03.03.10

ההצהרה – מעשה השפחה של דור המילניום

נושאים מד"ב, תרגום, טלוויזיה בשעה 08:47 מאת אביגיל

קוראים לי אנה.
קוראים לי אנה ואני לא אמורה להיות כאן.
אני לא אמורה להיות קיימת. אבל אני כן קיימת.
זאת לא אשמתי שאני כאן. לא ביקשתי להיוולד.
אבל זה לא עוזר בכלל.
לפחות תפסו אותי מוקדם…

אלו השורות הראשונות של ‘ההצהרה’, ספר נוער (Young adult) מאת ג’מה מלי שתרגמתי לאחרונה להוצאת כנרת.

תקציר הספר, כפי שהוא מופיע בכריכה האחורית:

אנה בת ה־15 היא ילדה אסורה. היא נולדה בשנת 2125, והיא לא היתה אמורה להיוולד. בעולם העתידני שאנה חיה בו האנשים החוקיים נוטלים תרופה המעניקה חיי נצח ולא חוששים מהמוות. אבל לכל דבר יש מחיר, והמחיר שהם משלמים הוא האיסור להביא ילדים לעולם.

אנה סגורה במוסד, מוסד מיוחד לילדים אסורים, וכל שאיפתה היא לשרוד, להיות צייתנית ומועילה. עד שיום אחד מופיע במוסד נער חדש ומסתורי. הוא יודע על אנה הרבה יותר משהיא יודעת על עצמה, והוא נחוש בדעתו להוציא אותה משם ולהשיב לה את חייה…

הצהרתי בעבר על אהבתי ל’מעשה השפחה’ מאת מרגרט אטווד. ספר נפלא, שאני אוהבת מגיל 17 ומהמעטים שקראתי יותר מפעם אחת. ‘ההצהרה’ הוא מעין גירסה שלו, צעירה וסדיסטית משהו. מי שקרא את מעשה השפחה ודאי יזהה בתקציר שהבאתי למעלה את קווי המתאר של הסיפור ההוא: חברה עתידנית מדכאת ומשעבדת – שם נשים, כאן ילדים. מעמד אחד שחי חיי רווחה ונהנה מפירות הקידמה, על חשבון מעמד מנוצל עד מוות, בשם עיקרון מקודש (במעשה השפחה יש השענות על עקרונות תנכיים מעוותים ובהצהרה מין עונש בסגנון ויקטוריאני קודר על התקוממות כנגד הטבע).

ההצהרה הוא ספר מעניין, קולח וכתוב היטב אבל תרגום ספר הוא חיטוט עמוק שמעורר השוואות ומחשבות. אטווד יודעת להטיל על הקוראים אימה קפואה באמצעים דקים מן הדק. למשל התיאור העדין של החדר שאליו מובאת הגיבורה הוא מופת של קלסטרופוביה והשפלה של אשה שאפילו הזכות להתאבד נלקחת ממנה. היא כמעט לא מתארת אלימות או זוועות ואילו ג’מה מלי מרבה להשתמש ב: מכות, הרעבה, עינויים, התעללות מילולית, כליאה בצינוק ומשחקים סדיסטים. האימה מפורשת (עד אימה, גיחי).

אני לא מרבה לקרוא ספרי נוער ובזמן התרגום תהיתי: האם ספרים שנכתבים לדור ה-Y מתאפיינים בכך שהם כל כך מפורשים ואלימים? אני מקווה שלא, כי אז שוב אגרר להסבר הטרחני שלי על נזקי המדיה ולגמרי נמאסתי על עצמי בעניין הזה. מצד שני, לא כולם גאונים כמו אטווד ואולי ההשענות על אמצעים מוחשיים היא דרכם של סופרים רגילים לתקוע לקורא אגרוף בבטן.

01.02.10

אווטאר – גירסת הספרייה העירונית

נושאים מד"ב, ספרים, פנטזיה בשעה 08:15 מאת אביגיל

דמיינו כוכב במרחק כמה שנות אור מכדור הארץ. הכוכב בלתי מיושב ברובו ויש בו יערות עצומים ואוקיינוסים. האוכלוסיה הדלילה מורכבת מדמויי אנוש החיים בקהילות שוקקות וקשורים קשר עמוק אל הטבע. הם מספיק שונים מבני אדם כדי לעורר עליונות, תיעוב ופחד ומספיק דומים כדי לעורר אצל אחרים אמפתיה, חברוּת ושאלות של מוסר בקשר לאופן שבו נוהגים בהם. אה, יש גם מושבה קטנה של בני כדור הארץ שמנצלת בכוח את משאבי הכוכב, שבכדור הארץ הם יקרים מפז, בלי שום התחשבות באקולוגיית המקום ובתושביו המקוריים.

