דמיינו כוכב במרחק כמה שנות אור מכדור הארץ. הכוכב בלתי מיושב ברובו ויש בו יערות עצומים ואוקיינוסים. האוכלוסיה הדלילה מורכבת מדמויי אנוש החיים בקהילות שוקקות וקשורים קשר עמוק אל הטבע. הם מספיק שונים מבני אדם כדי לעורר עליונות, תיעוב ופחד ומספיק דומים כדי לעורר אצל אחרים אמפתיה, חברוּת ושאלות של מוסר בקשר לאופן שבו נוהגים בהם. אה, יש גם מושבה קטנה של בני כדור הארץ שמנצלת בכוח את משאבי הכוכב, שבכדור הארץ הם יקרים מפז, בלי שום התחשבות באקולוגיית המקום ובתושביו המקוריים.
אוואטר?
לא בדיוק.
למעשה מדובר בתקציר העלילה של ספר שנכתב כבר ב 1972: העולם כיער מאת אורסולה ק. לה גוין ובתרגומה היפה של תמר עמית. כנראה שהתסריט של אוואטר הושפע מכמה וכמה ספרי מדע בדיוני (כמו שגיליתי כאן) ובכל זאת קשה להאמין כמה אווטאר הוא ‘העולם כיער’, גירסת הפלבאים. זו נובלה מקסימה וחריפה ונפלא לגלות שכבר בשנות השבעים הקול הצלול של לה גוין כרך שאלות מוסר גדולות עם פמיניזם ויחס האנושות אל הטבע.
ועוד מילה על אוואטר: מי שלא ראה שירוץ. באמת. מזמן לא ראיתי סרט כל כך כייפי. הרגשתי כמו ילדה בלונה פארק. מומלץ להפקיד את האינטלקט/ ציניות/ ביקורתיות במלתחת הקולנוע ולצלול לחוויה מתוך כוונה ליהנות. מי שמחפש עלילה צפויה ורדודה לא יתאכזב, אבל בעיני מי שנטפל לעניינים פעוטים כל כך פשוט לא הבין את הסרט 8)
הורים עומדים לא פעם נבוכים מול מדפי ספרים עמוסים לעייפה. המון זבל מתפרסם בגזרת הספרים לילדים / פעוטות. משום כך מתפרסמות לפני כל חג רשימות ספרי ילדים מומלצים. חנוכה היה הזדמנות להיזכר בכל זה וגם בעובדה שכשאני בוחרת על דרך החיוב אני נסמכת על אותם קריטריונים שמסייעים לי בבחירת ספרים לעצמי:
סופר מוכּר שאני מעריכה (לפעמים סופר “מבוגרים” שאני אוהבת כותב לילדים)
הוצאה שאני סומכת על הבחירות וההקפדה שלה
אינטואציה
והתחושה שגם אם אכשל לא קרה שום אסון והספר הבא מחכה מעבר לסיבוב
אבל כשמדובר בבחירה על דרך השלילה יש לי כמה כללי אצבע מיוחדים לספרי ילדים:
*** בלי גימיקים: ספר טוב לא זקוק לפירוטכניקה. כל מה שמנצנץ ומצייץ נהדף בבוז. כנ”ל בובת ארנב שטסה מסביב לעולם ושולחת מכתבים ושטיקים.
*** ספרים שזועקים את מרכולתם החינוכית על העטיפה מוקצים מחמת המיאוס. הורים בוודאי מכירים את הספרים שכאילו יצאו מפס ייצור: ‘תייסיר עושה בסיר’, ‘שלוימלה הלץ זורק את המוצץ’ או ‘שמוּל נגמל מחיתול’.
*** מה שמביא אותי לכלל הבא. חריזה. חריזה היא לא תו תקן לספרות טובה. יש ספרי ילדים מחורזים נהדרים ויש ספרים איומים עם חריזה נחותה. בדרך כלל מספיק לקרוא עמוד אחד כדי לגלות אם החריזה משרתת את הספר או אם הספר משרת אותה. אם הסיפור כולו פלוס התחביר העברי מתגייסים רק בשביל שיהיה חרוז, עזבו אתכם מהספר הזה.
שוּנית הקטנה מהבית יוצאת
מה לעשות את קורַל היא לא מוצאת
איזו דאגה, איזה עסק ביש
כשאמא תתעורר
עצב היא תרגיש
וכדי שניפרד בנימה חיובית אני רוצה להמליץ על שלושת השלאגרים האחרונים בחייו של א2 בן ה-4. אלו ספרים שמככבים כבר כמה שבועות ובמקרה מדובר בספרים שונים מאוד זה מזה: מחורז ולא מחורז, אמיתי ודמיוני, מהספריה ומהחנות, ויזואלי יותר ופחות, חדש וישן. הרי כשזה טוב זה טוב וכל המסביב פחות חשוב.
