28.12.10

מתארחת אצל הפריזאית

נושאים פריז, תל אביב בשעה 10:02 מאת אביגיל

כנרת רוזנבלום – הפריזאית – הזמינה אותי להשתתף בפרוייקט ‘זכות השיבה’ המקסים שהגתה. ובמילים שלה:

חברי הכבוד של “פריזאית” (הכבוד, כמובן, כולו שלי), הסכימו להגיש, כל אחד בתורו, את הגעגוע הפרטי שלו לעיר שהיתה פעם שלו, יחד עם רשימת המקומות אליהם הוא מוכרח לחזור רגע אחרי החתמת הדרכון. ניו יורק, לונדון, ציריך, שטוקהולם, פריז, כמובן, וגם תל אביב – כל אחת מהן היא האקסית המיתולוגית של מישהו, והוא יספר לכם למה בדיוק הוא מתגעגע בה.

אני התפייטתי על פריז כמובן. הצילומים היפים של כנרת. אני עצמי כלל לא צילמתי את המקומות שאני מתארת מפני שהיו כל כך יומיומיים וחלק מהחיים שלנו. גם בתל אביב אני לא נוהגת לצלם את המכולת והגינה השכונתית…

את הטור אני מקדישה באהבה להדב שהזכרונות האלה הם גם שלו ובעצם בכל מקום שכתוב ‘פריז שלי’ צריך להיות ‘פריז שלנו’.
8) We’ll always have Paris

את הטור אתם מוזמנים לקרוא כאן

12.04.10

צפירת חולין

נושאים פריז, בקטנה בשעה 10:51 מאת אביגיל

בתחילת השהות שלי בפריז, ביום רביעי בהיר אחד בעודי ברחוב זינק הלב שלי לתחתונים. פתאום, בלי שום הודעה מוקדמת נשמעה צפירה. לא סתם – עולה ויורדת. אני לא חושבת שהחרדה שלי הייתה יוצאת דופן. אני מניחה שלכל ישראלי יש את האימה הפרטית שלו מצפירות, בוודאי צפירות אמת. אולי לבני דורי שחוו את הצפירה של יום הכיפורים כפעוטות יש איזה אקסטרה נוירוזה כבונוס.

בכל מקרה באותו יום רביעי בהיר קפאתי על מקומי והעפתי מבטים מבוהלים בעוברים והשבים. הם מצידם המשיכו כאילו כלום לא קרה. בירור קצר העלה שבכל יום רביעי הראשון בחודש, בצהריים, נשמעת בפריז צפירה לבדיקת הצופרים. לידיעת הנוסעים.

אם עד אז חשבתי שהעובדה שיש צופרים בכל יישוב בישראל היא סימן לא-נורמליות של המקום הזה, הרי שהחוויה בפריז הוכיחה אחרת. היא גם הוכיחה שכמו תמיד הקונטקסט קובע, כי בשנתיים שהייתי שם באמת לא התרגשתי מהצפירות החודשיות אבל ברגע שחזרתי לארץ נשרה ממני האדישות לצפירה כאילו לא היתה.

04.06.09

לשבוע הספר – 2 ספרים טובים שאתם לא מכירים

נושאים ספרים, פריז, צרפתית, תרגום בשעה 10:56 מאת אביגיל

כתבתי פעם על המעשה הנקרופילי משהו של המתרגם בספר שהוא מתרגם. אחרי נבירה כזאת, נדיר מאוד שאני ממשיכה לאהוב ספר שאהבתי בקריאה ראשונה. כמובן שאם לא אהבתי אותו מלכתחילה המצב עוד יותר עגום. הפעם, על כל פנים, אני רוצה לספר על שני ספרים שאהבתי ועודני אוהבת גם אחרי שתרגמתי אותם. שני הספרים זכו למעט פרסום וביקורות, הרבה פחות מהראוי להם לדעתי, אז זאת תרומתי הדלה.