אוואטר?

לא בדיוק.

למעשה מדובר בתקציר העלילה של ספר שנכתב כבר ב 1972: העולם כיער מאת אורסולה ק. לה גוין ובתרגומה היפה של תמר עמית. כנראה שהתסריט של אוואטר הושפע מכמה וכמה ספרי מדע בדיוני (כמו שגיליתי כאן) ובכל זאת קשה להאמין כמה אווטאר הוא ‘העולם כיער’, גירסת הפלבאים. זו נובלה מקסימה וחריפה ונפלא לגלות שכבר בשנות השבעים הקול הצלול של לה גוין כרך שאלות מוסר גדולות עם פמיניזם ויחס האנושות אל הטבע.

ועוד מילה על אוואטר: מי שלא ראה שירוץ. באמת. מזמן לא ראיתי סרט כל כך כייפי. הרגשתי כמו ילדה בלונה פארק. מומלץ להפקיד את האינטלקט/ ציניות/ ביקורתיות במלתחת הקולנוע ולצלול לחוויה מתוך כוונה ליהנות. מי שמחפש עלילה צפויה ורדודה לא יתאכזב, אבל בעיני מי שנטפל לעניינים פעוטים כל כך פשוט לא הבין את הסרט 8)

30.07.09

הספרים שקראתי ביולי

נושאים מד"ב, ספרים, תרגום, יומן קריאה בשעה 08:46 מאת אביגיל

אישה, דירה, רומן/ וילהלם גנצינו
יבשושי. לא הצלחתי לגייס די נחישות כדי להמשיך ולעקוב אחרי ויגנד, נער גרמני שחי ונושם ספרות ובינתיים, עד שיכתוב רומן, עובד במפעל ובמערכת עיתון.

מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים/ מרי אן שייפר ואנני בארוז
רק קרוּאלה דה-ויל תישאר אדישה כלפי הדמויות הססגוניות והעלילה החיננית. זה רומן מכתבים שבנוי מפרקים קצרים. כל תכונותיו הופכות אותו, בנות, לספר הטיסה האידאלי שלכן לקיץ.

ילדים של אחרים/ ג’ואנה טרולופ
ספר שהוא כמו דרמה אינטליגנטית של הBBC. טרולופ מאירה באלומה חסרת רחמים חיי משפחה שהתגרשה, על הסתעיפויותיה, וחושפת את היחסים המורכבים בין הורים גרושים לילדיהם, בין הורים לילדיהם החורגים, בין חצאי אחים וכל הג’אז הזה. היא בהחלט עשתה לי חשק לחפש ספרים נוספים שלה.

והזעם עוד לא נדם/ אהרן אפלפלד
במקרה קראתי את הספר הזה זמן קצר אחרי “הדוח של ברודק” והאמת של אפלפלד רק חידדה אצלי את תחושת הזיוף שהרגשתי אצל קלודל. גם אפלפלד מתאר את ה”אחרוּת” ואת חוסר היכולת להתמודד עם מה שהיה “שם”, במחנות הריכוז, אבל הוא לא נדרש לשום קישוט, לשום טריק ספרותי, האמת פשוט מפעפעת ממנו. השפה שלו נפלאה בפשטותה וביכולתה לתאר ביובש תהומות של רגש. החלק האחרון מתרחש בת”א וזאת עיר כל כך זרה ולא מוכרת שהיה נדמה לי שאני בעצם קוראת תרגום –  מיידיש, פולנית אולי – לא יכול להיות שמישהו כותב ככה בעברית על ת”א. ספר לא קל אבל יפה להפליא.

בן אלמוות/ רוג’ר זילאזני
כשכתבתי על אהבתי למד”ב ופנטזיה המליצו לי על זילאזני. השאלתי את “בן אלמוות” וממש לא התחברתי. אחרי חמישים עמודים בערך, כשעדיין לא הבנתי מי נגד מי ויתרתי עליו.

