01.06.09
נושאים ספרים, פנטזיה, יומן קריאה בשעה 08:01 מאת אביגיל
לאכול להתפלל לאהוב/ אליזבט גילברט
אני מנסה, בהצלחה מוגבלת חייבים להודות, להתרחק מרבי מכר. יש עוד סיבה, מלבד סנוביות. בשנה האחרונה החלטתי לנסות להתרחק מאוטוסטרדת הספרים החדשים, להאט קצת את הקצב, לנסות כבישים יותר קטנים וגם, למה לא, דרכים ישנות וטובות. ובכל זאת קראתי את “לאכול, להתפלל לאהוב”. פשוט הדב ואחותו התמוגגו ממנו והרגשתי ממש מחוץ לעניינים. חוץ מזה נקשרתי קצת לאליזבט גילברט כשתרגמתי הרצאה שלה. ובאמת זה ספר נחמד וקריא להפליא. אני חייבת להודות שרוחְניות וניו אייג’ רחוקים ממנו כרחוק מזרח ממערב, כך שעל קטעים מסויימים פשוט דילגתי. התרגום של ידידתי יעל סלע שפירו משובח. אליזבט רהוטה, מצחיקה וטבעית לגמרי גם בעברית.
The Night Watch / Sarah Waters
היו לספר הזה הרבה סיבות להצליח אצלי: מסגרת עלילתית דמויית ממנטו – מהסוף להתחלה 1947>>1944>>1941, שחזור יפה ואמין של לונדון בימי הבליץ, אנגלית בריטית עסיסית ואווירה קווירית. הקוויריות לא מתבטאת רק בלסביוּת של שתיים מהגיבורות ובעמימות המינית של גיבור אחר אלא באופן הטבעי שבו הגיבורים חיים את העדפתם המינית, בלי רקע “שיסביר” ובוודאי בלי תירוצים. ובכל זאת הספר ייגע אותי לפרקים ושמחתי כשהוא נגמר. תורגם לעברית ונקרא משמרת לילה.
רכות של זאבים/ סטף פני
כיף של ספר. מרחבים קנדיים למלוא העין, אינדיאנים, זאבים וציידיהם, נשים חזקות, ערבות שלג אינסופיות, נהרות שוצפים, סקוטים שיכורים ועוד. סובל קצת מריבוי דמויות ועלילות משנה אבל בסך הכל קריא ומהנה. ממליצה לשקוע לתוכו בעוד כמה שבועות כשכבר לא נוכל להשלות את עצמנו בקשר לאכזריות הקיץ המקומי.
השמנפופים והחדחוטים/ אנדרה מורואה
פרוייקט מקסים של הוצאת מטר – תרגום מחדש של קלאסיקה אנטי מלחמתית. הם עוד הגדילו לעשות וצירפו אחרי התרגום החדש (עידו בסוק) את התרגום הישן משנת 1944 (א.ל. יעקובוביץ). ספר מקסים לילדים ונוער וגם למבוגרים והיכולת להשוות בקלות בין התרגומים מהנה ומחכימה. בחברה שלנו, הסוגת לרזון, מרענן לקרוא שבהשוואה בין רזים לשמנים הרבה הרבה יותר כיף להיות שמן, גרגרן טוב מזג ונמנמן (ברור, לא?) ומילה אחרונה על הכריכה היפיפיה והפעם דווקא לא החזית אלא השידרה שניראת כמו שידרה בלה מזוקן כמו בימים שהיינו משאילים ספרים בספריית בית הספר.
הלווייתן מבבל/ הגר ינאי
רק אחרי כמה עמודים הבנתי שנקלעתי לספר נוער, לא הסוגה החביבה עלי, אבל אז היה כבר מאוחר מדי – נשאבתי לסיפור ונקשרתי לדמויות. זה ספר הרפתקאות נהדר, מלא אלמנטים פנטסטיים משובבי נפש וסיפורי אהבה גדולים מהחיים, אבל החידוש הגדול הוא שזה ספר כחול לבן. הגיבורים – יונתן ואלה – הם אח ואחות ישראלים מאוד ונקודת המוצא שלהם להרפתקאות, שחלקן מתרחשות ביקום אחר, היא תל אביב אהובתי. יש גיבורה אקטיבית ומקסימה שהופכת את הספר לכזה שגם נערות יאהבו. הצטערתי שהעריכה קצת רשלנית. לדוגמה : “…התברר להם שהכפר מלא פרשי מורדים, שהובילו שבויים נוספים ונטול נשים לחלוטין. רק כמה זקנות מצומקות ישבו ליד הבאר ובישלו.” (עמוד 111). אולי צריך לספר להם שם בכתר שגם זקנות מצומקות הן נשים. זה ספר ראשון בטרילוגיה (את השני כבר השאלתי בספרייה והקוראים הנאמנים יוכלו לקרוא את סקירתו בחודש הבא).
ספר האשליות/ פול אוסטר
כתוב מצויין, קריא מאוד אבל חסַר נשמה. ספר שכמשתמע משמו כל כולו תפניות, תעתועים, הסתרות והשתקפויות. משלב מסויים הרגשתי כמו באולם מראות בלונה פארק – מטריד, אבל אי אפשר להתיק את המבט.
