01.09.09
גבר רואה בחשאי איך בנו נכנס לכיתה
הכותרת היא שורה מתוך אחד השירים הכי יפים של צמד הפלא רכטר-מוהר, ובכלל אחד המרגשים שנכתבו במקומותינו.
אני מקדישה אותו באהבה לבני הבית שהתחילו היום את שנת הלימודים בגן ובבית הספר, מורֶה ותלמידים כאחד.
הבלוג של אביגיל בורשטיין
הכותרת היא שורה מתוך אחד השירים הכי יפים של צמד הפלא רכטר-מוהר, ובכלל אחד המרגשים שנכתבו במקומותינו.
אני מקדישה אותו באהבה לבני הבית שהתחילו היום את שנת הלימודים בגן ובבית הספר, מורֶה ותלמידים כאחד.
בחזרה מחופשה בת שלושה שבועות אפתח בהכרזה, שהפכה בהעדרי לאמירה פוליטית:
שבדיה היא אחלה מקום לחופשת קיץ!
אלא מה, אופי הטיול ומשתתפיו הצעירים לא השאירו לי זמן להרבות בקריאה. קראתי מעט. אמנם ספרים לא רעים ברובם, אבל משום מה גם כשהיו טובים, כשהזדמן לי לעבור לספר אחר נטשתי אותם והמשכתי הלאה.
התחלתי בלסיביר מאת פר פטרסון. את ‘יוצאים לגנוב סוסים’ אהבתי מאוד ולכן חשבתי ש’לסיביר’ יהיה ספר טיסה מושלם שיעביר את זמני בנעימים ויכניס אותי לאווירה נורדית. אבל יש מידה רבה של יומרה בכך שפטרסון, הגבר המבוגר, מספר את הסיפור מנקודת מבטה של ילדה קטנה. בעיני הוא נכשל בכך כישלון חרוץ וכשהמספר לא אמין נגזר דינו של הספר.
אז ביום השני שלנו בסטוקהולם שמנו פעמינו לחנות ספרים גדולה שיש בה גם ספרים באנגלית. בעקבות המלצתה של מישמיש קניתי את A Blessed Child מאת Linn Ullmann (בתם של אינגמר ברגמן וליב אולמן ויפיפיה בזכות עצמה, אם לשפוט על פי התמונה שבדש הספר). זה ספר עדין, מר-מתוק על שלוש אחיות למחצה ואביהן המשותף וחלק גדול ממנו מתרחש על האי השבדי המבודד שבו בילו הילדות את חופשות הקיץ עם אביהן. כמה נעים היה לקרוא את הספר באי שבדי “משלי”. הספר משופע במנהגי קיץ שבדיים וזה היה עונג של ממש לחזות בהם במו עיני. אבל אז הפלגנו חזרה לסטוקהולם וממדפי הספרים המלאים בספרים שהשאירו מתארחים קודמים באכסניית הנוער, הדב הביא לי ספר חדש.
Death of a Charming Man מאת M. C. Beaton שהיא (שוב על פי התמונה שבספר) מטרוניתה סקוטית כבודה עם חיוך ממזרי שזהו לה ספרה העשרים בערך בסדרת הבלש המיש מקבת. מקבת הוא שוטר כפרי ג’ינגי’ שחי ופועל באזורי ההיילנדס הסקוטים. יש לו שיטות בלתי מקובלות ובהחלט לא פוליטלי קורקטיות והוא מתעסק עם דייגים כבדי מבטא ונשותיהן עבות הירכיים והמחומצנות מצד אחד ועם ארוסתו גבוהת המעמד מצד שני. ספר חמוד בהחלט. אבל אז, כשהייתי באמצע הספר ובהחלט הרחק מפתרון התעלומה המסקרנת למדי, הגעתי שוב לחנות ספרים ענקית ושמתי ידי על ספר חדש. המלך מת יחי המלך החדש.
Everyman מאת Philip Roth. רות הוא מלך אמיתי. לא קראתי את כל הספרים שלו, וגם מאלו שקראתי לא אהבתי את כולם אבל אלו שכן אהבתי נפלאים ממש (‘הקנוניה נגד אמריקה’ ו’הכתם האנושי’). אני כרגע בעיצומו של Everyman ונדמה לי שהוא יהיה מאלו שאוהַב לתפארת. זה ספר מורבידי שעוסק במוות. הוא מתחיל בלווית הגיבור ומתרחש לסירוגין בבתי חולים ובתי קברות. אבל זה שווה – הכתיבה של רות חכמה נורא ויהודית נורא באופן שאנחנו הישראלים לא מורגלים בו. הוא אוהב את הגיבורים שלו והם תמיד אנושיים כל כך ובעלי חיי משפחה אמיתיים ואמינים. וחוץ מזה האח הגדול של הגיבור הוא דמות כל כך מקסימה שצריכה להיות אות מופת לכל אח או אחות גדולים באשר הם.