לאוויניה/ אורסולה לה-גווין
לה-גווין בחרה בדמות משנית מתוך האיניאדה לוורגיליוס – לאוויניה – והפכה אותה לגיבורת סיפרה. זה רומן סוחף וקריא למרות שהוא מתרחש בזמן העתיק. חוץ מזה שמחתי לגלות שהוא פמיניסטי במובן העמוק של המושג. לא בכך שהנשים שוות בו לגברים (הן לא) אלא בכך שסיפורה של אשה, חיי היומיום שלה ועולמה הפנימי ראויים להיכתב ולעמוד לצד הסיפורים שאנחנו רגילים לקרוא ברומנים היסטורים-מיתולוגים: מלחמות, הכתרות, בריתות והפרות אמון. העמודים הראשונים קצת כבדים ומבלבלים אבל אני ממליצה לא להישבר כי ההמשך נהדר. אני מניחה שמי שקרא ומכיר את האיניאדה, בניגוד אלי, יהנה אפילו יותר.

להתחתן עם הפילגש/ ג’ואנה טרולופ
ההחלטה להשאיל עוד ספר של ג’ואנה טרולופ, בהפרש זמן קטן כל כך מהקודם היתה נמהרת. טרולופ לא ממציאה את עצמה מחדש בספר הזה והאפקט המצטבר של הטיפול שלה במערכות יחסים משפחתיות הזכיר לי הפעם טלנובלה ולא דרמה איכותית.

מועדון האידיוטים/ ג’ונתן קו
מישמיש ציינה את קו כאחד הסופרים האהובים עליה ועוררה את סקרנותי. בהתחלה נהניתי מאוד, קו מיטיב לתאר את הלכי הנפש של מתבגרים והעובדה שגיבוריו התבגרו בברמינגהם של שנות ה-70 לא גרעה ממידת ההזדהות והחיבה שרכשתי להם. אבל ככל שעברו הפרקים איבדתי עניין בספר, עד שנטשתי אותו סופית. ייתכן שההגהה הביזיונית תרמה לכך. נראה שמישהו השתמש ב”מצא והחלף” בחוסר מקצועיות משווע ואף אחד לא עלה על זה לפני ההדפסה. התוצאה היא זוועתונים כמו: תליבושת, אליבומים, עליבונות, הושלך ליבוץ ועוד, על כל צעד ושעל.

מחלת האבנים/ מילנה אגוס
לא נשבתי בקסמו של הספר הזה. לעיתים קרובות מדי הרגשתי שאגוס כתבה על פי “שיטת ארי דה-לוקה לכתיבת רב מכר על איטליה ותושביה העממיים”.

איש בחושך/ פול אוסטר
מההקדשה – הספר מוקדש לדויד גרוסמן, רעייתו מיכל, בנו יונתן, בתו רותי ולזכר בנו אורי –  ועד הפיסקה החותמת שהעלתה דמעות בעיני, תהיתי למה אוסטר כתב ספר קר וחלול כמו “ספר האשליות”, שעליו כתבתי במאי, אם הוא יכול להוציא מתחת ידו ספר מרגש ופיוטי כמו איש בחושך. אוסטר כותב כאן על כתיבה, אנשים ויחסי הגומלין בין השניים. אוהבי פרשנות והעמקה ימצאו ודאי עניין בהבטים הארס פואטים, האחרים יוכלו ליהנות מסיפור יפה, קריא ומרגש.

30.06.09

הספרים שקראתי ביוני

נושאים מד"ב, ספרים, תרגום, יומן קריאה בשעה 10:13 מאת אביגיל

הדוח של ברודק/ פיליפ קלודל
ספר שתירגם ידידי המוכשר שי סנדיק. את התרגום אהבתי אבל את הספר לא. שתי בעיות היו לי איתו, חיצוניות, שיטחיות אם תרצו. האחת מופרכת בעליל והשנייה לשיקולכם.
קלודל סובל ממחלה שרבים מחבריו הסופרים הצרפתיים העכשווים סובלים ממנה: הוא מאוהב במילים של עצמו. הדמויות שהוא בורא חיות במדינה אירופית דמיונית, אלגורית ומדברות במין ניב גרמני שקלודל המציא. מילים מהניב המומצא שלו הוא שותל על ימין ועל שמאל. האפקט המצטבר של כל זה, מעבר לניכור שקלודל וודאי מכוון אליו, הוא תחושת התנשאות של הסופר וניתוק מאולץ מהקורא.
הבעיה השנייה שלי, המופרכת, היא שסופרים צעירים שכותבים בגוף ראשון על חוויות ממחנה ריכוז לא מחליקים לי טוב בגרון. אני יודעת כמובן שזאת ספרות ושאם נצפה מסופרים לכתוב רק על חוויותיהם הרי ששכרנו ייצא בהפסדנו, ובכל זאת אני לא מצליחה להתגבר על זה.