האיש ההפוך/ פרד וארגס
אדמסברג הוא האיש שבזכותו הפכתי למתרגמת. ז’אן בטיסט אדמסברג הוא ראש מחלק רצח באחת מתחנות המשטרה בפריז. יש לו רקורד מרשים של פתרון תעלומות, אבל לא ממש ברור איך זה קורה. הוא אינטואיטיבי לגמרי, כל שיטתיות ממנו והלאה, יש לו קוצים בתחת – הוא חייב להתהלך כדי לחשוב ולרוב השאלות הוא ישיב בתשובתו הנצחית: “לא יודע”. הסגן שלצידו, דנגלר, הוא איש מבריק ומשכיל מאוד ששותה הרבה יותר מדי מאז שאשתו נטשה אותו בשביל אחר והשאירה אותו לבד עם חמשת ילדיהם. קאמי, האישה שנכנסת ויוצאת מחייו של אדמסברג היא יפיפיה עצמאית ולא שגרתית. היא מתפרנסת מהלחנת מוזיקה לסדרות טלוויזיה ומשרברבות. מלבדם משופעים  ספריה של וארגס בגופות, טיפוסים משובבי נפש ונבלים מנוולים. אדמסברג שונה מאוד מארכיטיפ הבלש האמריקאי: הוא לא שנון, הוא לא במסע של הרס עצמי – הוא אמנם שותה, מעשן ומזיין אבל כמו כל הצרפתים, לא משהו יוצא דופן, הוא לא זאב בודד שפותר תעלומות בזכות תכונותיו המופלאות – איכשהו זה פשוט קורה לו. אה, והוא כמובן לא מדבר מילה אנגלית ואין לו שום בעיה עם זה. אדמסברג הוא בלש צרפתי גאה ואני מתה עליו.

post11.jpg
* אם זה עושה לכם חשק חפשו את אדמסברג בדוכני הוצאת בבל.

ספינות הלב/ בנואט גרול
ג’ורג’ אוהבת את גֵווין והוא אותה. ככה זה מגיל 16. היא אשת אקדמיה פריזאית והוא מלח ברטאני. תחשבו מרצָה בחוג לפילוסופיה ונהג מונית. יש להם את כל הסיבות שבעולם לא לאהוב אחד את השני ובכל זאת, למרות שכל אחד מהם מתחתן ומקים משפחה הם ממשיכים להיפגש כל כמה שנים, להזדיין כאילו אין מחר ולאהוב. הספר מלווה אותם בעדינות מגיל 16 עד 60. זה ספר פיוטי, שנון ומחרמן. הגיבורה נהדרת, ומרענן להפליא לקרוא ספר שבו הדמות הנשית חותרת כל הזמן, באקטיביות ובאפס ייסורי מצפון, לאושר ולחופש מיני. אני מנסה להיזכר בספר אחר שבו יש גיבורה כזאת וממש לא מצליחה. חייבים להודות שזה קצת ספר בנות, אם כי הדב – גבר שבגברים – אהב אותו מאוד. לשיקולכם.

post2.jpg
*ג’ורג’ וגווין יהיו בדוכני הוצאת כנרת.

בככר רבין כבר העמידו את דוכני שבוע הספר. אצלנו נהוג שכל אחד קונה לעצמו שני ספרים. אני חושבת שאקנה לי את “הביתה” של אסף ענברי ועל הספר השני טרם נפל הפור. אם יש לכם המלצה אשמח לשמוע.

07.04.09

שי לחג Lost in Translation

נושאים פריז, צרפתית, תרגום בשעה 08:51 מאת אביגיל

כשעוברים לחיות במקום אחר נערכים, מן הסתם, להתמודדות עם שינויים: שפה, מזג אוויר, נוף, הרגלים, נימוס. כשעברנו לפריז ידעתי הכל על המטרו, המלצרים הזעופים, הימים הארוכים בקיץ, האוכל, היין, המוזיאונים, הבירוקרטיה המסורבלת, ההבדל בין vous ל tu ומה לא.

אלה הדברים הגדולים. יש את הדברים הבינוניים שגיליתי במקום, כמו חלב בבקבוקי זכוכית, מוסד ה goûter – ארוחת ארבע, תקשורת עם מוסדות ועסקים באמצעות הדואר הישן והטוב, כניסה חינם למוזיאונים בכל יום ראשון ראשון בחודש, גינות ציבוריות שנסגרות עם רדת החשכה, כרטיסנים מזרי אימה במטרו ועוד ועוד ועוד.

אבל יש גם את הדברים הקטנים, הדקים מן הדק, שסבבו אותי מהיום שהגעתי. ברובם הם לא טובים או גרועים מאצלנו, הם רק טיפ טיפה אחרים והם חדרו לי מתחת לעור, התערבבו במחזור הדם והזכירו לי את הזרוּת שלי אבל גם שזו הרפתקה, שעכשיו אני אמונדסן ופריז היא הקוטב הדרומי שלי.