המים שבין העולמות/ הגר ינאי
הספר השני בטרילוגיה, שאיכשהו הצליח להשתחל לרשימת הקריאה של מאי. הגיבורים התפזרו כל אחד לדרכו והקורא ממשיך לעקוב בדריכות אחריהם, וגם אחרי גיבורים חדשים. להגר ינאי יש דמיון משגע, ויזואלי מאוד שכיף להתמסר לו. בעיות העריכה מהספר הראשון לא נפתרו. יש לא מעט אינגלוזים עד שלפעמים נדמה שהספר תורגם מאנגלית (אבל אל תתנו לזה להפריע לכם, אני מניחה שזה יפריע רק לעורכים ומתרגמים ואולי עוד כמה מתי מעט). כריכה מקסימה (אגב, גם בספר הראשון) מאויירת על יד דוד פולנסקי משרתת נאמנה את הספר.
קישור קבוע
24.05.09
נושאים ספרים, עברית, תרגום בשעה 10:16 מאת אביגיל
אני קוראת עכשיו את “ספר האשליות” לפול אוסטר שגיבורו עוסק בין היתר בתרגום. בקטע מסויים הוא מתאר את עבודת התרגום ומדמה אותה לגריפת פחם. קשה להסביר את מלאכת התרגום כפשוטה ולכן מרבים להסביר אותה באמצעות דימויים. אספתי כמה דימויים, חלקם מוכרים יותר חלקם פחות והרי הם לפניכם:
חלק ניכר מהעבודה היה מכאני, וכיוון שהייתי משרתו של הטקסט ולא יוצרו, נדרש כאן סוג אנרגיה שונה מזה שהשקעתי בכתיבת “עולמו האילם”. תרגום דומה במקצת לגריפת פחם. דולים אותו ומשליכים לכבשן. כל גוש הוא מילה, וכל מלוא האת הוא משפט נוסף, ואם גבך חסון דיו ויש בך די כוח עמידה להמשיך בכך שמונה או עשר שעות בהעלם אחד, אפשר שהאש תמשיך ללהט.
ספר האשליות/ פול אוסטר. בתרגום ברוריה בן ברוך.
It was as if someone, having seen a certain oak tree (further called Individual T) growing in a certain land casting its own unique shadow on the green and brown ground, had proceeded to erect in his garden a prodigiously intricate piece of machinery which in itself was as unlike that or any other tree as the translator’s inspiration and language were unlike those of the original author, but which, by means of ingenious combinations of parts, light effects, breeze-engendering engines, would, when completed, cast a shadow exactly similar to that of Individual T—the same outline, changing in the same manner, with the same double and single spots of sun rippling in the same position, at the same hour of the day.
Bend Sinister By Vladimir Vladimirovich Nabokov
תרגום בעיני ביאליק הוא כמו “נשיקה מבעד למטפחת”.
“עבודת תרגום היא כמו אישה, אם היא נאמנה היא לא יפה, ואם היא יפה, היא לא נאמנה”. לאה גולדברג
“המתרגם, להבדיל מהסופר, הוא אמן מבצע ולא אמן יוצר. הטקסט מונח לפניו כפי שהתווים מונחים לפני הפסנתרן, והוא יכול לבצע אותם בצורה כזאת או בצורה אחרת. אבל ‘להמית את עצמו’, אני מניחה, חייב רק האמן היוצר.” נילי מירסקי
לָמַדְתִּי הַרְבֵּה מְאֹד מֵעֵסֶק הַתַּרְגּוּם.
רֵאשִׁית, לָמַדְתִּי שׁעוֹר בָּעֲנָוָה
לָמַדְתִּי מָה בכשרוני-שֶׁלִּי פָּגוּם
וְכַמָּה מַזִּיעִים בְּעַד שׁוּרָה טוֹבָה.
לָמַדְתִּי לְמָשָׁל, שֶׁעַל פֵּרוּק סוֹנֶטָה,
עַל חריגת-עַצְלוּת מִכָּל מִשְׁקָל עַתִּיק
הַמְּחִיר – שִׁירָה שֶׁתֵּרָאָה כְּמוֹ מֵתָה,
אוֹ כְּמוֹ עֶלְבּוֹן שֶׁל יְרִיקָה בִּפְנֵי חָבֵר וָתִיק,
לָמַדְתִּי גַּם אֵיךְ לֶאֱרוֹת ממטמוניה,
של הַשָּׂפָה שֶׁבָּהּ אֲנִי אוֹכֵל ומְזַיֵּן,
אֶת שֶׁכֹּחוֹתֶיהָ, זרותה, קְטַנּוֹת-פניניה
לִחְיוֹת עִם מָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כָּל מִלָּה נִפְסֶלֶת,
כָּל מָה שֶׁכְּבָר נִשְׁמַע ארכאי בְּלִי תּוֹחֶלֶת,
פֶּן יוֹם אֶחָד תֶּחְסַר לִי הַמַפְסֶלֶת
כְּשֶׁאֶצְטָרֵךְ בָּהּ לְשַׁחְזֵר מֵהַתְחָלָה
שידת-מִלִּים זָרָה, אַךְ מֻפְלָאָה.
דיקמן (ותודה ליצהר ורדי ששלח. את הניקוד הוספתי בנקדן אוטומטי, אז ייתכנו שגיאות)
ידיד מתרגם סיפר לי שהתייעץ עם הסופר כדי ללבן כמה סוגיות תרגום בספר “שלהם”. הסופר אמר לו משהו כמו: בשבילי אתה הסופר העברי של הספר, כך שההחלטות בידיך.
