הכותרת פרובוקטיבית אבל מדובר בעניין פשוט, לעיתים בלתי מודע.
דמיינו לכם ספר עיון המשתמש בדוגמאות שונות כדי להדגים את הנאמר. נניח משפט כמו:
The doctor explained the results to the patient.
ובכן, מה התמונה המנטלית שהצטיירה בדמיונכם? רופא או רופאה? מטופל או מטופלת? חלקכם חושב אולי שאין בכך כל חשיבות אבל בעיני זה חשוב. ולכן בכל פעם שיש ספק, כלומר כשהמחבר/ת לא התייחסו במפורש או ברמז למין הדמות אני אציב שם אשה. אני חושבת שזה מסייע בשני מישורים – גם עוזר לקוראות ‘למצוא את עצמן’ בתוך הספר וגם מרענן את מאגר הדימויים של הקוראים, נשים וגברים כאחד.
במילים אחרות, זו הדרך שלי לעשות מרב מיכאלי לטקסט 🙂
מזמן לא הייתי כאן אבל כמו כוכבים שאורם מגיע לכדור הארץ זמן רב אחרי שהפסיקו להאיר, כך פולטים מכבשי הדפוס, מפעם לפעם, ספרים שתרגמתי לפני שחזרתי לחיקו החמים של ההיי-טק.
אז לרגל יום האישה (איחור אלגנטי, אל תהיו קטנוניים) וגעגועיי לבלוג קפצתי להגיד שלום.
בתור מתרגמת הייתי אמורה אולי להתרעם על סדרת ספרים שכל מתרגמיה הם סופרים, אבל סדרת ‘הרפתקה’ לילדים ונוער היא בעיני המרענן הרשמי של הקיץ ויותר מזה.
מדובר בשיתוף פעולה של הוצאת אוקיינוס ומודן. הרעיון פשוט: הם פונים לסופרים ומציעים להם לתרגם ספר שאהבו בנעוריהם. ובלשונם: “סדרת הרפתקה מגלמת את האהבה הגדולה שלנו לספרי קלאסיקה לילדים ונוער – אותם ספרי אהבה והרפתקאות, עֲתִירֵי דמיון וקסם, שגיבוריהם כובשים את דמיוננו כבר שנים רבות כל כך. פנינו למיטב הסופרים הישראליים, וביקשנו מהם לבחור ספר שאהבו כילדים, שבזכותו הפכו לסופרים בעצמם. כל ספר “מצא“ לו את הסופר שלו, שתרגם אותו לעברית והוסיף אחרית דבר.“
אני רוצה לציין ש:
א) לא קראתי את הספרים בעצמי. אני שופטת על פי הנאתו המופלגת של בני א’ שאני סומכת על טעמו.
ב) למיטב ידיעתי מלבד אמנון כץ ויהודה אטלס, שעוסקים בין היתר בתרגום, המתרגמים האחרים לא תרגמו לפני כן והדבר בהחלט יכול לבוא לידי ביטוי בתרגומים צורמים. אבל אם נגזר ש’לא-מתרגם’ יתרגם אז הבחירה בסופר היא בחירה מצויינת. חוץ מזה אם יש הנחייה ועריכה טובה וקפדנית התוצאה יכולה להיות מצויינת.
הסדרה הזאת מסתמנת בעיני כתו תקן לספרות ילדים איכותית ומזכירה לי את סדרת מרגנית הנפלאה מילדותי. אני ממש משתוקקת להיות סופרת רק כדי שיציעו לי לתרגם אצלהם. מה הייתי מתרגמת? אולי את 3:0 לטובת בעלי הזקן (לא מצאתי מאיזו שפה תורגם. הסופר שוויצרי, עם קצת מזל המקור בצרפתית ולא בגרמנית). ואם לא אז את צ’ארלי והשוקולדה או את האריה, המכשפה וארון הבגדים.
