקורות מצויינים, שעובדים בשבילי, והריהם לפניכם:
>>>> מדי חודש מעלה הניו יורקר פודקאסט ספרותי: סופר מקריא סיפור קצר ומשוחח עם העורכת הספרותית של כתב העת. יש שם לא מעט פנינים. אחת מהן היא נתן אנגלנדר מקריא את “Disguised” סיפור קווירי של בשביס זינגר. הסוריאלזים שבריצה בפארק תל-אביבי תוך האזנה לסופר ניו-יורקי צעיר מקריא סיפור על קרוס-דרסינג בשטייטל היה מענג. הממשק נוח ומאפשר ניווט קל בין הפודקאסטים, האזנה והורדה.
>>>> יש אודיו-בוקס. אני לא מומחית גדולה בעניין, ניסיתי רק ספר אחד. מסדרת שיר של אש ושל קרח האהובה עלי מאוד. כל פרק בספר הוא קובץ סאונד. אדם אחד מקריא את כל הספר. אני לא יכולה להעיד על ספרים אחרים אבל בזה שלי הקריין עשה זאת בכשרון רב, גם את הדמויות השונות, נשים ילדים והכל.
עדכון – ענבל שגיב העלתה בבלוגה פוסט מקיף ומשובח על אודיובוקס.
>>>> לאחרונה התחלתי להאזין גם לשידורי ‘שעה היסטורית’ עם פרופ’ הר-סגור ז”ל. תענוג צרוף להאזין לאיש הידען והמלבב הזה. מצאתי ברשת רק תוכניות מעטות להורדה. כאן. אבל בדף הפייסבוק של מעריצי התוכנית נכתב שבגלי צה”ל שוקדים ברגעים אלו ממש על העברת כל הארכיון לקבצים להורדה. היפ היפ.
קישור קבוע
28.12.10
נושאים פריז, תל אביב בשעה 10:02 מאת אביגיל
כנרת רוזנבלום – הפריזאית – הזמינה אותי להשתתף בפרוייקט ‘זכות השיבה’ המקסים שהגתה. ובמילים שלה:
חברי הכבוד של “פריזאית” (הכבוד, כמובן, כולו שלי), הסכימו להגיש, כל אחד בתורו, את הגעגוע הפרטי שלו לעיר שהיתה פעם שלו, יחד עם רשימת המקומות אליהם הוא מוכרח לחזור רגע אחרי החתמת הדרכון. ניו יורק, לונדון, ציריך, שטוקהולם, פריז, כמובן, וגם תל אביב – כל אחת מהן היא האקסית המיתולוגית של מישהו, והוא יספר לכם למה בדיוק הוא מתגעגע בה.
אני התפייטתי על פריז כמובן. הצילומים היפים של כנרת. אני עצמי כלל לא צילמתי את המקומות שאני מתארת מפני שהיו כל כך יומיומיים וחלק מהחיים שלנו. גם בתל אביב אני לא נוהגת לצלם את המכולת והגינה השכונתית…
את הטור אני מקדישה באהבה להדב שהזכרונות האלה הם גם שלו ובעצם בכל מקום שכתוב ‘פריז שלי’ צריך להיות ‘פריז שלנו’.
We’ll always have Paris
את הטור אתם מוזמנים לקרוא כאן
קישור קבוע
26.10.10
נושאים יומן קריאה בשעה 18:29 מאת אביגיל
הבלוג הזה הביא לפתחי כל מיני הצעות משונות יותר ופחות (שום דבר קינקי למי שתוהה…). בין היתר התבקשתי להמליץ על ספרים בכל מיני מקומות ועשיתי את זה בשמחה. הנה המלצות על שלושה ספרים קריאים וכיפיים:
אדום החזה/יו נסבו בתרגום דנה כספי
‘אדום החזה’ כתוב על פי מיטב חוקי הז’אנר – הארי הולה הבלש הנורווגי הוא גבר שובה לב עם יצר הרס עצמי וחיבה לאלכוהול, הנבלים מנוולים, הנשים יפות (וחכמות! וחזקות! ובמשרות בכירות! כיפאק לנורווגיה), הנופים זרים וצוננים והבירה זורמת כמים. אבל נסבו לא נופל לקלישאות ומשכיל לרקוח מהחומרים האלו עלילה מתוחכמת ותפניות מפתיעות ומענגות. אם חשבתם שנערה עם קעקוע דרקון היא פסגת ספרות המתח הסקנדינבית תגלו שיו נסבו הוא מה שסטיג לרסון היה רוצה להיות. בחוכמה ובעדינות ובלי מפלים של דם, זרע ודמעות הוא מעורר מתח ומטיח ביקורת חברתית נוקבת בחברה הסקנדינבית הזחוחה.