ברחוב ירמיהו/ לבי דאון (היי לבי, לא מדובר בהתחנפות לקוראי הבלוג כי אם טעמו של הנוער 🙂 )
ספר משגע עם חריזה עשירה, דמויות מהחיים (באמת!) והווי של של רחוב מהשכונה הסמוכה. הצד הויזואלי של הספר מקסים גם הוא ועשוי כל כולו מבד ומחוטים כמו שא2 טורח להזכיר לי בכל פעם שאנחנו קוראים את הספר.
לא רעב ולא אוהב/ ד”ר סוס ספר מטורלל על שמי-הוא-שֵב שמנסה לדחוף אוכל ליצור שאת שמו איננו יודעים, כמו אמא פולניה על ספידים. א2 מתמוגג ותובנות שחילץ מהספר מגיחות בחיינו במקומות מפתיעים ומשמחים.
שנינו נתנהג יפה/ אורלי קסטל-בלום בכלל לא ידעתי שקסטל-בלום כתבה ספר ילדים. אבל היא כתבה ועוד איך. סדרת שיחות בינה לבין בנה חנוך בן ה-4 בערך. ספר ממש לא חינוכי שמאיר את חווית ההורות והילדות באור האנרכיסטי משהו הראוי להן. כמו שהדב הגדיר אך אתמול: אני מקריא לא2 והוא מסתכל עלי במבט נרגש של ‘אני-לא-מאמין-שאתה-קורא-לי-משהו-כל-כך-חתרני’.
מאוד נהניתי מספרו האוטוביוגרפי של מאיר שלֵו “הדָבר היה ככה”. כמו אחרים מסוגו גם הספר הזה יספק בוודאי חומר לדיונים אקדמיים וביקורות מלומדות שנושאם השפעת סיפור חייו של הסופר על יצירתו. שלֵו עצמו מגחך על כך בעמוד 10 כשהוא מתאר דברים שנשא:
“כדרך הסופרים גם הכברתי מילים על מה שמעל לפני השטח ועל מה שמתחת להם, ועל מה העיניים רואות ועל מה שאינן רואות, ומכאן קצרה היתה הדרך אל הסחורות הבדוקות של “הדמיון והמציאות” ו”יחסי האמת והבדיה שבכתיבה הספרותית” ושאר ירקות, שסופרים רוכלים בהם ורוהטים בהם בעיניים עצומות.”
שוין, את הניתוחים המלומדים אשאיר לאחרים. אני אסתפק ברכילות! אחת ההנאות בעת קריאת הספר העסיסי והמושחז הזה היתה זיהוי הדמויות האמיתיות, המקומות והאירועים ששלֵו שזר לימים בספריו. הנה כמה מהם, דווקא מספרי הילדים שלו:
בפתח הספר “איך האדם הקדמון המציא לגמרי במקרה את הקבאב הרומני” נכתב:
“לפני הרבה הרבה שנים חי לא רחוק מכאן האדם הקדמון.
הידים שלו הגיעו כמעט עד הרצפה,
הוא היה שעיר כמו קוף,
היה לו מצח נמוך,
והוא לא ידע לקרוא ולכתוב.
בקיצור, מיכאל,
האדם הקדמון היה נורא דומה לאח של סבתא,
הדוד יעקב.”
ובכן, לסבתו של מאיר שלו באמת היה אח בשם יעקב ולא נותר אלא לנחש מה חושבים עליו במשפחה…
בספר “הגשם של סבא אהרון” מככבים שלושה חקלאים זקנים שגרים בעמק גדול, הלא הוא עמק יזראעל שם שוכנת נהלל – המקונדו של שלֵו: סבא אהרון, סבא נחום וסבא יצחק. בחיים האמיתיים סבא אהרון הוא סבו של שלֵו מצד האם ונחום ויצחק הם חבריו הטובים, עוד מהימים שחיו במקרוב שבאוקרינה בטרם עלו יחד לארץ.
רוני ונומי הילדות השובבות ורבות התושייה, גיבורות “רוני ונומי והדב יעקב” נקראות על שם אחייניותיו, בנות אחיו הצעיר. מסתבר שאת השובבוּת והתושייה לא היה צריך להמציא מפני ש”הדבר היה ככה” נפתח בסצינה משעשעת שבה אותן רוני ונומי צובעות את בהונות הדוד הישן בלק אדום.