*** ולסיום משהו קשור ולא קשור. במוסף ספרים האחרון כותבת ליאת אלקיים ביקורת אוהדת מאוד ל”נערה עם קעקוע דרקון” שאני תעבתי. הספר שתורגם ויצא לאחרונה לחנויות דווקא זוכה לשלל תשבוחות בלתי ברורות בעיני.
בעוד כמה שעות אחליף את ההבילות התל אביבית במזג אוויר שפוי בהרבה – כעשר מעלות פחות.
נחזור וניפגש, אני מקווה, בספטמבר.
אישה, דירה, רומן/ וילהלם גנצינו
יבשושי. לא הצלחתי לגייס די נחישות כדי להמשיך ולעקוב אחרי ויגנד, נער גרמני שחי ונושם ספרות ובינתיים, עד שיכתוב רומן, עובד במפעל ובמערכת עיתון.
מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים/ מרי אן שייפר ואנני בארוז
רק קרוּאלה דה-ויל תישאר אדישה כלפי הדמויות הססגוניות והעלילה החיננית. זה רומן מכתבים שבנוי מפרקים קצרים. כל תכונותיו הופכות אותו, בנות, לספר הטיסה האידאלי שלכן לקיץ.
ילדים של אחרים/ ג’ואנה טרולופ
ספר שהוא כמו דרמה אינטליגנטית של הBBC. טרולופ מאירה באלומה חסרת רחמים חיי משפחה שהתגרשה, על הסתעיפויותיה, וחושפת את היחסים המורכבים בין הורים גרושים לילדיהם, בין הורים לילדיהם החורגים, בין חצאי אחים וכל הג’אז הזה. היא בהחלט עשתה לי חשק לחפש ספרים נוספים שלה.
והזעם עוד לא נדם/ אהרן אפלפלד
במקרה קראתי את הספר הזה זמן קצר אחרי “הדוח של ברודק” והאמת של אפלפלד רק חידדה אצלי את תחושת הזיוף שהרגשתי אצל קלודל. גם אפלפלד מתאר את ה”אחרוּת” ואת חוסר היכולת להתמודד עם מה שהיה “שם”, במחנות הריכוז, אבל הוא לא נדרש לשום קישוט, לשום טריק ספרותי, האמת פשוט מפעפעת ממנו. השפה שלו נפלאה בפשטותה וביכולתה לתאר ביובש תהומות של רגש. החלק האחרון מתרחש בת”א וזאת עיר כל כך זרה ולא מוכרת שהיה נדמה לי שאני בעצם קוראת תרגום – מיידיש, פולנית אולי – לא יכול להיות שמישהו כותב ככה בעברית על ת”א. ספר לא קל אבל יפה להפליא.
בן אלמוות/ רוג’ר זילאזני
כשכתבתי על אהבתי למד”ב ופנטזיה המליצו לי על זילאזני. השאלתי את “בן אלמוות” וממש לא התחברתי. אחרי חמישים עמודים בערך, כשעדיין לא הבנתי מי נגד מי ויתרתי עליו.
לאוויניה/ אורסולה לה-גווין
לה-גווין בחרה בדמות משנית מתוך האיניאדה לוורגיליוס – לאוויניה – והפכה אותה לגיבורת סיפרה. זה רומן סוחף וקריא למרות שהוא מתרחש בזמן העתיק. חוץ מזה שמחתי לגלות שהוא פמיניסטי במובן העמוק של המושג. לא בכך שהנשים שוות בו לגברים (הן לא) אלא בכך שסיפורה של אשה, חיי היומיום שלה ועולמה הפנימי ראויים להיכתב ולעמוד לצד הסיפורים שאנחנו רגילים לקרוא ברומנים היסטורים-מיתולוגים: מלחמות, הכתרות, בריתות והפרות אמון. העמודים הראשונים קצת כבדים ומבלבלים אבל אני ממליצה לא להישבר כי ההמשך נהדר. אני מניחה שמי שקרא ומכיר את האיניאדה, בניגוד אלי, יהנה אפילו יותר.
להתחתן עם הפילגש/ ג’ואנה טרולופ
ההחלטה להשאיל עוד ספר של ג’ואנה טרולופ, בהפרש זמן קטן כל כך מהקודם היתה נמהרת. טרולופ לא ממציאה את עצמה מחדש בספר הזה והאפקט המצטבר של הטיפול שלה במערכות יחסים משפחתיות הזכיר לי הפעם טלנובלה ולא דרמה איכותית.