(שי, תקן אותי אם אני טועה. ובכלל יהיה נחמד אם תגיד על זה כמה מילים).
שפע הדימויים מעיד על חמקמקות עבודת המתרגם. אני הכי אוהבת את הדימוי של נבוקוב, בעיני הוא מיטיב להדגיש את מלאכת הכפיים שבבסיס התרגום, מלאכה שרק אם עולה יפה, נוגעת לרגע באמנות.
..
René Magritte The Human Condition
קישור קבוע
17.05.09
נושאים ספרים, שבדיה, תרגום בשעה 09:29 מאת אביגיל
את חודש אוגוסט אבלה עם הדב והילדים בשבדיה. לכבוד העונג הקריר הזה ייגעתי את מוחי בחיפוש אחרי נושא לפוסט שבדי ומצאתי:
שני סופרי מתח שבדים, לשניהם גיבור בלש שמככב בכמה ספרים, האחד נפלא והשני – שומר נפשו יירחק.
נתחיל בטוב: הנינג מנקל וגיבורו הבלש וולנדר
וולנדר הוא בלש כבד גוף ולא סימפטי במיוחד כבן חמישים, הוא עובד בתחנת משטרה בינונית בייסטד שבדרום שבדיה. הוא חולה סוכרת, גרוש, יחסיו עם אביו ובתו – האנשים הקרובים אליו ביותר, אינם נעדרי חיבה, אבל מגושמים למדי והוא שותה הרבה, אפילו במושגים שבדיים. הוא הדבר הכי רחוק מאיש משטרה מבריק ויעיל, שאפשר להעלות על הדעת. הספרים הארוכים הם חתירה איטית, כמעט בזמן אמת נדמה לפעמים, לפתרון התעלומה. והקורא תמיד בעמדת יתרון על וולנדר מפני שהוא יודע לפניו מי הרוצח. הנוף ומזג האוויר משחקים תפקיד ראשי ושבדיה של מנקל היא אלימה, שונאת זרים, צינית ותאבת בצע. (נשמע מוכר?) ההפך הגמור ממדינת הרווחה שכולנו אוהבים לאהוב. דרך העיניים של וולנדר, גם שבדיה היא ארץ אוכלת יושביה.
כל מה שתיארתי עד עכשיו לא נשמע מגרה במיוחד ובכל זאת הספרים שלו נהדרים. מה סוד הקסם? אולי הצצה לתרבות רחוקה (הידעתם שבבתי דירות שבדים יש מכונת כביסה משותפת במרתף?), גיבור אנושי מאוד, מעורר אהדה על אף או אולי בגלל מגרעותיו וכתיבה משובחת.
שניים מהספרים בסדרה תורגמו לעברית: “זרים ללא פנים” ו”הסחת דעת”. מי שקורא בשפות אחרות יכול לקרוא ספרים רבים אחרים בסדרת וולנדר וגם ספרים בשתי סדרות מתח נוספות של מנקל, שבאחת מהן הגיבורה היא לינדה וולנדר, הבת של.
קנת בראנה מגלם את וולנדר בסדרה בריטית
ועכשיו לגרוע: סטיג לארסון בטרילוגיית הספרים שלו – מילניום
יהיו כאן ספויילרים, מי שרוצה לקרוא את הספר שיחזור בפוסט הבא, אבל שלא יגיד שלא הזהרתי.
נתחיל בחדשות הטובות: הספר לא תורגם לעברית, אבל מכיוון שזה רב מכר בינלאומי אין לי ספק שאחת ההוצאות תעוט עליו ובקרוב נראה אותו על מדפי החנויות. הספר אמנם טרם תורגם אבל מודן כבר קנו את הזכויות. הספר תורגם והוא נקרא בעברית “נערה עם קעקוע דרקון”.
זה ספר ארוך שמתחיל בצורה נחמדה ואפילה: עיתונאי כלכלי שנאלץ לפרוש ממשרתו מוצא את עצמו מחפש נערה שנעלמה לפני 20 שנה. בתור העוזרת שלו בחורה מגניבה, מסתורית, גותית. אבל אז, בעשרים העמודים האחרונים מתבררת התעלומה והיא כוללת לא פחות מ(ספויילר!):
גילוי ע*יות (הומואי וסטרייטי)
אח או*ס את אחותו בהוראת אביהם ולעיניו
רצח אב
חטיפת זונ*ת ורציחתן במרתף ביתו של הרוצח שהפך למאורת עינויים
סד*זם
ועוד כל מיני פרפראות בשביל התענוג.
(הכוכביות הן לא טעות וולא מטעמי צניעות יתר, זה רק כדי שלא יגיעו דווקא לכאן כשמגגלים את המילים האלה)
לא גמרתי את הספר. עצרתי ארבעה עמודים לפני הסוף . הספיק לי. סף הגירוי של לארסון מחריד בעיני. ברור שסופר טוב – מנקל למשל – יכול לזעזע את הקורא ולהעביר את המסר עם הרבה פחות דם וזרע. מה שלא ברור לי זה איך הטרילוגיה של לארסון כל כך מצליחה. אני, כהרגלי, מאשימה לא מעט את הטלוויזיה בחשיפה לאלימות ובהעלת סף הגירוי לשיאים חדשים.