בספר “רוני ונומי והדב יעקב” בא לידי ביטוי מאפיין נוסף שנידון בהרחבה באוטוביוגרפיה. שפה פנימית, מין ז’רגון משפחתי שקיים בכל משפחה אבל נדמה שבמשפחתו של שלֵו הוא עשיר במיוחד, עמיד לאורך זמן ומצוי על שפתיהם של יותר בני משפחה מהרגיל. “רוני ונומי והדב יעקב” משופע בשפה הזאת שהיא כמו ענף פרא של העברית, קרובה אבל לא ממש מצייתת לחוקיה. למשל:
“אמא קוראת: מספיק להתקשקש!
צריך כבר לצאת, השעון שוען שש!
להתמהר, לחוץ החוצה, מאוחר,
ותמעלו מעיל – כי קר!”
שלֵו על פי עדותו הוא נצר למשפחת מספרי סיפורים והשתמרה אצלהם שפה עשירה בביטויים פנימיים עסיסיים, למשל:
על המתים הם נוהגים לומר: “הוא כבר איננה” ו”היתה לו מוות איומה”.
“אתה פּוֹניתַ אלי?” שהוא הגירסה כבדת המבטא אך הארסית לא פחות מזו של “Are you talking to me?”
שואב האבק שיחד עם הסבתא הוא לב לבה של האוטוביוגרפיה, אותו סוויפר שמככב גם על העטיפה מתואר כיצור חושב ומרגיש, וגם המוטיב הזה – האנשה של חפצים, חוזר בסיפורי הילדים של שלֵו. בספר “הצלחת שמתחת” למשל מצילה הילדה אפרת את הצלחת שבתחתית ערימת הצלחות מחיי בטלה ושיממון.
“הצלחת התרגשה, הסתכלה סביב סביב:
‘הכל כל כך חדש, ואיזה נוף מרהיב,
הנה המקרר, והנה התנור, והנה חלון וכיור,
אני סוף סוף בחוץ, אני סוף סוף באור.
נפלא, נהדר, באמת, תודה רבה,
אומַר זאת כך, אפרת, אני על המפה!'”
דווקא את הסבתא המחורפנת שסביבה סובבת האוטוביוגרפיה לא מצאתי. ייתכן שהיא נחבאת אי שם או שאולי שלֵו, שאהב מאוד את סבתו הסוערת והנסערת לא רצה ל”החליק” את תסביכיה כך שתתאים לספר ילדים. ואולי עוד נזכה להקריא לילדינו על סבתא טוניה, צוררת הלכלוך נמוכת הקומה.
בימים אלה אני גומרת לתרגם ספר עיון. מוקדם לדבר עליו כי טרם נערך והוא עוד רחוק ממדפי הספרים, אבל זה מה שנכתב עליו ב “הכינו את הסימניות” של מוסף ספרים של הארץ, גליון שהוקדש לספרים המעניינים שיראו אור בתש”ע :
שרל בודלר * תאופיל גוטייה נהר ספרים
תאופיל גוטייה היה ידידו הנערץ של בודלר, שאף הקדיש לו את “פרחי הרע”, יצירת הדגל שלו. וכך כתב בודלר בפתח ספרו: “למשורר המופתי, לקוסם המושלם של הספרות הצרפתית, לידידי ומורי היקר והנערץ תאופיל גוטייה, ברגשי הענווה העמוקים ביותר, אני מקדיש את הפרחים החולניים הללו, שרל בודלר”. בספר קטן זה, שראה אור כשישה חודשים לאחר מותו של המשורר הגדול וכמענה להשמצות שהושמעו נגד בודלר, מספר גוטייה את סיפור ידידותו הגדולה עם המשורר המקולל.
אבל לא בשביל זה הזמנתי אתכם לכאן, אלא כדי לחלוק איתכם רגע מספק ומשמח שהתרגום הזה העניק לי: האפשרות להשתמש במילה ההו-כה מקסימה ערגונותיו*. (לא רק אני אוהבת את המילה הזאת, היא זכתה למקום של כבוד ברשימת מאה המילים היפות בעברית).
אין לי ברירה אלא להעיד על עיסתי ולהגיד שלא עשיתי בה שימוש מאולץ, המילה פשוט התיישבה שם כאילו גוטייה כתב את המשפט כשהוא מכוון למילה הזאת ולא אחרת.