מועדון האידיוטים/ ג’ונתן קו
מישמיש ציינה את קו כאחד הסופרים האהובים עליה ועוררה את סקרנותי. בהתחלה נהניתי מאוד, קו מיטיב לתאר את הלכי הנפש של מתבגרים והעובדה שגיבוריו התבגרו בברמינגהם של שנות ה-70 לא גרעה ממידת ההזדהות והחיבה שרכשתי להם. אבל ככל שעברו הפרקים איבדתי עניין בספר, עד שנטשתי אותו סופית. ייתכן שההגהה הביזיונית תרמה לכך. נראה שמישהו השתמש ב”מצא והחלף” בחוסר מקצועיות משווע ואף אחד לא עלה על זה לפני ההדפסה. התוצאה היא זוועתונים כמו: תליבושת, אליבומים, עליבונות, הושלך ליבוץ ועוד, על כל צעד ושעל.
מחלת האבנים/ מילנה אגוס
לא נשבתי בקסמו של הספר הזה. לעיתים קרובות מדי הרגשתי שאגוס כתבה על פי “שיטת ארי דה-לוקה לכתיבת רב מכר על איטליה ותושביה העממיים”.
איש בחושך/ פול אוסטר
מההקדשה – הספר מוקדש לדויד גרוסמן, רעייתו מיכל, בנו יונתן, בתו רותי ולזכר בנו אורי – ועד הפיסקה החותמת שהעלתה דמעות בעיני, תהיתי למה אוסטר כתב ספר קר וחלול כמו “ספר האשליות”, שעליו כתבתי במאי, אם הוא יכול להוציא מתחת ידו ספר מרגש ופיוטי כמו איש בחושך. אוסטר כותב כאן על כתיבה, אנשים ויחסי הגומלין בין השניים. אוהבי פרשנות והעמקה ימצאו ודאי עניין בהבטים הארס פואטים, האחרים יוכלו ליהנות מסיפור יפה, קריא ומרגש.
בימים אלה יוצא לחנויות הספר “לשרת את העם!” שתרגומו הסב לי עונג רב. זה רומן סיני על פרשיית אהבים ייצרית הנרקמת בין אשת קולונל צעירה ויפיפייה ובין החייל החתיך, המהפכן למופת, שמשרת בביתם כטבח. כל זה על רקע סין המאואיסטית ובמיזוג משובב נפש בין פיוט ועידון סיני ובין גסות שהופכת לעיתים לפראות של ממש, ואירוניה נגד המשטר.
משיקולים שאינם ידועים לי, החליטו בהוצאת כנרת-זבם לתרגם את הספר הסיני מצרפתית ואני שמעתי עליו לראשונה זמן קצר לפני הוואקאנס דאשתקד. בחנות ספרים באוסלו החלטתי לקנות אותו ומכיוון שלא היה זמין בצרפתית קניתי באנגלית. קראתי, נהניתי ושמחתי שפרוייקט נחמד כל כך מחכה לי עם שובי לארץ.
אחרי שחזרתי מהחופש קיבלתי מההוצאה את הגירסה הצרפתית והתחלתי לתרגם. את הנוסח האנגלי זכרתי במעורפל ובכל מקרה היה נדמה לי שאין הבדל מהותי בין האנגלית לצרפתית (כפי שקורה לא פעם, ועל כך בפוסט נפרד). מה רבה היתה תדהמתי כשהגעתי לסוף הספר ממש, לפיסקה האחרונה חביבה וגיליתי שם – בגירסה הצרפתית, כן? – פיסקה חותמת שלא הופיעה בגירסה האנגלית! לא אסגיר יותר מדי פרטים רק אומר שזו לא סתם פיסקה שכן היא מאירה באור מפתיע את הרומן בין אותה אשת קולונל לאותו חייל חתיך ואת השתלשלות העניינים שלאחריו – מין פיסקה או הנרית שכזו.
כמובן שמלבד העוול לקורא יש בכך עוול לספר ולסופר ואני מקווה שבהדפסות הבאות באנגלית, אם יהיו, תוחזר הפיסקה הנעלמת. עד אז אני ממליצה להתרחק מהגירסה האנגלית ובכלל, למרות שזה גול עצמי, לקרוא כשאפשר בשפת המקור.
הצוואר שלי הכי אוהב כשאני מתרגמת מקובץ. אני מעמידה את קובץ המקור על המסך, לצד הקובץ שלתוכו אני מתרגמת וככה נחסכת ממני התנועה שאתם מכירים מצפייה במשחקי טניס.