ואי אפשר בלי להזכיר את הכריכות היפיפיות שאיירה בתיה קולטון המוכשרת מאין כמוה ועיצבה עדה ורדי (הקליקו על התמונה כדי לראות את הפרטים).
אז אם אתם תקועים בלי מתנת ראש השנה לילד או ילדה, הנה רעיון.
אני קוראת בימים אלו את ‘אנשים טובים’ המצויין מאת ניר ברעם.
גם הכריכה נהדרת
רבים וטובים ממני כתבו על הספר ובדרך כלל שיבחו את העלילה המרתקת, שניכר בה שהיא נשענת על מחקר היסטורי מעמיק, את הדמויות המורכבות והמסקרנות ואת העברית נהדרת. דעתי כדעתם רוב הזמן, עם הסתייגות אחת: פה ושם, השתרבבו להם משפטים צורמים בתרגומית.
תרגומית היא האוייבת הגדולה של המתרגם. זה תרגום מילולי מדי שחוטא למקור ולא פעם גם פשוט צורם בעברית. בטח יצא לכם להיתקל במשפט שלא הסתדר לכם גם אחרי קריאה שנייה ושלישית וכשתרגמתם אותו בראש לאנגלית הבנתם למה התכוון המשורר – זאת תרגומית.
למשל: I rest my case לתרגם ל- אני מניח את התיק שלי (בחיי, ראיתי במו עיני).
תרגומית מופיעה בדרך כלל בספרים מתורגמים, מן הסתם, אבל לפעמים משתרבבת תרגומית גם לכתיבה בעברית. כותבים מפנימים ביטויים באנגלית ובזמן הכתיבה משתמשים בתרגום מילולי שלהם. בדרך כלל מדובר בסופרים פחות מוכשרים מניר ברעם ובהוצאות פחות קפדניות מעם עובד.
בחזרה ל’אנשים טובים’ הנה כמה דוגמאות לתירגומית שהתגלצ’ה פנימה לדעתי:
קפיצת אמונה
דוגמה בוהקת
בוקר טוב, ישנונית
זה לא יקרה במשמרת שלי!
כמה ביטויים בתרגומית פה ושם זה לא אסון גדול והספר עדיין מצויין בעיני, אבל כשקצין נאצי משתמש במשפטים הלקוחים היישר מסדרות חדר מיון, ובכן, זה פשוט לא עושה שכל 8)
הורים עומדים לא פעם נבוכים מול מדפי ספרים עמוסים לעייפה. המון זבל מתפרסם בגזרת הספרים לילדים / פעוטות. משום כך מתפרסמות לפני כל חג רשימות ספרי ילדים מומלצים. חנוכה היה הזדמנות להיזכר בכל זה וגם בעובדה שכשאני בוחרת על דרך החיוב אני נסמכת על אותם קריטריונים שמסייעים לי בבחירת ספרים לעצמי:
סופר מוכּר שאני מעריכה (לפעמים סופר “מבוגרים” שאני אוהבת כותב לילדים)
הוצאה שאני סומכת על הבחירות וההקפדה שלה
אינטואציה
והתחושה שגם אם אכשל לא קרה שום אסון והספר הבא מחכה מעבר לסיבוב
אבל כשמדובר בבחירה על דרך השלילה יש לי כמה כללי אצבע מיוחדים לספרי ילדים:
*** בלי גימיקים: ספר טוב לא זקוק לפירוטכניקה. כל מה שמנצנץ ומצייץ נהדף בבוז. כנ”ל בובת ארנב שטסה מסביב לעולם ושולחת מכתבים ושטיקים.
*** ספרים שזועקים את מרכולתם החינוכית על העטיפה מוקצים מחמת המיאוס. הורים בוודאי מכירים את הספרים שכאילו יצאו מפס ייצור: ‘תייסיר עושה בסיר’, ‘שלוימלה הלץ זורק את המוצץ’ או ‘שמוּל נגמל מחיתול’.