המיני- המלצה שלי היתה אחת מ 10 ביקורות על ספרי מתח. למי שרוצה עוד…
~~~~~~~~~~~~~~
המתיקות שבתחתית הפאי/ אלן ברדלי בתרגום אסנת הדר
היא חובבת כימיה, ובעיקר רעלים, יש לה משפחה בריטית מאוד ולא מתפקדת, חיבה עזה להרפתקאות ופה גדול שהיא לא סותמת. הכירו את פלביה דה-לוּס, הגיבורה המענגת של “המתיקות שבתחתית הפאי” מאת אלן ברדלי, בתרגומה היפה של אסנת הדר. כדרכן של גיבורות ספרותיות בנות גילה, פלביה יודעת דברים שילדות אמיתיות בנות אחת-עשרה לא יודעות, החל בכימיה, עבור בספרות והיסטוריה וכלה ביחסי אנוש. אבל אני סולחת לה. ולא רק אני – גם גיבורי המשנה הנהדרים שבספר מתייחסים אליה ולמשובותיה ברצינות ובכובד ראש, ולדעתי הכול מפני שהיא לא חכמולוגית. איזה משב רוח רענן. המשך…
~~~~~~~~~~~~~~
הדבר הכי טוב שיכול לקרות לקרואסון/ פאבלו טוסט בתרגום אורית קרוגלנסקי
גיבור הספר, פּאבּלוֹ מיראיֶס, הוא ברצלונאי בן שלושים ומשהו שחי חיים צבעוניים ומופרזים א-לה אלמודובר: בקושי עובד, מתעורר כל יום בצהריים עם הנגאובר ומתחיל בצריכה בלתי פוסקת של ג’ויינטים בואכה קוק, אלכוהול, אינטרנט, סקס – בעיקר אוננות וזונות, שכן גיבורנו שונא אדם ולא מאמין באהבה – והמון אוכל כדי שגזרתו, הכוללת 120 קילו, לא תצטמק חלילה. הוא בן למשפחה עשירה כקורח, מה שיכול להסביר את סדר היום הלא יצרני שלו, אבל הוא מקפיד לקחת מהם כמה שפחות כסף ולהיקלע שוב ושוב לחובות ולמצבים מביכים. אין לו חברים, וזה לא מפתיע: פאבלו הוא לא בדיוק האיש שהייתם רוצים בתור חבר, בהנחה שאין לכם יצר הרס עצמי ועברתם את גיל 30. לעומת זאת, תענוג לבלות איתו 380 עמודים. הבחירות המשונות שלו מנומקות לעילא והוא חריף, מצחיק, שמח בחלקו ולא משעמם איתו לרגע. המשך…
קישור קבוע
02.09.10
נושאים ספרי ילדים, ספרים, עברית, תרגום בשעה 11:41 מאת אביגיל
בתור מתרגמת הייתי אמורה אולי להתרעם על סדרת ספרים שכל מתרגמיה הם סופרים, אבל סדרת ‘הרפתקה’ לילדים ונוער היא בעיני המרענן הרשמי של הקיץ ויותר מזה.
מדובר בשיתוף פעולה של הוצאת אוקיינוס ומודן. הרעיון פשוט: הם פונים לסופרים ומציעים להם לתרגם ספר שאהבו בנעוריהם. ובלשונם: “סדרת הרפתקה מגלמת את האהבה הגדולה שלנו לספרי קלאסיקה לילדים ונוער – אותם ספרי אהבה והרפתקאות, עֲתִירֵי דמיון וקסם, שגיבוריהם כובשים את דמיוננו כבר שנים רבות כל כך. פנינו למיטב הסופרים הישראליים, וביקשנו מהם לבחור ספר שאהבו כילדים, שבזכותו הפכו לסופרים בעצמם. כל ספר “מצא“ לו את הסופר שלו, שתרגם אותו לעברית והוסיף אחרית דבר.“
עד כה יצאו לאור:
- אוליבר טוויסט/ דיקנס בתרגום שהם סמיט ואמנון כץ.