טירת מאלוויל/ רובר מרל
למרות ההכחשה שעל הכריכה האחורית, זה בהחלט ספר מד”ב. ספר מד”ב טוב. פצצה גרעינית (זה לא ספויילר) הופכת קבוצת חברים פלוס נספחים, שמוצאים את עצמם מסיבה זו או אחרת במרתף יינות של טירה כפרית צרפתית, לגרעין המין האנושי עלי אדמות. מכאן ממשיך סיפורם של הגיבורים בני ימינו שהוחזרו בהנף פצצה לימי הביניים. הספר קריא מאוד והדמויות מעניינות אבל לפעמים הדיון בסוגיות המתבקשות (“שאלת” האישה, הדת, העבודה וכד’), הוא דידקטי מדי, ומזכיר דיונים מלאכותיים דוגמת “ליל העשרים” של סובול.

הסכנות שבהתנהגות נלוזה/ אונורה דה בלזק
בלזק, מה יש להגיד. קלאסי ויפה. הנשים יפיפיות ומושחתות או יפיפיות וטהורות.

כוכב רחוק/ רוברטו בולוניו
ספר לסופרים, למשוררים אפילו. בולוניו כותב על שירה וספרות ולפעמים על קולנוע כאילו הם החיים עצמם. כמעט כל הדמויות, ראשיות ומשניות, שולחות ידן בכתיבה, והספר עמוס ציטוטים, איזכורים והתייחסויות למשוררים וסופרים, דרום אמריקאים בעיקר. לא קריאה קלה, ועבורי גם לא כל כך מתגמלת, אבל יכולתי להתרענן מדי פעם מחיצי הומור מושחזים שבולוניו שולח.

משפחת מושקאט/ יצחק בשביס זינגר
המטעמים שבשביס זינגר מיטיב כל כך לרקוח: תפאורה בורלסקית, גלריה של דמויות עסיסיות, עלילה גדושת יצרים ומעל הכל המבט הכפול – עין אחת מגחכת והשנייה חומלת. ובכל זאת זה לא מספריו האהובים עלי. אהבתי לאין ערוך את “העבד” ו”שונאים סיפור אהבה” וכנראה שלא במקרה אלה שניים שקצרים בהרבה מ 670 העמודים של משפחת מושקאט.

הביתה/ אסף ענברי
שבחי הביקורת לא היו לשווא, זה ספר מעולה. תנועת ההתיישבות מעולם לא נראתה אנושית יותר. מגוחכת וקטנונית מצד אחד ולא פחות מהירואית מצד שני. הכתיבה יפיפייה, ענברי מלהטט בהצלחה בין האינטימי לגרנדיוזי, כתיבתו חפה מסלסולים ומרגשנות, ובכל זאת מבין השורות עולים הרגשות העזים, המעורבים שהוא חש כלפי הקיבוץ שלו – אפיקים – שעליו הוא כותב בכנות שגובלת בעזות מצח. הפרקים הכי יפים בעיני נמצאים לקראת סוף הספר דווקא, כשענברי מתאר ארועים מכלי ראשון ולא בהתבסס על חומרים ארכיוניים. כשקראתי את הספר הרגשתי, קצת כמו ב”סיפור על אהבה וחושך”, שתולדות הציונות והמדינה התנקזו לאפיקים והם נובעים משם עד היום. מומלץ מאוד ונדמה לי שקיבוצניקים בעבר ובהווה ימצאו בו עניין והנאה עוד יותר ממני.

שאלימר הליצן/ סלמאן רושדי
אני לא אוהבת ספרים על הודו. בגלל זה אני קוראת את רושדי באיחור אופנתי ולשמחתי ההנאה מרובה. הכתיבה שלו חושנית, דחוסה מאוד, אך להפתעתי גם מצחיקה. הספר נע בין תרבויות, ארצות ותקופות והקריאה לא תמיד קלה, אבל שווה את המאמץ. תרגום משובח של ארז אשרוב.