*** מה שמביא אותי לכלל הבא. חריזה. חריזה היא לא תו תקן לספרות טובה. יש ספרי ילדים מחורזים נהדרים ויש ספרים איומים עם חריזה נחותה. בדרך כלל מספיק לקרוא עמוד אחד כדי לגלות אם החריזה משרתת את הספר או אם הספר משרת אותה. אם הסיפור כולו פלוס התחביר העברי מתגייסים רק בשביל שיהיה חרוז, עזבו אתכם מהספר הזה.
שוּנית הקטנה מהבית יוצאת
מה לעשות את קורַל היא לא מוצאת
איזו דאגה, איזה עסק ביש
כשאמא תתעורר
עצב היא תרגיש
וכדי שניפרד בנימה חיובית אני רוצה להמליץ על שלושת השלאגרים האחרונים בחייו של א2 בן ה-4. אלו ספרים שמככבים כבר כמה שבועות ובמקרה מדובר בספרים שונים מאוד זה מזה: מחורז ולא מחורז, אמיתי ודמיוני, מהספריה ומהחנות, ויזואלי יותר ופחות, חדש וישן. הרי כשזה טוב זה טוב וכל המסביב פחות חשוב.
ברחוב ירמיהו/ לבי דאון (היי לבי, לא מדובר בהתחנפות לקוראי הבלוג כי אם טעמו של הנוער 🙂 )
ספר משגע עם חריזה עשירה, דמויות מהחיים (באמת!) והווי של של רחוב מהשכונה הסמוכה. הצד הויזואלי של הספר מקסים גם הוא ועשוי כל כולו מבד ומחוטים כמו שא2 טורח להזכיר לי בכל פעם שאנחנו קוראים את הספר.
לא רעב ולא אוהב/ ד”ר סוס ספר מטורלל על שמי-הוא-שֵב שמנסה לדחוף אוכל ליצור שאת שמו איננו יודעים, כמו אמא פולניה על ספידים. א2 מתמוגג ותובנות שחילץ מהספר מגיחות בחיינו במקומות מפתיעים ומשמחים.
שנינו נתנהג יפה/ אורלי קסטל-בלום בכלל לא ידעתי שקסטל-בלום כתבה ספר ילדים. אבל היא כתבה ועוד איך. סדרת שיחות בינה לבין בנה חנוך בן ה-4 בערך. ספר ממש לא חינוכי שמאיר את חווית ההורות והילדות באור האנרכיסטי משהו הראוי להן. כמו שהדב הגדיר אך אתמול: אני מקריא לא2 והוא מסתכל עלי במבט נרגש של ‘אני-לא-מאמין-שאתה-קורא-לי-משהו-כל-כך-חתרני’.
מאוד נהניתי מספרו האוטוביוגרפי של מאיר שלֵו “הדָבר היה ככה”. כמו אחרים מסוגו גם הספר הזה יספק בוודאי חומר לדיונים אקדמיים וביקורות מלומדות שנושאם השפעת סיפור חייו של הסופר על יצירתו. שלֵו עצמו מגחך על כך בעמוד 10 כשהוא מתאר דברים שנשא:
“כדרך הסופרים גם הכברתי מילים על מה שמעל לפני השטח ועל מה שמתחת להם, ועל מה העיניים רואות ועל מה שאינן רואות, ומכאן קצרה היתה הדרך אל הסחורות הבדוקות של “הדמיון והמציאות” ו”יחסי האמת והבדיה שבכתיבה הספרותית” ושאר ירקות, שסופרים רוכלים בהם ורוהטים בהם בעיניים עצומות.”
שוין, את הניתוחים המלומדים אשאיר לאחרים. אני אסתפק ברכילות! אחת ההנאות בעת קריאת הספר העסיסי והמושחז הזה היתה זיהוי הדמויות האמיתיות, המקומות והאירועים ששלֵו שזר לימים בספריו. הנה כמה מהם, דווקא מספרי הילדים שלו:
בפתח הספר “איך האדם הקדמון המציא לגמרי במקרה את הקבאב הרומני” נכתב:
“לפני הרבה הרבה שנים חי לא רחוק מכאן האדם הקדמון.