- פנג הלבן/ לונדון בתרגום יהלי סובול.
- הטירה הקסומה/ נסבית בתרגום הגר ינאי.
- בת הקפיטן/ פושקין בתרגום בוריס זיידמן.
- נסיכה קטנה/ הודג’סון ברנט בתרגום יהודה אטלס.
- טרזן בן הקופים/ בארוז בתרגום יונתן יבין.
ובהכינו את הסימניות של מוסף ספרים בהארץ ראיתי שצפויים לצאת:
- הסייח השחור/ סואל בתרגום אלון אלטרס.
- ילדי המים/ קינגסלי בתרגום יואב אבני.
- סנדל הזכוכית/ פרג’ן בתרגום מיכל סנונית.
- בן המלך והעני/ טווין בתרגום נאוה סמל.
אני רוצה לציין ש:
א) לא קראתי את הספרים בעצמי. אני שופטת על פי הנאתו המופלגת של בני א’ שאני סומכת על טעמו.
ב) למיטב ידיעתי מלבד אמנון כץ ויהודה אטלס, שעוסקים בין היתר בתרגום, המתרגמים האחרים לא תרגמו לפני כן והדבר בהחלט יכול לבוא לידי ביטוי בתרגומים צורמים. אבל אם נגזר ש’לא-מתרגם’ יתרגם אז הבחירה בסופר היא בחירה מצויינת. חוץ מזה אם יש הנחייה ועריכה טובה וקפדנית התוצאה יכולה להיות מצויינת.
הסדרה הזאת מסתמנת בעיני כתו תקן לספרות ילדים איכותית ומזכירה לי את סדרת מרגנית הנפלאה מילדותי. אני ממש משתוקקת להיות סופרת רק כדי שיציעו לי לתרגם אצלהם. מה הייתי מתרגמת? אולי את 3:0 לטובת בעלי הזקן (לא מצאתי מאיזו שפה תורגם. הסופר שוויצרי, עם קצת מזל המקור בצרפתית ולא בגרמנית). ואם לא אז את צ’ארלי והשוקולדה או את האריה, המכשפה וארון הבגדים.
ואי אפשר בלי להזכיר את הכריכות היפיפיות שאיירה בתיה קולטון המוכשרת מאין כמוה ועיצבה עדה ורדי (הקליקו על התמונה כדי לראות את הפרטים).
אז אם אתם תקועים בלי מתנת ראש השנה לילד או ילדה, הנה רעיון.
קישור קבוע
25.08.10
נושאים שבדיה, בקטנה בשעה 17:59 מאת אביגיל
אחד הדברים החביבים עלי בחו”ל הוא התבוננות במקומיים ועמידה על ההבדלים בין שם לבין כאן. ככל שההבדל דק, מעודן ואיזוטרי יותר כך חדוות הגילוי גדולה יותר.
אתמול שבתי משבועיים מענגים ביותר בסטוקהולם והנה כמה מההבדלים שתפסו את עיני. כמובן שמדובר בהכללות גסות ובכלל יתכן שהם פרי דמיוני הקודח אז אם מזדמן לכאן שבדולוג אשמח לדעתו המושכלת.
- השבדים שוטפים ידיים במים נ-ו-ר-א חמים.
- הם חובבי קינוחים שכמו יצאו הישר מפנטזיית ילדות – גדולים, גדושים בשוקולד או קצפת או פירות יער ולפעמים הכל ביחד. למרות הרושם הגדוש הם בדרך כלל טעימים להפליא.
- הם יסודיים (ומתחשבים): מי שלא ראה מטבח משותף אחרי שסעדה בו משפחה שבדית, לא ראה מטבח נקי מימיו.
- הם מתים על הסופרת ג’ויס קרול אוטס, את ההוכחות לכך אפשר למצוא על מדפי החנויות ובידי הקוראים בתחבורה הציבורים ובפארקים.