מיד אחרי התועבה הזאת של לארסון וכדי “להשיב את אמוני” בספרות הבלשית קראתי ספר של סימנון שמוכיח איזה מטעמים וכמה מתח אפשר להפיק בלי סנסציות, בלי סקס בוטה ואלימות משולחת רסן כשאתה סופר מצויין באמת.
[כאן אפשר לקרוא איך במפתיע נהניתי מאוד מהספר השני בסדרת מילניום.]
[וכאן כתבתי על הספר השלישי בטרילוגיה.]
הכריכה הצרפתית המשובחת שהפילה אותי בפח
קישור קבוע
30.04.09
נושאים ספרים, עברית, תרגום, יומן קריאה בשעה 10:06 מאת אביגיל
תרוצים יש לי למכביר וברובם מופיעות המילים: פסח, חופש וילדים אבל השורה התחתונה היא שלמעט מגה-לקטורה של 650 עמודים בצרפתית, שעליה אני לא יכולה לומר דבר, קראתי החודש רק ספר אחד.
לקוראים שלא עזבו את הבלוג בשאט נפש אספר שמדובר בספר נהדר של סופרת שאני מאוד אוהבת וזו ההזדמנות שלי להרחיב קצת על השניים.
The Robber Bride/ Margaret Atwood
סיפור מקסים על ארבע נשים שונות בתכלית והיחסים ביניהן. אטווד מצליחה לטוות דמויות אמינות ומכמירות לב. היא אוהבת אותן, על אף הדפיקויות שהיא מיטיבה כל כך לתאר.
התחלתי לקרוא את הספר בעברית (הכלה השודדת), אבל אחרי כמה עשרות עמודים הרגשתי שאני מפספסת ועברתי לאנגלית (לא היה פשוט להשיג את הספר, מזל שבאמצע נכנסה המגה-לקטורה).
מרגע שהתחלתי לקרוא אותו באנגלית הבנתי שהמתרגם לא אשם: אין סיכוי לתרגם את הספר הזה כך שיעורר בקוראי העברית תחושות דומות לאלו שהתעוררו בקוראי המקור.
אחד המוקשים התרגומיים הרציניים בספר הוא דמותה של טוני, הסטוריונית מלחמות שמאז ילדותה מתבוננת בעולם במבט כפול: רגיל והפוך. היא נוהגת לקרוא דברים הפוך, מהסוף להתחלה ורק תדמיינו איזה מטעמים עושה הסטריונית מלחמות מ War ו Raw.
בקטע אחד, מרגש במיוחד, מביטה טוני הילדה באמה, שאיתה יש לה יחסים מורכבים, מחליקה במדרון מושלג ובעוד טוני הרגילה צועקת No, No הקול הפנימי שלה, ההפוך, לוחש On, On.
אני ממש רואה בעיני רוחי את המתרגמים שלה מורטים את שיערם בייאוש.
יש בספר המון רגעים מצחיקים, הוא שופע אהבת אדם בכלל ונשים בפרט, אבל כדאי שתדעו שהוא גם ארוך ומדכדך. כל אחת מהגיבורות שרוטה, שלא לומר סדוקה, בדרכה והגברים בחייהן עושים חשק למצוא מקלט במנזר הקרוב או לחילופין לשתות איזה דרינק במינרווה.
עד כאן על הספר והנה כמה מילים על הסופרת.
מעטים הסופרים, ולדעתי אטווד היחידה ממש, שאני אוהבת בלהט מגיל 17 ועד היום. לא קראתי את כל מה שכתבה ואפילו לא את כל הספרים שתורגמו – היא סופרת פורה להפליא. אבל בכל פעם שקראתי ספר שלה זה היה קסם טהור.
אטווד חכמה, יש לה הבחנות חדות כתער ואחד הדברים שאני אוהבת אצלה זה שהחוכמה שלה לא מאיימת כמו של ג’ויס, מתחכמת כמו של מקיואן או פתלתלה כמו של פיליפ רות. החוכמה שלה יומיומית ובגובה העיניים (אני מתפתה לומר נשית) – היא אלופה בלספק את מינימום הפרטים הנחוצים ולתת לקוראים את התחושה שהם משתתפים במעשה המרכבה הזה שהוא הספר שהם אוחזים בידם.
חוץ מזה, בתור חובבת מד”ב ופנטזיה אני נפעמת מול היכולות של אטווד, סופרת “רצינית” ומוערכת, זוכרת פרס בוקר ששמה מוזכר לא פעם בקשר לנובל (יאללה אטווד), לכתוב ספרים נפלאים בסוגות האלו, “הנחותות”, או לשלב בעלילות שלה אלמנטים פנטסטים ביד אומן. אני ממליצה בחום, לחובבי המד”ב וגם למסתייגים ממנו, לקרוא את:
מעשה השפחה
בבואה נשית ל 1984 של אורוול. חבר ותיק ונכבד בארון הספרים הפמיניסטי שלי.
בז וניאלה:
העולם, כמו שאנחנו מכירים אותו, רק על ספידים (היפר ביוטכנולוגיה, היפר היי טק) וחורבנו.
שני הספרים האלה, שהם בעיני פסגה של כתיבה מד”בית, הם דיסטופיות מטלטלות ומדכאות בעיקר מפני שהכתיבה של אטווד כל כך משכנעת ואנושית – היא לא כותבת על חלליות ורובוטים (שכבודם במקומם מונח) אלא על בני אדם שאיתרע מזלם לחיות בתקופה חשוכה. וגם כשהיא עוסקת בעולמות דימיוניים ניכרת המחוייבות העמוקה שלה לפמיניזם ולאקולוגיה (בהתאמה), נושאים שמעסיקים אותה כמעט בכל ספריה.
