18.03.09

שרה ואני שישים שנה אחרי

נושאים ספרים, פריז, צרפתית, תרגום בשעה 12:21 מאת אביגיל

שרה, גירסה מורבידית להפליא של ילדת מפתח, גיבורת הספר שתרגמתי “המפתח של שרה” היא ילדה קטנה ונוגעת ללב, שאיתרע מזלה לחיות בפריז הכבושה לפני 60 שנה.

סיפורה העצוב נגע לליבי במיוחד, לא רק בגלל שליוויתי אותה ואת עלילותיה מקפיאות הדם (כפי שאני מלווה כל אחד מגיבורי הספרים שאני מתרגמת) במשך יותר מחודש אלא גם בגלל שהיינו שכנות.

שישים שנה אחרי סיפורה (הבדיוני יש לציין) של שרה נפל בחלקי העונג לגור למשך שנתיים ברחוב היפה, מרחיב הלב והנעים ביותר בפריז – rue charlot. אולי לא שמעתם עליו, וכמוכם גם המוני התיירים האחרים בפריז, וזאת בוודאי אחת הסיבות לקסמו.
בכל מקרה, כשקראתי את הספר לקראת תרגומו גיליתי שאחד מגיבורי המשנה בספר הוא לא אחר מאשר דירה ב rue saintonge. מבט חטוף בגוגל-מפס יראה שמדובר ברחוב מקביל לרחוב charlot. רחוב שהלכתי בו מאות פעמים. בכלל, השכונה כולה, השכונה הנפלאה “שלי” עם הסוחרים הנהדרים והאווירה החמה קיבלה בספר טוויסט זדוני. למשל החניון שבין חנות הפיציפקעס של ההומואים, הזקן עם המשקפיים המצחיקים ובנזוגו הצעיר השחור, ובין חנות כלי הבניין שנכנסתי אליה פעם אחת בלבד – כשקניתי ספריי לניקוי הספה יום לפני עזיבת הדירה – היה, מסתבר, נקודת איסוף ליהודי הרובע לפני שהועלו על אוטובוסים בדרך לאיצטדיון ואל ד’איב ומשם למחנות הצרפתים והלאה לאוושיץ.

מי שמסתובב ברובע ה-3 לא יכול להתעלם מהשלטים הקטנים שניצבים כמעט בכל רחוב ומספרים את סיפורו של הבניין: כאן נירצח הפרטיזן זה וזה בקרב יריות, מכאן נלקחה משפחה זאת וזאת למחנות המוות וכיוצא בזה. שלטי שיש קטנים שכמה פעמים בשנה מתקשטים בזרי פרחים. גם מעל החניון, שמשמש כחניון עד היום (הכנסו, חניה חודשית, מנוי במחיר מפתיע) יש שלט שיש, אבל הלקוניות שבארבע חמש שורות לא מעבירה כמובן את הדרמה שהתחוללה שם. את האגרוף שלי בבטן קיבלתי כשהלכתי לרשום את א’ לגן העירוני. הגן שוכן בבית ספר ובכניסה לבית ספר יש “לוח נופלים” לתלמידי המקום שנרצחו בשואה. הלוח דומה להפליא ללוחות שהתרגלנו לראות בתיכונים שלנו, למרבה הצער, אבל מכמיר לב הרבה יותר: בגלל גילם הצעיר של הנספים, בגלל הזוועה שבאיסוף ילדים מהכיתות, ללא הוריהם, היישר אל המחנות וגם בגלל שמשמותיהם של הילדים האלו, הרבינוביצ’ים, הסטאז’ינסקים, הזלמנוביצ’ים נושב משב עדין של גלותיות שאין בו דבר עם יפי הבלורית והתואר ועם המצ’ואיזם הצבאי הישראלי.

עוד תזכורת כואבת לחוט המחבר ביני לבין שרה היתה העובדה שהוריה (המדומיינים, כן?) נשלחו לפולין ביום ההולדת שלי (מכירים את זה שלפעמים נדמה לכם שאיכשהו הכל קשור אליכם?).

שמחתי שהתבקשתי לתרגם את הספר אחרי חזרתי לארץ ולא בזמן שהייתי שם. אני חושבת שאילו הייתי נאלצת לעבוד על זה מהרחוב המקביל, היו הרגשות משתלטים עלי ולא הייתי מצליחה להציב ביני לבין הספר את הריחוק הנחוץ לתרגום טוב.