- השבדים לא נפגעים עד עמקי נשמתם מהעובדה שלאנשים יש ילדים ושאותם אנשים עשויים אפילו לצאת איתם למסעדות ובתי קפה. בכל מקום יש כסאות לתינוקות ותפריטי ילדים.
- הם נותני אמון: גם בהגינות של אחרים – נסענו המון בתחבורה ציבורית ומעולם לא נתקלנו בכרטיסן. באחת מאכסניות הנוער שבהן התגוררנו לא היה ולו איש צוות אחד, הקבלה והיציאה התבצעו במלון סמוך וזהו זה. אבל הם גם נותנים אמון בשכל הישר של ילדים והוריהם אם לשפוט על פי המתקנים המאתגרים שיש בגני משחקים (כמו בארצות אחרות באירופה וכמו במעט מדי מקומות בישראל).
- כשהצעירים מדברים איתך אנגלית הם משתמשים המון בביטוי No worries – במובן של ‘אין בעיה’ משל היו אוסטרלים מבטן ומלידה.
קישור קבוע
15.07.10
נושאים ספרים, עברית, תרגום, יומן קריאה בשעה 12:26 מאת אביגיל
אני קוראת בימים אלו את ‘אנשים טובים’ המצויין מאת ניר ברעם.
גם הכריכה נהדרת
רבים וטובים ממני כתבו על הספר ובדרך כלל שיבחו את העלילה המרתקת, שניכר בה שהיא נשענת על מחקר היסטורי מעמיק, את הדמויות המורכבות והמסקרנות ואת העברית נהדרת. דעתי כדעתם רוב הזמן, עם הסתייגות אחת: פה ושם, השתרבבו להם משפטים צורמים בתרגומית.
תרגומית היא האוייבת הגדולה של המתרגם. זה תרגום מילולי מדי שחוטא למקור ולא פעם גם פשוט צורם בעברית. בטח יצא לכם להיתקל במשפט שלא הסתדר לכם גם אחרי קריאה שנייה ושלישית וכשתרגמתם אותו בראש לאנגלית הבנתם למה התכוון המשורר – זאת תרגומית.
למשל: I rest my case לתרגם ל- אני מניח את התיק שלי (בחיי, ראיתי במו עיני).
תרגומית מופיעה בדרך כלל בספרים מתורגמים, מן הסתם, אבל לפעמים משתרבבת תרגומית גם לכתיבה בעברית. כותבים מפנימים ביטויים באנגלית ובזמן הכתיבה משתמשים בתרגום מילולי שלהם. בדרך כלל מדובר בסופרים פחות מוכשרים מניר ברעם ובהוצאות פחות קפדניות מעם עובד.
בחזרה ל’אנשים טובים’ הנה כמה דוגמאות לתירגומית שהתגלצ’ה פנימה לדעתי:
- קפיצת אמונה
- דוגמה בוהקת
- בוקר טוב, ישנונית
- זה לא יקרה במשמרת שלי!
כמה ביטויים בתרגומית פה ושם זה לא אסון גדול והספר עדיין מצויין בעיני, אבל כשקצין נאצי משתמש במשפטים הלקוחים היישר מסדרות חדר מיון, ובכן, זה פשוט לא עושה שכל
קישור קבוע
08.07.10
נושאים ספרי ילדים, ספרים, יומן קריאה בשעה 08:11 מאת אביגיל
זו כבר מסורת*: לכבוד החופש הגדול קבלו את א’, בני הבכור כליל המעלות, בוגר כתה ג’, בהמלצות על ספרים שאהב השנה במיוחד:
הפירמידה האדומה/ ריק רירדן
זה ספר שבו הילדים עוזרים להורים ולא ההפך וזה יפה בגלל שממש מרגישים שהגיבור והגיבורה עצובים וחלשים ולא יודעים מה לעשות וזה מתבטא בהתנהגות שלהם.
אח זאב/ מישל פייבר
אני אהבתי א. בגלל שזה בתקופת האדם הקדמון וב. בגלל שילד שסיכויו להרוג דוב בוגר לבד קטנים יוצא להציל אומה שלמה, ספר ראשון בסדרה.