15.06.09

מפנטזת

נושאים מד"ב, ספרים, פנטזיה בשעה 14:51 מאת אביגיל

אני שייכת למיעוט השולי אך גאה של בנות שאוהבות מד”ב בזכות אמא – חובבת מד”ב בעצמה (ריספקט!) – שהציעה להן בנעוריהן אסימוב וקלארק לצד רומן גארי, אלבר כהן ופיט דקסטר.

בדרך כלל אני לא מתחברת לממבו ג’מבו החללי רובוטי ושמתי לב שבסוגה שיש בה הרבה סדרות, אני בד”כ קוראת את הספר הראשון וגם אם אני נהנית לא בא לי בהכרח להמשיך לספרים הבאים. כך קרה לי עם ראמה, היפריון, הארץ הרבגונית, אנדר ועוד ועוד.

אני כן אוהבת מד”ב חברתי. זה ז’אנר כל כך גמיש שאפשר לקחת בו סוגיות חברתיות, למתוח אותן עד הקצה – ואז עוד קצת – ומשם להתחיל. ההקצנה שוברת מוסכמות ומרעננת את התפיסה שלנו לגבי תחומים שנראים לנו ברורים מאליהם. קחו לדוגמה גזע שמשנה מין/ ג’נדר במהלך חייו.

אולי לא במקרה שלושת הספרים שנמצאים אצלי בראש הרשימה המד”בית הם פרי עטן של נשים ועל רקע עלילה מרתקת הם מעמיקים לעסוק בחברה וג’נדר:

ספרות פנטזיה זה כבר סיפור אחר לגמרי.

איך אפשר להתייחס ברצינות לכריכות המקושקשות, לדרקונים ולמכשפות שמככבים בהם ואיך אפשר להעלות על הדעת שמה שאוהב תיכוניסט מחוצ’קן אוהב גם אני?
אז לכל מי שעוד לא נכבש בקסמי הז’אנר, אני ממליצה להניח בצד את הדעות הקדומות ולצלול לספר פנטזיה טוב. יש סופרי פנטזיה שהם סופרים טובים לכל דבר, למעט המוניטין. הנה כמה מהחביבים עלי:

  • ניל גיימן. ספר הפנטזיה הראשון שקראתי (לא כל כך מזמן) ואהבתי היה “לעולם לא עולם”. סיפור מקסים על לונדון של מעלה ולונדון של מטה. נדמה לי שאת גיימן אין צורך להציג אפילו למי שאינו חובב פנטזיה. עוד ספר שלו למתחילים הוא “אבק כוכבים”.
  • גאי גבריאל קאי. מרבה לכתוב היסטוריה חלופית, כלומר בוחר תקופה ולצד פרטים היסטוריים אמיתיים ממציא דמויות וארועים. ב”אריות אל-רסאן” זה תור הזהב למשל. עוד ספר יפה שלו הוא “טיגאנה”.
  • ג’.ר.ר מרטין בסדרה “שיר של אש ושל קרח”. הדובדבן שבקצפת, מלך המלכים. סופר שבפנתיאון הספרותי שלי עומד בראש מורם, כתף אל כתף לצד סופרים נהדרים שחיים ביננו היום: רות’, מקיואן, אטווד, שייבון, מיכאל. מרטין ברא עולם שמתבסס באופן רופף ביותר על מלחמת השושנים ואת עלילותיו הנפלאות קראתי כבר לאורך כמה וכמה אלפי עמודים. הדמויות עסיסיות להפליא, ואין בליבו של מרטין רחמים על אף אחת מהן. הוא הורג את הגיבורים שלו, ובניגוד לטולקין הם לא חוזרים בספר הבא כדי להמתיק את הסוף. כל פרק מסופר מנקודת מבטה של דמות אחרת מה שמבטיח מורכבות ותעתוע – הגיבור ששנאתי אתמול הופך לדמות מובנת, מעוררת הזדהות ואהובה. אוקיי, יש גם דרקונים, מכשפות ורוחות רפאים אבל הם במיעוט והם משתלבים במרקם אנושי להפליא. הסדרה תפסה את כמעט את כל בני המשפחה המורחבת שלי, אנחנו יכולים לשבת שעה ארוכה להיזכר בעלילות ולקטר על הספר הבא שמבושש לבוא. חוץ מזה, אמרות שפר (you know nothing Jon Snow או  The winter is coming) הפכו לחלק משיגרת הדיבור שלנו, כאילו למדנו אותם בבית אבא.