וברוח זו קבלו שי לחג: כמוסת זרוּת פריזאית. לשבור את הזגוגית רק במקרה חירום:

  • על הקפה משלמים בעת ההגשה, לא לפני שרוצים ללכת.
  • שם המשפחה נכתב כולו באותיות גדולות. נעים מאוד, אני  Mme Avigail BURSTEIN
  • כשמגיע תורך הרופאה יוצאת לפתח הקליניקה, לוחצת את ידך ומכניסה אותך. כנ”ל ביציאה.
  • בולים מוכרים ב ,Tabac מין קיוסק שנמצא בבתי קפה או ברים ואפשר לקנות בו: סיגריות וצורכי עישון, ממתקים, כרטיסי לוטו, כרטיסי אוטובוס/ מטרו וכן, גם בולים.
  • מותר לבוא לבית קפה עם קרואסון שקנית בבולנז’רי, אפילו אם בבית קפה מוכרים קרואסונים (זה אולי עניין שכונתי. אשמח לשמוע מאחרים אם הם מכירים את המנהג הזה).
  • כשמשלמים למוכר הוא לוקח את הכסף ולא מגיב. את התודה הוא יאמר בעת הגשת העודף.
  • חייבים לומר שלום כשנכנסים לחנות, אם לא מברכים לשלום את הקופאית בסופר זוכים לגערה (ובצדק, אם חושבים על זה).
  • כשיושבים באוטובוס, קמים כדי לרדת רק אחרי שהאוטובוס עצר.
  • לקבצן השכונתי לא מתייחסים כמו למצורע. כששמים בידו מטבע גם מחליפים מילה או שתיים.
  • כשפונים לזבן בחנות לא אומרים “סליחה, איפה הקממבר?” אלא “שלום, איפה הקממבר?”

car-parkpola.png

חג שמח!

19.03.09

הכריכה הכי יפה

נושאים ספרים, עברית, עיצוב, פריז, תרגום בשעה 09:14 מאת אביגיל

כשכריכה מוצלחת עוטפת ספר טוב יש ביניהם דיאלוג. כשזה קורה, אני מדלגת מהטקסט לכריכה ובחזרה. את זיידי סמית הנאווה שבדש הפנימי של “על היופי” ביקרתי לא פעם בזמן הקריאה וחשבתי שהיא יפה כמו מלאך וכותבת כמו שד (ולפעמים ההפך, יפה כמו שד וכותבת כמו מלאך. אבל תמיד מוכשרת להפליא ויפה להלל).

הכריכה שהיפנטה אותי יותר מכל בשנים האחרונות היא כריכת  “הלא של קלרה” מאת הסופרת הצרפתיה סואזיג אהרון. זהו סיפורה של קלרה שחוזרת מאשוויץ אל חיק משפחתה שנשארה בפריז. הדמות של קלרה מיוצגת בכריכה על שלל פניה: התנופה וחוסר ההתמסרות, הסירוב לשחק לפי כללי המשחק, החידתיות, הריחוק, הבדידות והרצון העז, הפיזי להתרחק. גם הרקע החום אפור והטקסט השחור לבן נהדרים. ועובי הכריכה והמגע המעט מחוספס שלה. לצערי לא מצאתי קרדיט למעצב העטיפה, נדמה לי שזה נדב משהו, אבל אין לי את הספר בבית. מי שיודע שיגיד. המעצב המוכשר הוא נדב שלו. ותודה ליובל.

הלא של קלרה

ועוד עניין תרגומי קטן שהעסיק אותי כשקראתי את הספר. קלרה גיבורת הסיפור היא Klara. בדרך כלל כותבים את השם כך Clara.
האות K נדירה בצרפתית ומופיעה בעיקר במילים מיובאות. ברור שהשם הזה והגיבורה הנושאת אותו זועקים את זרותם לשמיים. בעברית העין מחליקה על ה”קלרה” השגור הזה, שום דבר שם לא שורט את הרישתית. האם יכלו לעשות אחרת בתרגום? לא בטוח. אולי זה אחד מאותם ויתורים הכרחיים שנעשים בכל ספר, כדי להעמיד אותו על הרגליים בשפה חדשה.

18.03.09

שרה ואני שישים שנה אחרי

נושאים ספרים, פריז, צרפתית, תרגום בשעה 12:21 מאת אביגיל

שרה, גירסה מורבידית להפליא של ילדת מפתח, גיבורת הספר שתרגמתי “המפתח של שרה” היא ילדה קטנה ונוגעת ללב, שאיתרע מזלה לחיות בפריז הכבושה לפני 60 שנה.