לפעמים אין קובץ וחייבים לעבוד מול הספר. הספר צריך להיות פתוח בנוחות לצד המחשב והמעבר לעמוד הבא צריך להיות פשוט ומהיר. מתרגמים ובכלל אנשים שעובדים מול ספר פתוח, ספר בישול במטבח למשל, מכירים את המתקנים המפלצתיים שתפקידם למלא את המטלה הפשוטה הזאת.
מהיום אימרו – להתראות מתקנים מפלצתיים, ברוך הבא ספרטור (ספר + separator. שם המוצר הוא החלק הכי חלש שלו, אני מבטיחה שמכאן זה רק הולך ומשתפר).
תכירו את ההברקה הישראלית שמגיעה בשלל צבעים, אינה גדולה מ 8 ס”מ ועולה פחות מ 15 שקל:
הגאונות האמיתית של הספרטור היא שהוא גם משאיר את הספר פתוח בעמוד המבוקש וגם דואג לכך שהספר יעמוד בלי כל תמיכה נוספת.
אחרי לא מעט קילומטראז’ אני יכולה להגיד שהוא מתמודד נפלא עם ספרים דקים ועבים ועומד בהצלחה גם באתגר הדפים הראשונים או האחרונים. אגב, בזכותו תנאי העבודה שלי בבתי קפה השתפרו פלאים.
הנה כמה תמונות:
באתר החברה תמצאו פרטים ותמונות נוספות.
הספרטור נמכר בחנויות ספרים וכלי כתיבה; אז קנו אותו, הדהימו את חבריכם ותהיו מסמר הערב בכל מסיבה (אני, למען הסר ספק, לא רואה מזה שקל).
בדרך כלל אני כותבת על הספרים שבהן אבל הפעם אחרוג ממנהגי ואקדיש פוסט לספריות עצמן.
אצלי בבית הספרים מסודרים על מדפי איקאה מצטנעים או בערימות שרק חובבי ספרים מוצאים בהן חן כלשהו, אבל אני מודה שספריות שוות ואקס ליבריס מושקעים עושים לי את זה כמעט יותר מכל פריט ביתי אחר שאני יכולה להעלות על הדעת.
אחי – איתמר בורשטיין, תזכרו את השם – הוא מעצב תעשייתי מוכשר כמו שד.
בין העיצובים שלו שתי ספריות, שאני מאוד אוהבת, שנבחרו לפרוייקט Via היוקרתי (כתבה בהארץ על ויא ועל איתמר).
הזמנתי את איתמר להציג את הספריות ולכתוב כמה מילים והריהן לפניכם:
יש לי כמה הנחות יסוד בקשר לספריות:
על בסיס התפיסה הזאת עיצבתי ספריות מודולריות פשוטות מאוד להרכבה, בלי ברגים, בלי חיבורים לקיר ובלי הוראות הרכבה מסובכות, שניתן להגדיל ולהקטין בהתאם לבית ולמספר הספרים.
הספרייה, שהוצגה בסלונים של פריז ומילנו ב 2007, עשויה מפרופיל אלומיניום עשוי באקסטרוזיה*. הפרופיל החתוך יודע להתחבר לעצמו ומאפשר ליצור ספרייה בכל גודל רצוי לאורך או לרוחב.
*אקסטרוזיה – עיקרון מטחנת הבשר, מכניסים חומר מצד אחד והוא יוצא בצורה הרצויה בצד שני.
הספרייה, שהוצגה גם היא בסלוני פריז ומילנו ב 2009 , עשוייה עץ מלא –במקרה זה עץ אגוז. היא מורכבת מיחידה פשוטה שמניחים זו על זו ומחברים באמצעות פינים מעץ. הצורה היחידה ‘נעלמת’ במארג הכללי של ההרכבה ומפסיקים לזהות את קווי המתאר של כל חלק בנפרד.
הקץ להדחקה – החופש כאן ובגדול.
לכבוד המאורע אני מארחת את א’, בני הבכור כליל המעלות, שימליץ על ספרים שקרא השנה ואהב במיוחד. ההמלצות מיועדות לתלמידי הכתות הנמוכות.
הניסוח טלגרפי אמנם, אבל נכתב מכל הלב. ההערות בסוגריים שלי.
סדרת פרסי ג’קסון/ ריק ריירדן
סיפור הרפתקאות. מי שלא יודע מיתולוגיה ילמד ממנו.