אז שחררו את התיכוניסט שבתוככם (מחוצ’קן או לא) ותנו צ’אנס לפנטזיה.

31.03.09

הספרים שקראתי במרץ (החודש לא הטמפרמנט)

נושאים מד"ב, ספרים, יומן קריאה בשעה 10:26 מאת אביגיל

יומנו של מר דארסי/ אמנדה גריינג’
ספר רע לתפארת. זכה לפוסט משלו.

משאלה אחת ימינה/ אשכול נבו
ההרצאה של אשכול נבו פתחה את הכנס השנתי של אגודת המתרגמים. ההרצאה היתה מצויינת אבל האיש עורר בי רגשות מעורבים: מצד אחד, קרוב מאוד לפני השטח מרגישים את הפרסומאי הזחוח שהיה לפני שהפך לכוכב רבי מכר, סופר שמקריא את מילותיו בעודף חשיבות עצמית ומצד שני, הוא בכל זאת הצליח לרגש ולסקרן אותי. אז החלטתי לשאול את הספר בספריה, בלי הרבה ציפיות. ובאמת, כמו שתיארתי לעצמי, זה ספר פיצוחים: אי אפשר לחיות רק מפיצוחים, אבל לפעמים נורא מתחשק לפצח. לא מזין ולא משביע אבל מעביר את הזמן בנעימים, והרבה פעמים בסוף נשאר כאב בטן עמום ואת אומרת לעצמך: למה לא הפסקתי קודם? אז הפעם הפסקתי בזמן, קצת אחרי אמצע הספר. הרגשתי שכבר לא מעניין אותי מה יקרה לדמויות. נשארתי עם שתי הערות:

  • מה העניין הזה עם חברוּת גברית חיפאית. גם גוטפרוינד, ב”בשבילה גיבורים עפים” (לא קראתי עד הסוף) מתפייט על זה. מישהו יכול להסביר?
  • תחשדו בספרים שיש להם שלל פונטים כדי להבהיר שבירה של רצף כרונולוגי או החלפת המספר.

אפריל בפריז/ מיכאל ואלנר
אוקיי, אני בחורה שטחית, ההבטחה שטמונה באביב פריזאי בלבלה את דעתי ולקחתי את הספר בלי לקרוא את הכריכה האחורית. אבל בעמוד 17, כשהגיבור מוצב כמתורגמן בחדר שבו מענה קצין אס.אס נער בן 15 התעשתתי , סגרתי את הספר ונפרדתי ממנו לשלום.

כנפי הדמיון/ מרי ויזל
מפתיע כמה נהניתי מהספר. החומרים שלו טלנובליים למדי אבל הכתיבה משובחת וגם קצב העלילה. תרגום יפה של עפרה אביגד.

החדר החשוך/ רייצ’ל זייפרט
קראתי עד הסוף רק את הנובלה הראשונה. אהבתי אותה. הנובלה השניה, שבה 5 ילדי זוג נאצי עושים את דרכם לבדם בגרמניה הכבושה לכיוון בית סבתם הזכירה לי, הפוך על הפוך, את סוויטה צרפתית המופתי. את המסע ההפוך שעושים שם מתוך פריז הכבושה. זייפרט לא יכולה לעמוד בהשוואה לנמירובסקי ולכן הפסקתי באמצע.

ג’אז/ טוני מוריסון
יפה. תובעני. סמיך. תרגום מקסים ומעורר השראה של  ניצה בן-ארי.

יומן חצות/ פטרוס מרקריס
אין על רב-פקד קוסטס חריטוס, השוטר האתונאי שלא שמע על פוליטיקלי קורקט. הוא והשוטרים שלו מרביצים ומאיימים בחקירות, שלא לדבר על זה שבעברו עינוי קומוניסטים תחת משטר הדיקטטורה. בשבילי זאת הצצה יוצאת דופן למקום קרוב וזר באותה מידה. המתח לא מבריק אבל האקזוטיות שווה קריאה. תרגום יפה של אמיר צוקרמן.