סיפורה העצוב נגע לליבי במיוחד, לא רק בגלל שליוויתי אותה ואת עלילותיה מקפיאות הדם (כפי שאני מלווה כל אחד מגיבורי הספרים שאני מתרגמת) במשך יותר מחודש אלא גם בגלל שהיינו שכנות.

שישים שנה אחרי סיפורה (הבדיוני יש לציין) של שרה נפל בחלקי העונג לגור למשך שנתיים ברחוב היפה, מרחיב הלב והנעים ביותר בפריז – rue charlot. אולי לא שמעתם עליו, וכמוכם גם המוני התיירים האחרים בפריז, וזאת בוודאי אחת הסיבות לקסמו.
בכל מקרה, כשקראתי את הספר לקראת תרגומו גיליתי שאחד מגיבורי המשנה בספר הוא לא אחר מאשר דירה ב rue saintonge. מבט חטוף בגוגל-מפס יראה שמדובר ברחוב מקביל לרחוב charlot. רחוב שהלכתי בו מאות פעמים. בכלל, השכונה כולה, השכונה הנפלאה “שלי” עם הסוחרים הנהדרים והאווירה החמה קיבלה בספר טוויסט זדוני. למשל החניון שבין חנות הפיציפקעס של ההומואים, הזקן עם המשקפיים המצחיקים ובנזוגו הצעיר השחור, ובין חנות כלי הבניין שנכנסתי אליה פעם אחת בלבד – כשקניתי ספריי לניקוי הספה יום לפני עזיבת הדירה – היה, מסתבר, נקודת איסוף ליהודי הרובע לפני שהועלו על אוטובוסים בדרך לאיצטדיון ואל ד’איב ומשם למחנות הצרפתים והלאה לאוושיץ.

מי שמסתובב ברובע ה-3 לא יכול להתעלם מהשלטים הקטנים שניצבים כמעט בכל רחוב ומספרים את סיפורו של הבניין: כאן נירצח הפרטיזן זה וזה בקרב יריות, מכאן נלקחה משפחה זאת וזאת למחנות המוות וכיוצא בזה. שלטי שיש קטנים שכמה פעמים בשנה מתקשטים בזרי פרחים. גם מעל החניון, שמשמש כחניון עד היום (הכנסו, חניה חודשית, מנוי במחיר מפתיע) יש שלט שיש, אבל הלקוניות שבארבע חמש שורות לא מעבירה כמובן את הדרמה שהתחוללה שם. את האגרוף שלי בבטן קיבלתי כשהלכתי לרשום את א’ לגן העירוני. הגן שוכן בבית ספר ובכניסה לבית ספר יש “לוח נופלים” לתלמידי המקום שנרצחו בשואה. הלוח דומה להפליא ללוחות שהתרגלנו לראות בתיכונים שלנו, למרבה הצער, אבל מכמיר לב הרבה יותר: בגלל גילם הצעיר של הנספים, בגלל הזוועה שבאיסוף ילדים מהכיתות, ללא הוריהם, היישר אל המחנות וגם בגלל שמשמותיהם של הילדים האלו, הרבינוביצ’ים, הסטאז’ינסקים, הזלמנוביצ’ים נושב משב עדין של גלותיות שאין בו דבר עם יפי הבלורית והתואר ועם המצ’ואיזם הצבאי הישראלי.

עוד תזכורת כואבת לחוט המחבר ביני לבין שרה היתה העובדה שהוריה (המדומיינים, כן?) נשלחו לפולין ביום ההולדת שלי (מכירים את זה שלפעמים נדמה לכם שאיכשהו הכל קשור אליכם?).

שמחתי שהתבקשתי לתרגם את הספר אחרי חזרתי לארץ ולא בזמן שהייתי שם. אני חושבת שאילו הייתי נאלצת לעבוד על זה מהרחוב המקביל, היו הרגשות משתלטים עלי ולא הייתי מצליחה להציב ביני לבין הספר את הריחוק הנחוץ לתרגום טוב.

נרשמתי לספריה העירונית

נושאים ספרים, פריז, תרגום, תל אביב בשעה 10:50 מאת אביגיל

בשעה טובה הצטרפה תל אביב לערי ישראל המתוקנות והספריות העירוניות הפכו חינמיות. מספיק להגיע עם ת”ז וספח, לחתום על שטר התחייבות (נדמה לי שמדובר ב300 ש”ח למקרה שתחליטו לקחת את הספרים כבני ערובה ולא להחזירם לעולם) וזהו, מיד תוכלו לשאול 4 ספרים.