בון/ ג’ף סמית
סדרת קומיקס. הרפתקה מסוג שונה. הרפתקה של הסתגלות והתחברות עם חברים ולהכיר את החיים במקום אחר, שלא רצית להגיע אליו.
הוגו קברה/ בריאן סלזניק
ספר עם ציורים מקסימים שהם חלק מהעלילה. ילד שבשביל להסתגל לחיים בביוב של תחנת רכבת בפריז צריך לגנוב וגם צריך לרכוש חברים וזה נורא קשה לרכוש חברים ככה.
עדשי השוקולד של הבז/ אנטוני הורוביץ
קוד של אוצר של מיליונים נמצא בקופסה שהופקדה בידי בלש הגרוע ביותר בכל הארץ ותוך שנייה הכל מסתבך. רק אחיו הקטן, ניק דיאמונד, מציל הכל. ספר גדול. מאוד מצחיק.
אלכס ריידר/ אנטוני הורוביץ
נער שאבא שלו מת ובהלוויה שלו הוא שומע שהוא נהרג בהרפתקה מסעירה. אלכס יוצא במסע נקמה. זאת הרפתקה עם דברים קשים והוא מתגבר עליהם למרות שזה לא קל. ותמיד יש עוד הפתעה לגלות.
א’ ואני מאחלים חופש כייפי לכל ההורים והילדים.
*החופש הגדול 2009
קישור קבוע
29.06.10
נושאים ספרים, שבדיה, תרגום, יומן קריאה בשעה 10:15 מאת אביגיל
מילניום – עוד לא נתקלתי בסדרה שמתאפיינת ברמה כל כך לא אחידה של הספרים; כל אחד מהם סגרתי בתחושה שונה לגמרי. אמנם יצא שקראתי כל ספר בשפה אחרת, אבל עם כל הערכתי למלאכת התרגום קשה לי להאמין שהתרגום משפיע עד כדי כך.
בפרקים הקודמים:
Noomi Rapace המקסימה בתפקיד ליסבת סלאנדר.
הספר השלישי, The Girl Who Kicked the Hornets’ Nest, הוא סיפור אחר לגמרי. לדעתי לא שזפה אותו עין עורך, יש שם פסקאות שלמות ולפעמים עמודים שלמים של חזרות טרחניות. לסטיג לארסון אין שום אמון בקוראיו, הוא דוחף להם את העובדות לגרון, ואז שוב ושוב ולא משאיר שום מסתורין שהקורא יכול לפענח לבד. זה לא שאין ארועים מפתיעים או מותחים אבל הכל עטוף במלל אינסופי, ובמין תחושה שזה ספר שנכתב מתוך בולמוס וצורך להכניס ה-כ-ל בין כריכה לכריכה. אם הגיבור יושב לשיחה בבית קפה אז הקורא יידע את כתובת המקום, איך הוא מעוצב, מה בדיוק הזמין כל אחד והאם גמר כל מה שבצלחת.
לארסון כאילו חזה את מותו בטרם עת ופשוט דחף לספר את כל הסוגיות הסוציאליות והפוליטיות שמטרידות איש שמאל: אלימות נגד נשים, פליטוּת פוליטית, שימוש מופרז בכוח, הפלייה על רקע העדפה מינית, כליאה בכפייה, פערים סוציאלים ועוד ועוד ועוד. כל סוגייה כזאת ראויה לספר בפני עצמה אבל הריבוי שלהן נהיה פארודי באיזשהו שלב. חוץ מזה לא נשארה מחוץ לספר אף רשות מרשויות החוק והאכיפה השבדיות, על שלל מחלקותיהן, מה שהופך את העלילה לגדושה עד אין קץ בדמויות חדשות וממש קשה לעקוב אחרי כולן.
רק בזכות הגיבורים, בלומקוויסט וסלאנדר, שכבשו את לבי בספרים הקודמים קראתי את הספר עד הסוף, אבל לא פעם הרגשתי שהספר עומד כמכשול ביני לבין הדמויות.
נורה אפרון חשבה דברים דומים וכתבה פרודיה משובחת:
The Girl Who Fixed the Umlaut
(ותודה לענבל על הלינק).
קישור קבוע
« לפוסטים הקודמים
3 תגובות
עדכון באימייל
רסס לפוסטים