לכל מתרגם יש מילים שגורות, המון המון מילים שעומדות דרוכות בקצות האצבעות, מחכות לזנק למקלדת. אבל ישנן גם המילים המבויישות יותר שלא מתמסרות בקלות. הן ממתינות לרגע שישלפו אותן מתרדמת היופי וישבצו אותן במשפט שבעיני המתרגם יהיה קצת יותר זוהר מהאחרים בגלל שדיוקו ויופיו לא נשלפו סתם כך מהמותן. אגב, המילים האלה אינן בהכרח מילים “יפות” הן יכולות להיות גם סלנג ביבים, עצם הכרייה והשילוב שלהן בדיוק איפה שצריך היא המענגת.
אז אני מתנצלת מראש בפני כל מי שלא מבין על מה אני מבלבלת את המוח, אבל אם יש שם מישהו שמבין את הכיף שבהפיכת מילה-ממתק כל כך מאיר אריאלית לגם קצת קצת שלי שינהנן. (ורק שלא יעיפו לי אותה בעריכה 8) )
*הגדרת רב מילים: (ספרותית) ערגה, כיסופים, המיית לב.
כשהחלטתי לעשות מין יומן קריאה, כזה שיסכם בסוף כל חודש את הספרים שקראתי היה לכך טעם כפול: קודם כל, תיעוד שיתמוך בזכרון, שאחרי זמן קצר כבר לא נותר בו זכר לספרים שקראתי מלבד תחושה עמומה אם אהבתי או לא. שנית, הרחבת פוטנציאל הדיון על ספרים מעבר לחוג המשפחה והחברים הקרובים.
כל זה טוב ויפה, אבל קצת נמאס לי. לא יודעת מה יעלה בגורלו של המדור, הפעם, על כל פנים, אני מעדיפה להתמקד בשניים מהספרים שקראתי החודש. שניהם שייכים לז’אנרים שאני לא מרבה לקרוא ומשניהם נהניתי מאוד.
1602 / Neil Gaiman, Andy Kubert
כריכת הספר שסגנונה כסגנון שערי הפרקים
קומיקס (או נובלה גרפית, אני לא ממש יודעת מה ההבדל) של גאון הפנטזיה ניל גיימן. סיפור המסגרת אדיר, גיבורי מרוול קומיקס (אקס-מן, ספיידר מן, ארבעת המופלאים, קפטן אמריקה ועוד) באנגליה האליזבטנית. צריך לקרוא כדי להבין כמה זה עובד טוב. אני מניחה שמי שמכיר טוב ממני את הגיבורים של מארוול יהנה עוד יותר. כמובן שמלבד הסיפור עצמו, ההנאה בקומיקס נובעת גם מהציורים והצד הזה של הספר לא פחות ממרהיב בעיני. גם ציורי העלילה וגם 8 שערי הפרקים, שצוירו על ידי אמן אחר. את הספר קראתי באנגלית ואני מקווה מאוד שאחת ההוצאות בארץ תחליט לתרגם אותו.
דף פנימי
הסיפור שאינו נגמר/ מיכאל אנדה
יש כאן בבית מבוגר שקורא בכיף ספרי ילדים. לא אני. אבל כמו ג’אנקית בקריז שתשדוד אפילו את הילדים שלה בשביל מנה, כשנשארתי בסופ”ש בלי ספר פשפשתי בין ספרי הספריה של הילדים ושלפתי את ‘הסיפור שאינו נגמר’. לא חשבתי שאקרא אותו עד הסוף אלא רק עד יום ראשון, אז אשיג לעצמי את הדבר האמיתי. אבל זה ספר נהדר. אגדה שופעת הרפתקאות, מורכבת, כיפית, רומנטית ומנחמת. מדהים עד כמה הספר עשה לי פלאשבקים לַסרט שראיתי לפני כמה עשרות שנים טובות. כנראה שמי שגדלה בשנות ה-70 לעולם לא תשכח את טביעתו הטרגית של ארטאקס בביצות העצב. התרגום של חוה פלץ מקסים, העברית עשירה והדורה בלי להיות ארכאית.
לעיתים קרובות אני חושבת על יכולת לשונית כעל שריר. כושרו של השריר ישפיע על המהירות שבה אשלוף מילה או ביטוי מתאים ובכלל על העושר הלשוני שיעמוד לרשותי בזמן תרגום. החדשות הטובות הן שאימון השריר הזה הוא אגבי למדי וכיפי רוב הזמן.
כשמדובר בשפות שמהן אני מתרגמת, צרפתית ואנגלית, האימון הטוב ביותר הוא קריאה וצפייה בסרטים. מכיוון שהחיים שלי מתנהלים בעברית עם קצת אנגלית בשוליים, אם לא אקפיד על “צריכה מבוקרת של צרפתית” אתרחק בהדרגה מהאינטימיות שלי עם השפה ומהחידושים שלה. לשמחתי קולנוע לב, הליבררי דו פואייה, ספריית בית אריאלה ונסיעות קרובַי לארצות ה- Fnac מספקים את כל מחסורי.