9 תגובות »

  1. מאת גלית ,

    19 בMarch, 2009 בשעה 10:26

    אכן, ספר מצמרר. הוא הדהד בראשי זמן רב אחרי הקריאה, וגרם לי לחשוב שאולי לא כדאי לי לקרוא יותר ספרי שואה בהם מעורבים ילדים קטנים.

    אפקט דומה של “מה, כל הזוועה התרחשה ממש כאן?” התרחש אצל מחבר “מה קרה לדורה ברודר”, פטריק מודיאנו. מדובר בסופר יהודי-צרפתי שמנסה להתחקות אחר עקבותיה של נערה בת 15 שהוריה פרסמו מודעה המחפשת אותה ב”פרי סוואר” בזמן הכיבוש הנאצי. החלק המעניין הוא התיאור שלו (שהזכיר לי את שלך) – כיצד העיר משנה פניה בהתאם לגילויים הפרטיים החדשים, כיצד רחובות מוכרים מקבלים ציביון אפל ומאיים. כל-כך הרבה זוועות התרחשו בפאריז בזמן המלחמה – אבל העיר – הרחובות, הביניינים, תחנות המטרו והרכבת, נותרו כמעט ללא שינוי. אולי זה מקל על ההבנה שהכל קרה לאנשים כמונו, בתפאורה זהה, וכמה איומה הבנה זאת.

    “ובמעבר חד”, כפי שאומרים בגל”צ, מזל טוב הרבה על הבלוג החדש והמשובח!

    [תגובה]

  2. מאת avigail ,

    19 בMarch, 2009 בשעה 11:19

    את “מה קרה לדורה ברודר” שהשאלתי ממך ממש לא הייתי מסוגלת לקרוא עד הסוף. מודיאנו הוא סופר מיומן ומוכשר מדה רוניי והזוועה אצלו חבויה יותר, מעודנת, אם אפשר להגיד, מה שהופך אותה בשבילי לקשה יותר לעיכול. אגרוף ברזל בכפפת משי.

    [תגובה]

  3. מאת מאיר רז ,

    22 בMarch, 2009 בשעה 19:35

    יש ספרים גרועים שהמתרגם טוב, התוצאה שאי אפשר לקרוא את הספר. יש ספרים טובים ומתרגם גרוע והתוצאה זהה. הספר בעברית “המפתח של שרה” הוא מצוין כי גם התרגום שלך מצוין. זה ספר שקשה לקרוא אבל גם מושך אותך, וכך יצא שקראתי אותו ללא הפסקות. בחודש מאי אנחנו בפריז ונלון במלון קטן במארה, וכמובן שנעבור ברחובות הללו. ובהצלחה עם הבלוג המעולֶה.

    [תגובה]

  4. מאת avigail ,

    22 בMarch, 2009 בשעה 20:30

    תודה מאיר.
    אני זורחת מרוב נחת.

    וד”ש למארה…

    [תגובה]

  5. מאת לוח חינם ,

    28 בJanuary, 2010 בשעה 14:22

    פוסט מעולה אוהבת מאד (-:

    [תגובה]

  6. מאת קרן ,

    27 בDecember, 2010 בשעה 11:30

    שלום אביגיל,

    קראתי את הספר – מצויין

    רציתי לדעת האם כל הסיפור (שקשור לחייה של שרה ולא לאירועי 1942) הוא בדיוני או
    שיש חלקים בסיפורה האישי שהם אמיתיים?

    חשוב לי לדעת.

    [תגובה]

  7. מאת אביגיל ,

    27 בDecember, 2010 בשעה 14:52

    שלום קרן,

    ככל הידוע לי סיפור המסגרת אמיתי אך הסיפור האישי בדוי.

    [תגובה]

  8. מאת Yael ,

    9 בJanuary, 2012 בשעה 16:33

    interesting how you and Julia went through a similar expiriance…

    [תגובה]

  9. מאת יונה דורון ,

    15 בSeptember, 2012 בשעה 16:24

    שלום אביגיל,
    אהבתי מאוד את הספר “המפתח של שרה” וקראתי אותו בשקיקה. גם אני גרתי בפאריס ארבע שנים (לפני שלושים שנה…) ואז בכלל לא דברו על התקופה האפילה שלה.

    [תגובה]

השארת תגובה

Powered by WP Hashcash