הידים שלו הגיעו כמעט עד הרצפה,
הוא היה שעיר כמו קוף,
היה לו מצח נמוך,
והוא לא ידע לקרוא ולכתוב.
בקיצור, מיכאל,
האדם הקדמון היה נורא דומה לאח של סבתא,
הדוד יעקב.”
ובכן, לסבתו של מאיר שלו באמת היה אח בשם יעקב ולא נותר אלא לנחש מה חושבים עליו במשפחה…
בספר “הגשם של סבא אהרון” מככבים שלושה חקלאים זקנים שגרים בעמק גדול, הלא הוא עמק יזראעל שם שוכנת נהלל – המקונדו של שלֵו: סבא אהרון, סבא נחום וסבא יצחק. בחיים האמיתיים סבא אהרון הוא סבו של שלֵו מצד האם ונחום ויצחק הם חבריו הטובים, עוד מהימים שחיו במקרוב שבאוקרינה בטרם עלו יחד לארץ.
רוני ונומי הילדות השובבות ורבות התושייה, גיבורות “רוני ונומי והדב יעקב” נקראות על שם אחייניותיו, בנות אחיו הצעיר. מסתבר שאת השובבוּת והתושייה לא היה צריך להמציא מפני ש”הדבר היה ככה” נפתח בסצינה משעשעת שבה אותן רוני ונומי צובעות את בהונות הדוד הישן בלק אדום.
בספר “רוני ונומי והדב יעקב” בא לידי ביטוי מאפיין נוסף שנידון בהרחבה באוטוביוגרפיה. שפה פנימית, מין ז’רגון משפחתי שקיים בכל משפחה אבל נדמה שבמשפחתו של שלֵו הוא עשיר במיוחד, עמיד לאורך זמן ומצוי על שפתיהם של יותר בני משפחה מהרגיל. “רוני ונומי והדב יעקב” משופע בשפה הזאת שהיא כמו ענף פרא של העברית, קרובה אבל לא ממש מצייתת לחוקיה. למשל:
“אמא קוראת: מספיק להתקשקש!
צריך כבר לצאת, השעון שוען שש!
להתמהר, לחוץ החוצה, מאוחר,
ותמעלו מעיל – כי קר!”
שלֵו על פי עדותו הוא נצר למשפחת מספרי סיפורים והשתמרה אצלהם שפה עשירה בביטויים פנימיים עסיסיים, למשל:
על המתים הם נוהגים לומר: “הוא כבר איננה” ו”היתה לו מוות איומה”.
“אתה פּוֹניתַ אלי?” שהוא הגירסה כבדת המבטא אך הארסית לא פחות מזו של “Are you talking to me?”
שואב האבק שיחד עם הסבתא הוא לב לבה של האוטוביוגרפיה, אותו סוויפר שמככב גם על העטיפה מתואר כיצור חושב ומרגיש, וגם המוטיב הזה – האנשה של חפצים, חוזר בסיפורי הילדים של שלֵו. בספר “הצלחת שמתחת” למשל מצילה הילדה אפרת את הצלחת שבתחתית ערימת הצלחות מחיי בטלה ושיממון.
“הצלחת התרגשה, הסתכלה סביב סביב:
‘הכל כל כך חדש, ואיזה נוף מרהיב,
הנה המקרר, והנה התנור, והנה חלון וכיור,
אני סוף סוף בחוץ, אני סוף סוף באור.
נפלא, נהדר, באמת, תודה רבה,
אומַר זאת כך, אפרת, אני על המפה!'”
דווקא את הסבתא המחורפנת שסביבה סובבת האוטוביוגרפיה לא מצאתי. ייתכן שהיא נחבאת אי שם או שאולי שלֵו, שאהב מאוד את סבתו הסוערת והנסערת לא רצה ל”החליק” את תסביכיה כך שתתאים לספר ילדים. ואולי עוד נזכה להקריא לילדינו על סבתא טוניה, צוררת הלכלוך נמוכת הקומה.