כשמדובר בשפת היעד שלי, עברית, אני כבר צריכה להזיע קצת יותר:
קודם כל האוזן צריכה להיות מכווננת כהלכה למשלבים השונים. צריך להאזין למילים, משפטים, ביטויים וסלנג ולתייק אותם על פי הדובר והקונטקסט, עד לשליפתם ביום פקודה.
אם בספר שאני מתרגמת גיבור עכשווי שמדבר עם חבר ישתמש במילה “גזעי”, הכה חביבה עלי, דיני יהיה סטירה וירטואלית מהעורך, ובצדק. זאת דוגמה שיטחית כמובן, האתגרים האמיתיים בדרך כלל הרבה יותר מעודנים. בשביל לשמור על הכושר הזה אני זוקפת אוזניים, שלא לומר מצותתת, ושמה לב איך מדברים: בתקשורת, ילדים, חיילים, צעירים, קשישים, עולים חדשים וכל מגזר אחר העולה בדעתכם כי אין לדעת לז’רגון של מי אדרש בתרגום הבא.
גיליתי שמאמרים, הרצאות וסדנאות בנושאי תרגום הם תרגול מצויין. גם כשמדובר רק בנושאים שהם “ליד” התחום שלי, עצם העיסוק בתרגום – ואחת היא אם הוא טכני או ספרותי, מעברית במקום לעברית או בכלל לשפה אחרת – עצם העיסוק מפעיל את השריר ומחזק אותו.
פורומים לתרגום הם חדר כושר מצויין. מלבד העזרה האיכותית והסימפטית שאפשר לקבל שם זאת הזדמנות להתאוורר עם בעיות תרגום של אחרים וגם זה מאמץ בכיוון הנכון. הפורומים המומלצים בעיני הם תפוז ואג’נדה.
והאימון היומיומי הכי יעיל ומהנה: לקרוא ספרות טובה, כתובה היטב ואם הטעם הספרותי מתיר זאת – מגוונת ככל האפשר, בז’אנר, בתקופה, בסגנון הכתיבה וכד’.
The Brief Wondrous Life of Oscar Wao/ Junot Diaz
החיים ברפובליקה הדומיניקנית ובגלות האמריקאית דרך עיני משפחה אומללה על פי דרכה. הוא גיק מד”ב עצום מימדים וכמהַ לאהבה, אחותו יפיפיה מתוסבכת ואמא שלו היא אמא אכזרית קשת יום ודרך סיפורה אנחנו מתוודעים לחיים תחת משטר האימים של טרוחיו, הרודן הדומיניקני שהכרתי לראשונה ב’חגיגות התיש’ של יוסה. היופי של הספר הזה הוא במקצב שלו, במוזיקה שמתנגנת בראש כשקוראים אותו. הספר משולב בהמון ספרדית (מזלי שאני דוברת כי בגרסא האנגלית אין תרגום ורק אלוהים יודע איך דובר האנגלית הממוצע מבין את כל זה) ודיבור היפ-הופי. הספר תורגם לעברית ע”י יורם מלצר (‘חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו’) ומהצצה סקרנית שהצצתי בחנות ספרים הרי שייתכן ומדובר בספר נהדר אבל כצפוי המקצב שלו בעברית לא דומה בכלל למקצב באנגלית, מה גם שלטובת דוברי העברית תרגמו או הנהירו את המילים בספרדית.
Stockholm Noire – l’argent facile/ Jens Lapidus הדב חד העין הבחין בספר הזה שכיכב במדפי רבי המכר בשבדיה. הראשון בטרילוגיה. הצרפתים שזריזים בתרגום הצלחות שבדיות היו הראשונים לתרגם אותו לשפה שאני קוראת ואני מצידי מהרתי להזמין אותו מהנוסע הראשון לפריז. זה ספר פשע משובח שעניינו סטוקהולם של מטה, זאת ש”פיספסתי” בקיץ: קוקאין, כנופיות, סרסורים ופרוצות וחיי עולם תחתון רצחניים. העלילה הקצבית מובאת דרך עיניהם של שלושה גיבורים – מנוולים על פי דרכם. הספר הפך לסרט וזכויות תרגום הספר נרכשו כבר ב 25 מדינות, אך ככל הידוע לי טרם בישראל. לדעתי שווה בהחלט לתרגם אותו לטובת קוראי העברית ואם יוחלט לתרגם אותו מצרפתית דווקא, אתם יודעים איפה למצוא אותי.