אני חובבת אדוקה של קניית ספרים. זה בפירוש סעיף ההוצאות הגדול ביותר שלנו (מתחרה רק עם קפה ומסעדות, כל השאר נשארים הרחק מאחור). אני חושבת שספרייתנו הביתית היא האלמנט הקישוטי היפה ביותר בבית (מי שמכיר אותנו יודע שזאת לא חוכמה … ) אני אוהבת להמליץ על ספרים היישר מהמדף הביתי ואוהבת להשאיל (אם כי רבים יעידו שאני ספרנית קפדנית ושהפנקס השחור הקטן שמלווה את תהליך ההשאלה הוא אימת הקרובים) ואז לפטפט על הספר שהושאל. נו שוין, כל אחד והמוזרויות שלו.

אבל משהצטרף למשפחה עוד קורא נלהב, הפכנו להיות 3 תולעי ספרים וההוצאה הכספית בהתאם. לכן החלטנו להירשם לספריה. הפור נפל על הספריה ברחוב לסל. ספריה קטנה, בהחלט לא מרגשת. המבחר די דל אבל מתחדש כל הזמן ואפשר להזמין ספרים (להזמין הזמנתי, עכשיו נראה אם יגיעו). חוץ מזה אני רואה שני יתרונות גדולים בהשאלה: אפשר למצוא ספרים ישנים שאזלו מהמדפים (אני מצאתי שם את מעשה השפחה בשביל הדב שהתמיד בעקשותו שלא לקרוא את הספר באנגלית שדאגתי שיביאו לו מניו יורק) ואפשר להשאיל ספרים שרק אולי נרצה לקרוא. כשלוקחים ארבעה ספרים, אחד או שניים מהם יכולים להיות הימור.

בכל מקרה אני יוצאת בקריאה נרגשת – בואו בהמוניכם. קראתי שבשנה האחרונה נוספו 20% קוראים לספריות העירוניות, אולי זה מה שיסיר מהן את העובש וירענן קצת את המצב. אולי גם אצלנו אפשר יהיה חוץ מלראות את הקטלוג גם להזמין דרכו ספרים ולהתעדכן בסטטוס ההשאלה. אולי גם אצלנו יכניסו מחשבים ואינטרנט ושעות סיפור כמו בספריות העולם הגדול.

ואפרופו ספריות העולם הגדול:
בפריז נרשמנו (בחינם כמובן) לספריה השכונתית שהיתה בעיריית הרובע שליד הבית. איזה מקום נפלא. מסתבר שבכל רובע בפריז יש לפחות ספריה אחת וחלק גדול מהן מתמחה במשהו, עם או בלי קשר לרובע שבו הן ממוקמות. אני זוכרת למשל ספריית מתח, ספריית קומיקס וספריה של ספרים עם אותיות גדולות למוגבלי ראייה. בכל הספריות האלו הייתי ושאלתי ספרים, מפני שכרטיס הקורא שהיה לי בספריה שלי איפשר לי לשאול גם בספריות האחרות. אצלנו ברובע שמתנאה בציבור יהודי גדול הוקדש אגף ליהדות, ציונות וישראל. האמת שכמות הספרים שהיתה שם, בספרית הרובע ה-3 בטח עולה על כל הספרים שיש בנושא בבית אריאלה. חוץ מזה הספרנית היתה באה פעם בחודש לגן הילדים של הבן שלי כדי להקריא להם ספרים, אז כשהלכתי יחד איתו לספריה, הוא הכיר את הספרנית והרגיש בבית.

כשהיינו בקיץ בקופנהגן, נכנסו לספריה שכונתית שהיתה ברחוב שליד המלון שלנו. זה היה כבר סוף הטיול הארוך וידענו שנמצא שם תעסוקה ועניין לכל בני המשפחה ושנוכל להעביר שם פרק זמן נינוח ונעים. אחח, כמה תמימים היינו. לא רצינו לצאת משם. שלוש קומות של עונג צרוף (ספריה שכונתית, כן, לא תגידו ה-ספריה של קופנהגן). אינטרנט חופשי, קומת השאלה לילדים עם פופים, כסאות קטנים, פאזלים ומשחקים. מקום שוקק מלא תלמידים ומבוגרים שבאו להנות מהמקום.