בימים אלה אני גומרת לתרגם ספר עיון. מוקדם לדבר עליו כי טרם נערך והוא עוד רחוק ממדפי הספרים, אבל זה מה שנכתב עליו ב “הכינו את הסימניות” של מוסף ספרים של הארץ, גליון שהוקדש לספרים המעניינים שיראו אור בתש”ע :
שרל בודלר * תאופיל גוטייה נהר ספרים
תאופיל גוטייה היה ידידו הנערץ של בודלר, שאף הקדיש לו את “פרחי הרע”, יצירת הדגל שלו. וכך כתב בודלר בפתח ספרו: “למשורר המופתי, לקוסם המושלם של הספרות הצרפתית, לידידי ומורי היקר והנערץ תאופיל גוטייה, ברגשי הענווה העמוקים ביותר, אני מקדיש את הפרחים החולניים הללו, שרל בודלר”. בספר קטן זה, שראה אור כשישה חודשים לאחר מותו של המשורר הגדול וכמענה להשמצות שהושמעו נגד בודלר, מספר גוטייה את סיפור ידידותו הגדולה עם המשורר המקולל.
אבל לא בשביל זה הזמנתי אתכם לכאן, אלא כדי לחלוק איתכם רגע מספק ומשמח שהתרגום הזה העניק לי: האפשרות להשתמש במילה ההו-כה מקסימה ערגונותיו*. (לא רק אני אוהבת את המילה הזאת, היא זכתה למקום של כבוד ברשימת מאה המילים היפות בעברית).
אין לי ברירה אלא להעיד על עיסתי ולהגיד שלא עשיתי בה שימוש מאולץ, המילה פשוט התיישבה שם כאילו גוטייה כתב את המשפט כשהוא מכוון למילה הזאת ולא אחרת.
לכל מתרגם יש מילים שגורות, המון המון מילים שעומדות דרוכות בקצות האצבעות, מחכות לזנק למקלדת. אבל ישנן גם המילים המבויישות יותר שלא מתמסרות בקלות. הן ממתינות לרגע שישלפו אותן מתרדמת היופי וישבצו אותן במשפט שבעיני המתרגם יהיה קצת יותר זוהר מהאחרים בגלל שדיוקו ויופיו לא נשלפו סתם כך מהמותן. אגב, המילים האלה אינן בהכרח מילים “יפות” הן יכולות להיות גם סלנג ביבים, עצם הכרייה והשילוב שלהן בדיוק איפה שצריך היא המענגת.
אז אני מתנצלת מראש בפני כל מי שלא מבין על מה אני מבלבלת את המוח, אבל אם יש שם מישהו שמבין את הכיף שבהפיכת מילה-ממתק כל כך מאיר אריאלית לגם קצת קצת שלי שינהנן. (ורק שלא יעיפו לי אותה בעריכה 8) )
*הגדרת רב מילים: (ספרותית) ערגה, כיסופים, המיית לב.
לעיתים קרובות אני חושבת על יכולת לשונית כעל שריר. כושרו של השריר ישפיע על המהירות שבה אשלוף מילה או ביטוי מתאים ובכלל על העושר הלשוני שיעמוד לרשותי בזמן תרגום. החדשות הטובות הן שאימון השריר הזה הוא אגבי למדי וכיפי רוב הזמן.
כשמדובר בשפות שמהן אני מתרגמת, צרפתית ואנגלית, האימון הטוב ביותר הוא קריאה וצפייה בסרטים. מכיוון שהחיים שלי מתנהלים בעברית עם קצת אנגלית בשוליים, אם לא אקפיד על “צריכה מבוקרת של צרפתית” אתרחק בהדרגה מהאינטימיות שלי עם השפה ומהחידושים שלה. לשמחתי קולנוע לב, הליבררי דו פואייה, ספריית בית אריאלה ונסיעות קרובַי לארצות ה- Fnac מספקים את כל מחסורי.