אי סדר מוסרי/ מרגרט אטווד
מרגרט אטווד היא אחת הסופרות האהובות עלי ורק בגלל זה ובזכות הביקורת המהללת החלטתי לקרוא את הספר הזה שהוא אוסף סיפורים קצרים – אולי הז’אנר היחיד שממש לא עושה לי את זה. הספר הזכיר לי מאוד את “בריחה” של אליס מונרו, בת ארצה, מפני שהסיפורים כרוכים זה בזה ומספרים בעיקר את סיפורה של אישה אחת. למרות כל הסיבות שעמדו לזכותו של הספר לא התחברתי ואני מתקשה להמליץ עליו.
המתיקות שבתחתית הפאי/ אלן ברדלי
פלביה דה-לוּס היא גיבורה מענגת. היא בת 11, חובבת כימיה – בעיקר רקיחת רעלים ופתרון תעלומות ולמרות שכדרכן של גיבורות ספרותיות בגילה היא יודעת המון המון דברים שילדות בנות 11 לא יודעות, היא לפחות לא חכמולוגית כמו הילדים המעצבנים ב’אהבה ועוד משימות בלתי אפשריות’ ו’קרוב להחריד ורועש להפליא’. ספר קליל וחמוד בתרגום יפה של אסנת הדר.
לפני שהוצאת ספרים מחליטה על תרגום ספר כלשהו היא מוציאה אותו ללקטורים. תפקידם לקרוא את הספר, לתאר אותו בכמה פסקאות ולחוות דעה. האם הספר טוב? מתאים לקהל הישראלי? האם יש בו אתגרי תרגום מיוחדים? וכיו”ב. מדי פעם אני שולחת ידי בלקטורה וכשאני פוגשת על המדף ספר שעליו המלצתי, אני מרגישה שיש לי חלק כלשהו בעובדה שהוא שם.
בלקטורות שלי קראתי הרבה ספרים גרועים, מעט ספרים טובים ואולי בטוב שבהם נתקלתי היום בחנות:
צָמָא/ אנדריי גלסימוב (מרוסית: עדית שקד)
(זה לא שאני דוברת רוסית, מסיבה כלשהי הספר הזה הגיע להוצאה, ומשם אלי ללקטורה, בתרגומו הצרפתי.)
קוסטיה, צעיר רוסי בוגר מלחמת צ’צ’ניה מספר את סיפור חייו האומללים בלי טיפת פאתוס, במין יובש על גבול הפיוט. הוא מובטל שפניו מפלצתיים בגלל כוויות שחטף כשהטנק שלו עלה באש. הוא ושני חברים לנשק יוצאים לחפש חבר שלישי שנעלם. רק הוודקה וכשרון הציור האדיר שלו עוזרים לו להתמודד עם הקלפים המחרידים שהחיים חילקו לו. יש בקוסטיה משהו ילדותי,נוגע ללב, והקטעים הכי מרגשים ועדינים הם תיאור יחסיו של קוסטיה עם ילדים.
זה ספר מדכא בהחלט אבל מצויין ואני ממליצה עליו בחום.
אחת הסיבות ליופיו של השיר מהפוסט הקודם (אגב, מי שקרא במייל החמיץ את הקליפ) היא הזיקוק של אהבת אבא-בן לרגע אחד. אישי ואוניברסלי. רגע של “אימהוּת גברית” כמו שהפליא מוהר לכתוב בשיר מקסים אחר.
בים ספרי הטף נדמה לפעמים שכבר כתבו על ה-כ-ל: על חולד שחירבנו לו על הראש, על פינגווין שיש לו שני אבות ועל ספוגי הספוג שבורח מהבית וחוזר בג’יפ. ובכל זאת, ספר שבמרכזו טיפול אוהב של אב בבנו – חלק משגרת חייהם של רוב הפעוטות (‘ויהי ערב’ לא נחשב) – הוא מצרך נדיר.
אז הנה ארבעה ספרי פעוטות/ ילדים מצויינים שעוסקים בקשר הזה ואהובים אצלנו על המאזינים והמקריאים כאחד:
מי שתה לי/ שהם סמיט ורותו מודן
ה-ספר. אבא מסביר לבנו איך זה שנגמר המיץ. בערב היה שם גמל ששתה הכל. ברור. אמא יָשְׁנָה ואבא היה צריך לטפל בגמל לגמרי לבדו עד שלא היתה ברירה, הוא היה חייב עזרה אז הוא התקשר – לאבא של הגמל כמובן, שהגיע בדהרה. סיפור מקסים בתוך סיפור, איורים משגעים ומשפט שימושי במיוחד: “אתה גדול, אבל לא מספיק גדול”.