גיליתי, למרבה השמחה, שכנרת-זב”ם-דביר העלו חלק נכבד מהספרים שלהם ל Limited preview ב Google books, כך שמי שהפוסט הזה עורר את סקרנותו יוכל לטעום מהספרים:
הכלה השודדת
בז וניאלה
קישור קבוע
31.03.09
נושאים ספרים, תרגום בשעה 10:30 מאת אביגיל
אודה ולא אבוש: באיחור אופנתי של 20 שנה, התאהבתי גם אני במר דארסי. הגעתי עד גיל מופלג בלי לקרוא ג’יין אוסטן אבל העוול תוקן כשהתפרסם “על גאווה ודעה קדומה” בתרגומה של עירית לינור. קניתי את הספר פחות בגלל עניין בג’יין אוסטן (זה לא יקרה שוב) ויותר מתוך סקרנות לקרוא את התרגום. מהבחינה הזאת נפלתי כפרי בשל לידיהם השמנוניות של אנשי השיווק בכתר וידיעות ספרים.
אם זה היה רק תעלול פרסומי ריק מתוכן הייתי מתרגזת, אבל אדרבה. נהניתי. מאוד נהניתי, ולא מעט בזכות התרגום הקליל של לינור. כמו בכל דבר, כשנהנים לתרגם משהו מרגישים את זה בתוצאה ואת ההתמוגגות של לינור הרגשתי כמעט בכל משפט. אני יודעת שחלק מחברי המתרגמים האשימו אותה באינגלוזים על ימין ועל שמאל, אבל אני לא יודעת, לא הרגשתי אותם, נסחפתי עם העלילה והדמויות. וצחקתי. המון.
את הספר קניתי ביום שישי אחד שבו הדב והילדים היו מחוץ לבית. בצהריים נכנסתי למיטה עם הספר ואחרי שבלעתי חצי ממנו בנשימה אחת זינקתי מהמיטה: חייבת – לק- אדום! בלי להלאות אתכם בהרגלי הטיפוח שלי, תצטרכו להאמין לי שזה נדיר בהחלט. אבל באותו רגע הרגשתי שאני פשוט חייבת לעשות את זה. בסך הכל יצאתי בזול, אם הייתי בחברותא בטח היינו לובשות פיג’מות ומשליכות כריות אחת על השנייה או לפחות כותבות זכרונות בספרונים עם לבבות והולי הובי. מיותר לציין שאת המשך הספר קראתי בבהונות אדומות כדם.
כל הסיפור הזה הוא הקדמה שתכליתה להצדיק את העובדה ששאלתי מהספריה ספר כל כך מופרך ונדון לכשלון כמו “יומנו של מר דארסי” מאת אמנדה גריינג’. הספר מתיימר להציג את נקודת מבטו של דארסי על כל מה שהתרחש ב”על גאווה ודעה קדומה” באמצעות יומנו האישי עלאק. עם כל הכבוד לביצים שיש לגברת גריינג’, לכתוב ספין-אוף לג’יין אוסטין זה לא בליגה שלה. קראתי בערך חמישים עמודים, לא ממש מתוך הנאה, פשוט לא רציתי לעזוב לפני שאגיד שלום לאליזבט בנט. אבל החוויה היתה כל כך עֵצית, תחליף זול לדבר האמיתי, שאחרי שאני ואליזבט החלפנו ברכות סגרתי את הספר לבלי שוב.
קישור קבוע
נושאים מד"ב, ספרים, יומן קריאה בשעה 10:26 מאת אביגיל
יומנו של מר דארסי/ אמנדה גריינג’
ספר רע לתפארת. זכה לפוסט משלו.
משאלה אחת ימינה/ אשכול נבו
ההרצאה של אשכול נבו פתחה את הכנס השנתי של אגודת המתרגמים. ההרצאה היתה מצויינת אבל האיש עורר בי רגשות מעורבים: מצד אחד, קרוב מאוד לפני השטח מרגישים את הפרסומאי הזחוח שהיה לפני שהפך לכוכב רבי מכר, סופר שמקריא את מילותיו בעודף חשיבות עצמית ומצד שני, הוא בכל זאת הצליח לרגש ולסקרן אותי. אז החלטתי לשאול את הספר בספריה, בלי הרבה ציפיות. ובאמת, כמו שתיארתי לעצמי, זה ספר פיצוחים: אי אפשר לחיות רק מפיצוחים, אבל לפעמים נורא מתחשק לפצח. לא מזין ולא משביע אבל מעביר את הזמן בנעימים, והרבה פעמים בסוף נשאר כאב בטן עמום ואת אומרת לעצמך: למה לא הפסקתי קודם? אז הפעם הפסקתי בזמן, קצת אחרי אמצע הספר. הרגשתי שכבר לא מעניין אותי מה יקרה לדמויות. נשארתי עם שתי הערות:
- מה העניין הזה עם חברוּת גברית חיפאית. גם גוטפרוינד, ב”בשבילה גיבורים עפים” (לא קראתי עד הסוף) מתפייט על זה. מישהו יכול להסביר?
- תחשדו בספרים שיש להם שלל פונטים כדי להבהיר שבירה של רצף כרונולוגי או החלפת המספר.