כשמדובר בשפת היעד שלי, עברית, אני כבר צריכה להזיע קצת יותר:
קודם כל האוזן צריכה להיות מכווננת כהלכה למשלבים השונים. צריך להאזין למילים, משפטים, ביטויים וסלנג ולתייק אותם על פי הדובר והקונטקסט, עד לשליפתם ביום פקודה.
אם בספר שאני מתרגמת גיבור עכשווי שמדבר עם חבר ישתמש במילה “גזעי”, הכה חביבה עלי, דיני יהיה סטירה וירטואלית מהעורך, ובצדק. זאת דוגמה שיטחית כמובן, האתגרים האמיתיים בדרך כלל הרבה יותר מעודנים. בשביל לשמור על הכושר הזה אני זוקפת אוזניים, שלא לומר מצותתת, ושמה לב איך מדברים: בתקשורת, ילדים, חיילים, צעירים, קשישים, עולים חדשים וכל מגזר אחר העולה בדעתכם כי אין לדעת לז’רגון של מי אדרש בתרגום הבא.
גיליתי שמאמרים, הרצאות וסדנאות בנושאי תרגום הם תרגול מצויין. גם כשמדובר רק בנושאים שהם “ליד” התחום שלי, עצם העיסוק בתרגום – ואחת היא אם הוא טכני או ספרותי, מעברית במקום לעברית או בכלל לשפה אחרת – עצם העיסוק מפעיל את השריר ומחזק אותו.
פורומים לתרגום הם חדר כושר מצויין. מלבד העזרה האיכותית והסימפטית שאפשר לקבל שם זאת הזדמנות להתאוורר עם בעיות תרגום של אחרים וגם זה מאמץ בכיוון הנכון. הפורומים המומלצים בעיני הם תפוז ואג’נדה.
והאימון היומיומי הכי יעיל ומהנה: לקרוא ספרות טובה, כתובה היטב ואם הטעם הספרותי מתיר זאת – מגוונת ככל האפשר, בז’אנר, בתקופה, בסגנון הכתיבה וכד’.
The Brief Wondrous Life of Oscar Wao/ Junot Diaz
החיים ברפובליקה הדומיניקנית ובגלות האמריקאית דרך עיני משפחה אומללה על פי דרכה. הוא גיק מד”ב עצום מימדים וכמהַ לאהבה, אחותו יפיפיה מתוסבכת ואמא שלו היא אמא אכזרית קשת יום ודרך סיפורה אנחנו מתוודעים לחיים תחת משטר האימים של טרוחיו, הרודן הדומיניקני שהכרתי לראשונה ב’חגיגות התיש’ של יוסה. היופי של הספר הזה הוא במקצב שלו, במוזיקה שמתנגנת בראש כשקוראים אותו. הספר משולב בהמון ספרדית (מזלי שאני דוברת כי בגרסא האנגלית אין תרגום ורק אלוהים יודע איך דובר האנגלית הממוצע מבין את כל זה) ודיבור היפ-הופי. הספר תורגם לעברית ע”י יורם מלצר (‘חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו’) ומהצצה סקרנית שהצצתי בחנות ספרים הרי שייתכן ומדובר בספר נהדר אבל כצפוי המקצב שלו בעברית לא דומה בכלל למקצב באנגלית, מה גם שלטובת דוברי העברית תרגמו או הנהירו את המילים בספרדית.
Stockholm Noire – l’argent facile/ Jens Lapidus הדב חד העין הבחין בספר הזה שכיכב במדפי רבי המכר בשבדיה. הראשון בטרילוגיה. הצרפתים שזריזים בתרגום הצלחות שבדיות היו הראשונים לתרגם אותו לשפה שאני קוראת ואני מצידי מהרתי להזמין אותו מהנוסע הראשון לפריז. זה ספר פשע משובח שעניינו סטוקהולם של מטה, זאת ש”פיספסתי” בקיץ: קוקאין, כנופיות, סרסורים ופרוצות וחיי עולם תחתון רצחניים. העלילה הקצבית מובאת דרך עיניהם של שלושה גיבורים – מנוולים על פי דרכם. הספר הפך לסרט וזכויות תרגום הספר נרכשו כבר ב 25 מדינות, אך ככל הידוע לי טרם בישראל. לדעתי שווה בהחלט לתרגם אותו לטובת קוראי העברית ואם יוחלט לתרגם אותו מצרפתית דווקא, אתם יודעים איפה למצוא אותי.