**שהם שבנה י’ לומד יחד עם א’ (לא בשב”כ למרות שזה נשמע ככה) קראה את הפוסט ואני שמחה לעדכן שבימים אלו הספר יוצא במהדורה מחודשת.**
נו נו נו אליהו/ גונילה ברגסטרום וויויאן ברסקי
רק כשביקרתי בשבדיה גיליתי שאליהו (אלפונס) הוא גיבור סדרת ספרים מוכר ואהוב לא פחות מבילבי, אמיל או המומינים. זה ספר משנות ה-70 שלא נס ליחו (אם כי התרגום התיישן מעט). אליהו משחק בארגז הכלים של אבא. אבא קורא עיתון, מעשן מקטרת ומפטיר מדי פעם ‘לא לגעת במסור’ כדי לכסתח את עצמו. עד כאן לא מי יודע מה אידאלי אבל ממש מהחיים. כשאבא מצטרף למשחק מתחיל הכיף האמיתי. בין שלל ספרי מוסר ההשכל מרענן לקרוא ספר שאין בו טיפת דידקטיות.
תנחש כמה אני אוהב אותך/ סם מקברטני ואניטה ג’ראם
המתקתק שבחבורה ובכל זאת מקסים. אגוזיני הקטן מדגים לאגוזי הגדול כמה הוא אוהב אותו ואגוזי מחזיר לו בהפגנות אהבה ראוותניות. כשאגוזיני הקטן שוכב לבסוף לישון אגוזי לוחש לו שהוא אוהב אותו עד הירח – וגם בחזרה. אני תמיד מזילה דמעה, אבל אני לא דוגמה לכלום, אני בוכה מפרסומות.
אבא עושה בושות/ מאיר שלו ויוסי אבולעפיה
אבא של אפרים עושה לו בושות על ימין ועל שמאל. הוא שר בקולי קולות כשהוא מרכיב אותו לגן וכשהם סוף סוף מגיעים הוא מאיים עליו שאם לא ייתן לו נשיקה הוא יבקש מילד אחר. אבל בסוף הם צועדים יד ביד אל השקיעה. קאט. שוב אני מוחה דמעה.
בחזרה מחופשה בת שלושה שבועות אפתח בהכרזה, שהפכה בהעדרי לאמירה פוליטית:
שבדיה היא אחלה מקום לחופשת קיץ!
משום מה, ובלי קשר לסקנדל המגוחך האחרון, שבדיה לא נמצאת על מפת התיירות של הישראלים וזה יתרונה הראשון – לא שומעים שם עברית.
אבל הסיבות הטובות באמת להגיע לשם הן שזאת ארץ ענקית ומגוונת שיש לה מה להציע לכל אחד, החל מטיילנים הארד-קור וכלה במשפחות עם ילדים. אנחנו, משפחה חובבת עיר שרצתה לטעום גם טבע זכינו למנה גדושה של הרפתקאות שהיו בהן בין היתר: שייט, מגורים על אי שאין בו מכוניות ומתנייעים בו באופניים, לינה בבקתה בתוך יער במרחק 10 דקות הליכה מאגם מרהיב ביופיו ועוד ועוד וכמובן גם הרפתקאות עירוניות למכביר.
השבדים מסבירי פנים ושמחים לעזור וכוווווולם מדברים אנגלית שהלוואי עלינו.
אם מתכננים מספיק מוקדם אפשר להשיג טיסות זולות.
המחייה שם עולה בערך כמו בארץ עם שני יוצאי דופן זולים במיוחד: ציוד טיולים וקמפינג איכותי וזול ופתרונות לינה במחירי ריצפה. לא כשמדובר על לינה בעיר או על טיול פינוקים כמובן, אבל הרוצים לפוש למשל ליד אגם יפיפיה מוקף יער ומוכנים לישון בבקתה מתוקה שיש בה רק מיטות ואילו מקלחות ושירותים משותפים יש במרחק עשרים מטרים, יכולים לעשות זאת במחיר 150 ש”ח ללילה למשפחה.
מזג האוויר מושלם. אני לא יכולה לדווח על תחזית רב-שנתית אבל אוגוסט 2009 היה שמשי ובהיר, עם ארבעה ימי גשם בקושי, עם טמפרטורה שנעה סביב 20 מעלות ואור עד שעות מאוחרות.