אפריל בפריז/ מיכאל ואלנר
אוקיי, אני בחורה שטחית, ההבטחה שטמונה באביב פריזאי בלבלה את דעתי ולקחתי את הספר בלי לקרוא את הכריכה האחורית. אבל בעמוד 17, כשהגיבור מוצב כמתורגמן בחדר שבו מענה קצין אס.אס נער בן 15 התעשתתי , סגרתי את הספר ונפרדתי ממנו לשלום.
כנפי הדמיון/ מרי ויזל
מפתיע כמה נהניתי מהספר. החומרים שלו טלנובליים למדי אבל הכתיבה משובחת וגם קצב העלילה. תרגום יפה של עפרה אביגד.
החדר החשוך/ רייצ’ל זייפרט
קראתי עד הסוף רק את הנובלה הראשונה. אהבתי אותה. הנובלה השניה, שבה 5 ילדי זוג נאצי עושים את דרכם לבדם בגרמניה הכבושה לכיוון בית סבתם הזכירה לי, הפוך על הפוך, את סוויטה צרפתית המופתי. את המסע ההפוך שעושים שם מתוך פריז הכבושה. זייפרט לא יכולה לעמוד בהשוואה לנמירובסקי ולכן הפסקתי באמצע.
ג’אז/ טוני מוריסון
יפה. תובעני. סמיך. תרגום מקסים ומעורר השראה של ניצה בן-ארי.
יומן חצות/ פטרוס מרקריס
אין על רב-פקד קוסטס חריטוס, השוטר האתונאי שלא שמע על פוליטיקלי קורקט. הוא והשוטרים שלו מרביצים ומאיימים בחקירות, שלא לדבר על זה שבעברו עינוי קומוניסטים תחת משטר הדיקטטורה. בשבילי זאת הצצה יוצאת דופן למקום קרוב וזר באותה מידה. המתח לא מבריק אבל האקזוטיות שווה קריאה. תרגום יפה של אמיר צוקרמן.
מלחמת האדם הזקן/ ג’ון סקאלזי
מד”ב זורם וקריא מאוד. בונוס – המון דמויות נשיות, גם בתפקידים לא שיגרתיים ג’נדרית, משולבות באופן טבעי לגמרי. מרענן.
אהבה ועוד משימות בלתי אפשריות/ אילת ולדמן
משמים. עלילות גיבורה ניו יורקית נוירוטית ולא מעניינת. נמאס נמאס נמאס מילדים ניו יורקים יהודים חנונים מבריקים. ג’ונתן ספרן פויר וניקול קראוס, זוג ספרותי מלכותי נוסף (איילת היא אשתו של מייקל שייבון הנפלא) כבר נפלו בפח הזה והמאיסו את הטיפוס. הספר סובל משנינות יתר. בכלל, כל מיני ספרים שאני קוראת בזמן האחרון הם שנונים במידה נעימה למדי אבל האפקט המצטבר של זה הוא מיאוס קל. הלאה השנינות.
הפיקניק האחרון/ מרי וזלי
בעקבות ההצלחה של “כנפי הדמיון” ניסיתי עוד ספר שלה. מוזר. מטריד. ספויילר, ראו הוזהרתם:
כנראה שלגברת יש עניין עם גילוי ער*ות. בכנפי הדמיון בעלה של הבת הוא מאהבה של האם (לא גילוי ער*ות קלאסי אמנם, אבל מעיק להפליא) ואילו כאן רומן בין אב לבתו. יצירה אפלה שרב בה הנסתר, התת קרקעי על הגלוי, המדחיק. בסך הכל לא מומלץ.
הבחורה בשורה מאחור/ פרנסואז דורנר
קצר וקריא, נגמר תוך יום. חבל לי שלא קראתי אותו בצרפתית, אם כי התרגום של מיכל אסייג טוב. תשוקות מודחקות לצד חוסר תקשורת. למרות העיסוק בסקס וחושניות ספר מאוד לא סקסי.
חוט האופק – רקוויאם/ אנטוניו טאבוקי
שתי נובלות מאת סופר שאהבתי מאוד בלטענת פררה. אני אוהבת נובלות, בניגוד לסיפורים קצרים שאני לא אוהבת וממעטת לקרוא. נדמה לי שהבנתי בבפתרון סופי של שייבון שבנובלה טובה כל מילה צריכה להיות זהב טהור. אני חושבת שבספר ההוא קראתי כל משפט לפחות פעמיים ומאז אני שפוטה של נובלות. בכל מקרה התחלתי את חוט האופק ולא נתפסתי. הפסקתי סופית אחרי שקראתי את הכריכה האחורית וספויילרתי קשות (הספריה החדשה אולי תפסיקו עם המנהג המגונה הזה?)
קישור קבוע
22.03.09
נושאים ספרים, תרגום בשעה 10:37 מאת אביגיל
כשמתרגמים ספר קוראים אותו כמה וכמה פעמים. המון פעמים. במקור ובתרגום. אחרי קריאות רבות וקפדניות כאלה מתפוגג המסתורין של היצירה ומתגלים היסודות, עבודת הכפיים. מסתבר שיש סופרים שהם גם בעלי מלאכה מצטיינים: העלילה והדמויות נסמכות על מבנה יציב. אבל יש סופרים שהם אוּמנים רשלניים: יש להם אולי סיפור טוב ודמויות מעניינות אבל היסודות קצת רעועים:
- חורים בעלילה.