אי סדר מוסרי/ מרגרט אטווד
מרגרט אטווד היא אחת הסופרות האהובות עלי ורק בגלל זה ובזכות הביקורת המהללת החלטתי לקרוא את הספר הזה שהוא אוסף סיפורים קצרים – אולי הז’אנר היחיד שממש לא עושה לי את זה. הספר הזכיר לי מאוד את “בריחה” של אליס מונרו, בת ארצה, מפני שהסיפורים כרוכים זה בזה ומספרים בעיקר את סיפורה של אישה אחת. למרות כל הסיבות שעמדו לזכותו של הספר לא התחברתי ואני מתקשה להמליץ עליו.
המתיקות שבתחתית הפאי/ אלן ברדלי
פלביה דה-לוּס היא גיבורה מענגת. היא בת 11, חובבת כימיה – בעיקר רקיחת רעלים ופתרון תעלומות ולמרות שכדרכן של גיבורות ספרותיות בגילה היא יודעת המון המון דברים שילדות בנות 11 לא יודעות, היא לפחות לא חכמולוגית כמו הילדים המעצבנים ב’אהבה ועוד משימות בלתי אפשריות’ ו’קרוב להחריד ורועש להפליא’. ספר קליל וחמוד בתרגום יפה של אסנת הדר.
אחת הסיבות ליופיו של השיר מהפוסט הקודם (אגב, מי שקרא במייל החמיץ את הקליפ) היא הזיקוק של אהבת אבא-בן לרגע אחד. אישי ואוניברסלי. רגע של “אימהוּת גברית” כמו שהפליא מוהר לכתוב בשיר מקסים אחר.
בים ספרי הטף נדמה לפעמים שכבר כתבו על ה-כ-ל: על חולד שחירבנו לו על הראש, על פינגווין שיש לו שני אבות ועל ספוגי הספוג שבורח מהבית וחוזר בג’יפ. ובכל זאת, ספר שבמרכזו טיפול אוהב של אב בבנו – חלק משגרת חייהם של רוב הפעוטות (‘ויהי ערב’ לא נחשב) – הוא מצרך נדיר.
אז הנה ארבעה ספרי פעוטות/ ילדים מצויינים שעוסקים בקשר הזה ואהובים אצלנו על המאזינים והמקריאים כאחד:
מי שתה לי/ שהם סמיט ורותו מודן
ה-ספר. אבא מסביר לבנו איך זה שנגמר המיץ. בערב היה שם גמל ששתה הכל. ברור. אמא יָשְׁנָה ואבא היה צריך לטפל בגמל לגמרי לבדו עד שלא היתה ברירה, הוא היה חייב עזרה אז הוא התקשר – לאבא של הגמל כמובן, שהגיע בדהרה. סיפור מקסים בתוך סיפור, איורים משגעים ומשפט שימושי במיוחד: “אתה גדול, אבל לא מספיק גדול”.