והדובדבן שבקצפת – סטוקהולם עיר יפיפיה, בנוייה איים איים כך שהים הוא חלק בלתי נפרד ממנה. קשה לתאר כמה שזה יפה. חוץ מזה היא תוססת ונעימה והקיץ ממלא את הרחובות באנשים חייכניים ובאירועי רחוב איזוטריים יותר ופחות.
אלא מה, אופי הטיול ומשתתפיו הצעירים לא השאירו לי זמן להרבות בקריאה. קראתי מעט. אמנם ספרים לא רעים ברובם, אבל משום מה גם כשהיו טובים, כשהזדמן לי לעבור לספר אחר נטשתי אותם והמשכתי הלאה.
התחלתי בלסיביר מאתפר פטרסון. את ‘יוצאים לגנוב סוסים’ אהבתי מאוד ולכן חשבתי ש’לסיביר’ יהיה ספר טיסה מושלם שיעביר את זמני בנעימים ויכניס אותי לאווירה נורדית. אבל יש מידה רבה של יומרה בכך שפטרסון, הגבר המבוגר, מספר את הסיפור מנקודת מבטה של ילדה קטנה. בעיני הוא נכשל בכך כישלון חרוץ וכשהמספר לא אמין נגזר דינו של הספר.
אז ביום השני שלנו בסטוקהולם שמנו פעמינו לחנות ספרים גדולה שיש בה גם ספרים באנגלית. בעקבות המלצתה של מישמיש קניתי את A Blessed Child מאת Linn Ullmann (בתם של אינגמר ברגמן וליב אולמן ויפיפיה בזכות עצמה, אם לשפוט על פי התמונה שבדש הספר). זה ספר עדין, מר-מתוק על שלוש אחיות למחצה ואביהן המשותף וחלק גדול ממנו מתרחש על האי השבדי המבודד שבו בילו הילדות את חופשות הקיץ עם אביהן. כמה נעים היה לקרוא את הספר באי שבדי “משלי”. הספר משופע במנהגי קיץ שבדיים וזה היה עונג של ממש לחזות בהם במו עיני. אבל אז הפלגנו חזרה לסטוקהולם וממדפי הספרים המלאים בספרים שהשאירו מתארחים קודמים באכסניית הנוער, הדב הביא לי ספר חדש.
Death of a Charming Man מאת M. C. Beaton שהיא (שובעל פי התמונה שבספר)מטרוניתה סקוטית כבודה עם חיוך ממזרי שזהו לה ספרה העשרים בערך בסדרת הבלש המיש מקבת. מקבת הוא שוטר כפרי ג’ינגי’ שחי ופועל באזורי ההיילנדס הסקוטים. יש לו שיטות בלתי מקובלות ובהחלט לא פוליטלי קורקטיות והוא מתעסק עם דייגים כבדי מבטא ונשותיהן עבות הירכיים והמחומצנות מצד אחד ועם ארוסתו גבוהת המעמד מצד שני. ספר חמוד בהחלט.אבל אז, כשהייתי באמצע הספר ובהחלט הרחק מפתרון התעלומה המסקרנת למדי, הגעתי שוב לחנות ספרים ענקית ושמתי ידי על ספר חדש. המלך מת יחי המלך החדש.
Everyman מאת Philip Roth. רות הוא מלך אמיתי. לא קראתי את כל הספרים שלו, וגם מאלו שקראתי לא אהבתי את כולם אבל אלו שכן אהבתי נפלאים ממש (‘הקנוניה נגד אמריקה’ ו’הכתם האנושי’). אני כרגע בעיצומו של Everyman ונדמה לי שהוא יהיה מאלו שאוהַב לתפארת. זה ספר מורבידי שעוסק במוות. הוא מתחיל בלווית הגיבור ומתרחש לסירוגין בבתי חולים ובתי קברות. אבל זה שווה – הכתיבה של רות חכמה נורא ויהודית נורא באופן שאנחנו הישראלים לא מורגלים בו. הוא אוהב את הגיבורים שלו והם תמיד אנושיים כל כך ובעלי חיי משפחה אמיתיים ואמינים. וחוץ מזה האח הגדול של הגיבור הוא דמות כל כך מקסימה שצריכה להיות אות מופת לכל אח או אחות גדולים באשר הם.
*** ולסיום משהו קשור ולא קשור. במוסף ספרים האחרון כותבת ליאת אלקיים ביקורת אוהדת מאוד ל”נערה עם קעקוע דרקון” שאני תעבתי. הספר שתורגם ויצא לאחרונה לחנויות דווקא זוכה לשלל תשבוחות בלתי ברורות בעיני.
קישור קבוע
7 תגובות
.jpg "Thirst")