- דברים חסרי הגיון – הגיבור קם על רגליו ואחרי שתי שורות שבהן הוא עומד הוא שב ומזדקף.
- חוסר אחידות – בכרך השלישי בסדרה X אביו של הגיבור נקרא ארמנד בעוד שבשני הכרכים הקודמים הוא נקרא פרנסואה.
- אי דיוקים – בספר שאני קוראת עכשיו המחבר מספר על מענק עבודה מועדפת שקיבל עם שיחרורו בתחילת שנות התשעים (לקוראים הצעירים – אנחנו משוחררי תחילת שנות התשעים יכולנו רק לחלום על המענק הזה). פדיחה, מסתבר שבמקרה הזה אני זו שלא דייקה. כשאני השתחררתי ב 90′ אמנם לא היה המענק, אבל מרמיט העיר שב 92′ היה גם היה
. בכל מקרה אי דיוקים קיימים גם קיימים.
- אבל החביבים עלי ביותר הם הסופרים שהדמויות שלהם מתנועעות כמו מריונטות, מוגבלות לתנועה או שתיים. כשהסופר מוכשר ורב דמיון הדמויות שלו מתנועעות בטבעיות כמו בחיים. גיליתי שסופר פחות מוכשר מתאהב לעיתים קרובות במחווה אחת: משיכת כתפיים, זקירת גבה, הזדעפות או כל תנועה אחרת שעולה על דעתכם, וחוזר עליה שוב ושוב, עד לזרא.
דווקא בתרגום אפשר לעשות חסדים קטנים עם הטקסט:
- בכרך השלישי שציינתי החליטה העורכת הנבונה לשנות את השם חזרה לפרנסואה, כמו בשני הספרים הקודמים, וכך לחסוך מקוראי העברית את הבלבול שהיה מנת חלקם של קוראי המקור הצרפתי.
- אפשר לדלג על המשפט שבו הדמות שהזדקפה לפני כמה שורות מזדקפת שוב.
- וכשבאנגלית פני הגיבור frowns שוב ושוב ושוב: אז בעברית הוא
- מזדעף
- מתכרכם
- מקדיר
- מזעיף פנים
- מעווה את פרצופו
- מצחו נחרש קמטים
ועוד כהנה וכהנה, בכפוף להקשר ולמשלב.
יש כמובן מצבים שבהם חזרה על אותה מילה היא מכוונת ומשרתת את הטקסט, אבל לא עליהם אני מדברת.
קישור קבוע
21.03.09
נושאים מד"ב, נרגנת, ספרים, טלוויזיה, בקטנה בשעה 21:20 מאת אביגיל
זאת לא ביקורת טלוויזיה, כאמור זרקתי אותה מהחלון.
מטריד אותי שהצירוף “האח הגדול” מתקשר אצל חלק מהאנשים רק לתוכנית. עד לפני זמן קצר היה ה”אח הגדול ” ביטוי לא שגור מדי אבל רב עוצמה מפני שנשען על העולם המסוייט והמשכנע שיצר אורוול בספרו 1984. גם אנשים שלא קראו את הספר ידעו, אני חושבת, שאוקיאניה היא מקום מפחיד, שהיחידים בה חיים ללא חירות ובפיקוח מקסימלי
למה זה מטריד אותי? לא רק בגלל השחיקה התרבותית וההקשרים הרדודים שהתרבות הזאת מייצרת אלא מפני שלמיטב זכרוני אין ביטוי מוכן לשליפה שמבטא בשתי מילים את כל הסיוט הזה. כלומר היכולת לדבר על עולם אורווליאני נעשתה הרבה יותר מסורבלת. ומשום כך גם יותר חמקמקה ומסובכת.
ואם להפוך את זה לטיעון אקטואלי: בגלל “האח הגדול” הטלוויזיוני, קשה יותר להסביר את החשש מחוק הזיהוי הביומטרי.
או שנהייתי ממש פרנואידית.
קישור קבוע
19.03.09
נושאים ספרים, עברית, עיצוב, פריז, תרגום בשעה 09:14 מאת אביגיל
כשכריכה מוצלחת עוטפת ספר טוב יש ביניהם דיאלוג. כשזה קורה, אני מדלגת מהטקסט לכריכה ובחזרה. את זיידי סמית הנאווה שבדש הפנימי של “על היופי” ביקרתי לא פעם בזמן הקריאה וחשבתי שהיא יפה כמו מלאך וכותבת כמו שד (ולפעמים ההפך, יפה כמו שד וכותבת כמו מלאך. אבל תמיד מוכשרת להפליא ויפה להלל).
הכריכה שהיפנטה אותי יותר מכל בשנים האחרונות היא כריכת “הלא של קלרה” מאת הסופרת הצרפתיה סואזיג אהרון. זהו סיפורה של קלרה שחוזרת מאשוויץ אל חיק משפחתה שנשארה בפריז. הדמות של קלרה מיוצגת בכריכה על שלל פניה: התנופה וחוסר ההתמסרות, הסירוב לשחק לפי כללי המשחק, החידתיות, הריחוק, הבדידות והרצון העז, הפיזי להתרחק. גם הרקע החום אפור והטקסט השחור לבן נהדרים. ועובי הכריכה והמגע המעט מחוספס שלה. לצערי לא מצאתי קרדיט למעצב העטיפה, נדמה לי שזה נדב משהו, אבל אין לי את הספר בבית. מי שיודע שיגיד. המעצב המוכשר הוא נדב שלו. ותודה ליובל.