מלחמת האדם הזקן/ ג’ון סקאלזי
מד”ב זורם וקריא מאוד. בונוס – המון דמויות נשיות, גם בתפקידים לא שיגרתיים ג’נדרית, משולבות באופן טבעי לגמרי. מרענן.

אהבה ועוד משימות בלתי אפשריות/ אילת ולדמן
משמים. עלילות גיבורה ניו יורקית נוירוטית ולא מעניינת. נמאס נמאס נמאס מילדים ניו יורקים יהודים חנונים מבריקים. ג’ונתן ספרן פויר וניקול קראוס, זוג ספרותי מלכותי נוסף (איילת היא אשתו של מייקל שייבון הנפלא) כבר נפלו בפח הזה והמאיסו את הטיפוס. הספר סובל משנינות יתר. בכלל, כל מיני ספרים שאני קוראת בזמן האחרון הם שנונים במידה נעימה למדי אבל האפקט המצטבר של זה הוא מיאוס קל. הלאה השנינות.

הפיקניק האחרון/ מרי וזלי
בעקבות ההצלחה של “כנפי הדמיון” ניסיתי עוד ספר שלה. מוזר. מטריד. ספויילר, ראו הוזהרתם:

כנראה שלגברת יש עניין עם גילוי ער*ות. בכנפי הדמיון בעלה של הבת הוא מאהבה של האם (לא גילוי ער*ות קלאסי אמנם, אבל מעיק להפליא) ואילו כאן רומן בין אב לבתו. יצירה אפלה שרב בה הנסתר, התת קרקעי על הגלוי, המדחיק. בסך הכל לא מומלץ.

הבחורה בשורה מאחור/ פרנסואז דורנר
קצר וקריא, נגמר תוך יום. חבל לי שלא קראתי אותו בצרפתית, אם כי התרגום של מיכל אסייג טוב. תשוקות מודחקות לצד חוסר תקשורת. למרות העיסוק בסקס וחושניות ספר מאוד לא סקסי.

חוט האופק – רקוויאם/ אנטוניו טאבוקי
שתי נובלות מאת סופר שאהבתי מאוד בלטענת פררה. אני אוהבת נובלות, בניגוד לסיפורים קצרים שאני לא אוהבת וממעטת לקרוא. נדמה לי שהבנתי בבפתרון סופי של שייבון שבנובלה טובה כל מילה צריכה להיות זהב טהור. אני חושבת שבספר ההוא קראתי כל משפט לפחות פעמיים ומאז אני שפוטה של נובלות. בכל מקרה התחלתי את חוט האופק ולא נתפסתי. הפסקתי סופית אחרי שקראתי את הכריכה האחורית וספויילרתי קשות (הספריה החדשה אולי תפסיקו עם המנהג המגונה הזה?)

21.03.09

האח הגדול

נושאים מד"ב, נרגנת, ספרים, טלוויזיה, בקטנה בשעה 21:20 מאת אביגיל

זאת לא ביקורת טלוויזיה, כאמור זרקתי אותה מהחלון.

מטריד אותי שהצירוף “האח הגדול” מתקשר אצל חלק מהאנשים רק לתוכנית. עד לפני זמן קצר היה ה”אח הגדול ” ביטוי לא שגור מדי אבל רב עוצמה מפני שנשען על העולם המסוייט והמשכנע שיצר אורוול בספרו 1984. גם אנשים שלא קראו את הספר ידעו, אני חושבת, שאוקיאניה היא מקום מפחיד, שהיחידים בה חיים ללא חירות ובפיקוח מקסימלי

למה זה מטריד אותי? לא רק בגלל השחיקה התרבותית וההקשרים הרדודים שהתרבות הזאת מייצרת אלא מפני שלמיטב זכרוני אין ביטוי מוכן לשליפה שמבטא בשתי מילים את כל הסיוט הזה. כלומר היכולת לדבר על עולם אורווליאני נעשתה הרבה יותר מסורבלת. ומשום כך גם יותר חמקמקה ומסובכת.

ואם להפוך את זה לטיעון אקטואלי: בגלל “האח הגדול” הטלוויזיוני, קשה יותר להסביר את החשש מחוק הזיהוי הביומטרי.
או שנהייתי ממש פרנואידית.