**שהם שבנה י’ לומד יחד עם א’ (לא בשב”כ למרות שזה נשמע ככה) קראה את הפוסט ואני שמחה לעדכן שבימים אלו הספר יוצא במהדורה מחודשת.**
נו נו נו אליהו/ גונילה ברגסטרום וויויאן ברסקי
רק כשביקרתי בשבדיה גיליתי שאליהו (אלפונס) הוא גיבור סדרת ספרים מוכר ואהוב לא פחות מבילבי, אמיל או המומינים. זה ספר משנות ה-70 שלא נס ליחו (אם כי התרגום התיישן מעט). אליהו משחק בארגז הכלים של אבא. אבא קורא עיתון, מעשן מקטרת ומפטיר מדי פעם ‘לא לגעת במסור’ כדי לכסתח את עצמו. עד כאן לא מי יודע מה אידאלי אבל ממש מהחיים. כשאבא מצטרף למשחק מתחיל הכיף האמיתי. בין שלל ספרי מוסר ההשכל מרענן לקרוא ספר שאין בו טיפת דידקטיות.
תנחש כמה אני אוהב אותך/ סם מקברטני ואניטה ג’ראם
המתקתק שבחבורה ובכל זאת מקסים. אגוזיני הקטן מדגים לאגוזי הגדול כמה הוא אוהב אותו ואגוזי מחזיר לו בהפגנות אהבה ראוותניות. כשאגוזיני הקטן שוכב לבסוף לישון אגוזי לוחש לו שהוא אוהב אותו עד הירח – וגם בחזרה. אני תמיד מזילה דמעה, אבל אני לא דוגמה לכלום, אני בוכה מפרסומות.
אבא עושה בושות/ מאיר שלו ויוסי אבולעפיה
אבא של אפרים עושה לו בושות על ימין ועל שמאל. הוא שר בקולי קולות כשהוא מרכיב אותו לגן וכשהם סוף סוף מגיעים הוא מאיים עליו שאם לא ייתן לו נשיקה הוא יבקש מילד אחר. אבל בסוף הם צועדים יד ביד אל השקיעה. קאט. שוב אני מוחה דמעה.
בימים אלה יוצא לחנויות הספר “לשרת את העם!” שתרגומו הסב לי עונג רב. זה רומן סיני על פרשיית אהבים ייצרית הנרקמת בין אשת קולונל צעירה ויפיפייה ובין החייל החתיך, המהפכן למופת, שמשרת בביתם כטבח. כל זה על רקע סין המאואיסטית ובמיזוג משובב נפש בין פיוט ועידון סיני ובין גסות שהופכת לעיתים לפראות של ממש, ואירוניה נגד המשטר.
משיקולים שאינם ידועים לי, החליטו בהוצאת כנרת-זבם לתרגם את הספר הסיני מצרפתית ואני שמעתי עליו לראשונה זמן קצר לפני הוואקאנס דאשתקד. בחנות ספרים באוסלו החלטתי לקנות אותו ומכיוון שלא היה זמין בצרפתית קניתי באנגלית. קראתי, נהניתי ושמחתי שפרוייקט נחמד כל כך מחכה לי עם שובי לארץ.
אחרי שחזרתי מהחופש קיבלתי מההוצאה את הגירסה הצרפתית והתחלתי לתרגם. את הנוסח האנגלי זכרתי במעורפל ובכל מקרה היה נדמה לי שאין הבדל מהותי בין האנגלית לצרפתית (כפי שקורה לא פעם, ועל כך בפוסט נפרד). מה רבה היתה תדהמתי כשהגעתי לסוף הספר ממש, לפיסקה האחרונה חביבה וגיליתי שם – בגירסה הצרפתית, כן? – פיסקה חותמת שלא הופיעה בגירסה האנגלית! לא אסגיר יותר מדי פרטים רק אומר שזו לא סתם פיסקה שכן היא מאירה באור מפתיע את הרומן בין אותה אשת קולונל לאותו חייל חתיך ואת השתלשלות העניינים שלאחריו – מין פיסקה או הנרית שכזו.
כמובן שמלבד העוול לקורא יש בכך עוול לספר ולסופר ואני מקווה שבהדפסות הבאות באנגלית, אם יהיו, תוחזר הפיסקה הנעלמת. עד אז אני ממליצה להתרחק מהגירסה האנגלית ובכלל, למרות שזה גול עצמי, לקרוא כשאפשר בשפת המקור.
קישור קבוע
4 תגובות
.jpg "serve")