ועוד עניין תרגומי קטן שהעסיק אותי כשקראתי את הספר. קלרה גיבורת הסיפור היא Klara. בדרך כלל כותבים את השם כך Clara.
האות K נדירה בצרפתית ומופיעה בעיקר במילים מיובאות. ברור שהשם הזה והגיבורה הנושאת אותו זועקים את זרותם לשמיים. בעברית העין מחליקה על ה”קלרה” השגור הזה, שום דבר שם לא שורט את הרישתית. האם יכלו לעשות אחרת בתרגום? לא בטוח. אולי זה אחד מאותם ויתורים הכרחיים שנעשים בכל ספר, כדי להעמיד אותו על הרגליים בשפה חדשה.
קישור קבוע
18.03.09
נושאים ספרים, פריז, צרפתית, תרגום בשעה 12:21 מאת אביגיל
שרה, גירסה מורבידית להפליא של ילדת מפתח, גיבורת הספר שתרגמתי “המפתח של שרה” היא ילדה קטנה ונוגעת ללב, שאיתרע מזלה לחיות בפריז הכבושה לפני 60 שנה.
סיפורה העצוב נגע לליבי במיוחד, לא רק בגלל שליוויתי אותה ואת עלילותיה מקפיאות הדם (כפי שאני מלווה כל אחד מגיבורי הספרים שאני מתרגמת) במשך יותר מחודש אלא גם בגלל שהיינו שכנות.
שישים שנה אחרי סיפורה (הבדיוני יש לציין) של שרה נפל בחלקי העונג לגור למשך שנתיים ברחוב היפה, מרחיב הלב והנעים ביותר בפריז – rue charlot. אולי לא שמעתם עליו, וכמוכם גם המוני התיירים האחרים בפריז, וזאת בוודאי אחת הסיבות לקסמו.
בכל מקרה, כשקראתי את הספר לקראת תרגומו גיליתי שאחד מגיבורי המשנה בספר הוא לא אחר מאשר דירה ב rue saintonge. מבט חטוף בגוגל-מפס יראה שמדובר ברחוב מקביל לרחוב charlot. רחוב שהלכתי בו מאות פעמים. בכלל, השכונה כולה, השכונה הנפלאה “שלי” עם הסוחרים הנהדרים והאווירה החמה קיבלה בספר טוויסט זדוני. למשל החניון שבין חנות הפיציפקעס של ההומואים, הזקן עם המשקפיים המצחיקים ובנזוגו הצעיר השחור, ובין חנות כלי הבניין שנכנסתי אליה פעם אחת בלבד – כשקניתי ספריי לניקוי הספה יום לפני עזיבת הדירה – היה, מסתבר, נקודת איסוף ליהודי הרובע לפני שהועלו על אוטובוסים בדרך לאיצטדיון ואל ד’איב ומשם למחנות הצרפתים והלאה לאוושיץ.
מי שמסתובב ברובע ה-3 לא יכול להתעלם מהשלטים הקטנים שניצבים כמעט בכל רחוב ומספרים את סיפורו של הבניין: כאן נירצח הפרטיזן זה וזה בקרב יריות, מכאן נלקחה משפחה זאת וזאת למחנות המוות וכיוצא בזה. שלטי שיש קטנים שכמה פעמים בשנה מתקשטים בזרי פרחים. גם מעל החניון, שמשמש כחניון עד היום (הכנסו, חניה חודשית, מנוי במחיר מפתיע) יש שלט שיש, אבל הלקוניות שבארבע חמש שורות לא מעבירה כמובן את הדרמה שהתחוללה שם. את האגרוף שלי בבטן קיבלתי כשהלכתי לרשום את א’ לגן העירוני. הגן שוכן בבית ספר ובכניסה לבית ספר יש “לוח נופלים” לתלמידי המקום שנרצחו בשואה. הלוח דומה להפליא ללוחות שהתרגלנו לראות בתיכונים שלנו, למרבה הצער, אבל מכמיר לב הרבה יותר: בגלל גילם הצעיר של הנספים, בגלל הזוועה שבאיסוף ילדים מהכיתות, ללא הוריהם, היישר אל המחנות וגם בגלל שמשמותיהם של הילדים האלו, הרבינוביצ’ים, הסטאז’ינסקים, הזלמנוביצ’ים נושב משב עדין של גלותיות שאין בו דבר עם יפי הבלורית והתואר ועם המצ’ואיזם הצבאי הישראלי.
עוד תזכורת כואבת לחוט המחבר ביני לבין שרה היתה העובדה שהוריה (המדומיינים, כן?) נשלחו לפולין ביום ההולדת שלי (מכירים את זה שלפעמים נדמה לכם שאיכשהו הכל קשור אליכם?).
שמחתי שהתבקשתי לתרגם את הספר אחרי חזרתי לארץ ולא בזמן שהייתי שם. אני חושבת שאילו הייתי נאלצת לעבוד על זה מהרחוב המקביל, היו הרגשות משתלטים עלי ולא הייתי מצליחה להציב ביני לבין הספר את הריחוק הנחוץ לתרגום טוב.
קישור קבוע
— « לפוסטים הקודמים לפוסטים הבאים » —
2 תגובות