[עד כה יצאו 3 ספרים בסדרה וכל אחד מהם נחרש פעמים אינספור. מאז שנודע לנו שבחגים ייצא התרגום הרביעי, החיים נמדדים על פי הקרבה או הריחוק לרגע יציאת הספר לחנויות].
מטילדה/ רואלד דאל
סיפור של שנאה רגש אהבה חברות כוח ומוח.
אסטריקס/ אודרזו וגוסיני
קומיקס מאוד בדחני הרפתקני.
בילבי/ אסטריד לינדגרן
סיפור קורע מצחוק על ילדה מצחיקה וחזקה.
[ההקרעות מצחוק היא לא מטאפורית. הילד פשוט התפקע ומדי פעם הקריא לנו קטעים מפילים. מדובר על התרגום החדש והמלא שיצא השנה בהוצאת זבם].
סדרת ג’ים ונהג הקטר/ מיכאל אנדה
סיפור מלא דימיון. שני אנשים שיוצאים לחפש את נסיכת סין פוגשים בדרך דרקונית ועוד הרבה דברים.
[גם ההמשך, ג’ים וחבורת ה-13 קצר אצלנו הצלחה גדולה].
האחים לב-ארי/ אסטריד לינדגרן
הגיבורים: יונתן לב-ארי וקארל לב-ארי. ספר מאוד מרגש, כמעט בכיתי, על הרפתקאות ממש יפות בעולמות אחרים שמגיעים אליהם תוך גבורה. ארץ החלומות הופכת לארץ הסיוטים עם השליט טנגיל האכזר.
חופש כייפי מא’ וממני.
הדוח של ברודק/ פיליפ קלודל
ספר שתירגם ידידי המוכשר שי סנדיק. את התרגום אהבתי אבל את הספר לא. שתי בעיות היו לי איתו, חיצוניות, שיטחיות אם תרצו. האחת מופרכת בעליל והשנייה לשיקולכם.
קלודל סובל ממחלה שרבים מחבריו הסופרים הצרפתיים העכשווים סובלים ממנה: הוא מאוהב במילים של עצמו. הדמויות שהוא בורא חיות במדינה אירופית דמיונית, אלגורית ומדברות במין ניב גרמני שקלודל המציא. מילים מהניב המומצא שלו הוא שותל על ימין ועל שמאל. האפקט המצטבר של כל זה, מעבר לניכור שקלודל וודאי מכוון אליו, הוא תחושת התנשאות של הסופר וניתוק מאולץ מהקורא.
הבעיה השנייה שלי, המופרכת, היא שסופרים צעירים שכותבים בגוף ראשון על חוויות ממחנה ריכוז לא מחליקים לי טוב בגרון. אני יודעת כמובן שזאת ספרות ושאם נצפה מסופרים לכתוב רק על חוויותיהם הרי ששכרנו ייצא בהפסדנו, ובכל זאת אני לא מצליחה להתגבר על זה.
טירת מאלוויל/ רובר מרל
למרות ההכחשה שעל הכריכה האחורית, זה בהחלט ספר מד”ב. ספר מד”ב טוב. פצצה גרעינית (זה לא ספויילר) הופכת קבוצת חברים פלוס נספחים, שמוצאים את עצמם מסיבה זו או אחרת במרתף יינות של טירה כפרית צרפתית, לגרעין המין האנושי עלי אדמות. מכאן ממשיך סיפורם של הגיבורים בני ימינו שהוחזרו בהנף פצצה לימי הביניים. הספר קריא מאוד והדמויות מעניינות אבל לפעמים הדיון בסוגיות המתבקשות (“שאלת” האישה, הדת, העבודה וכד’), הוא דידקטי מדי, ומזכיר דיונים מלאכותיים דוגמת “ליל העשרים” של סובול.
הסכנות שבהתנהגות נלוזה/ אונורה דה בלזק
בלזק, מה יש להגיד. קלאסי ויפה. הנשים יפיפיות ומושחתות או יפיפיות וטהורות.
כוכב רחוק/ רוברטו בולוניו
ספר לסופרים, למשוררים אפילו. בולוניו כותב על שירה וספרות ולפעמים על קולנוע כאילו הם החיים עצמם. כמעט כל הדמויות, ראשיות ומשניות, שולחות ידן בכתיבה, והספר עמוס ציטוטים, איזכורים והתייחסויות למשוררים וסופרים, דרום אמריקאים בעיקר. לא קריאה קלה, ועבורי גם לא כל כך מתגמלת, אבל יכולתי להתרענן מדי פעם מחיצי הומור מושחזים שבולוניו שולח.
משפחת מושקאט/ יצחק בשביס זינגר
המטעמים שבשביס זינגר מיטיב כל כך לרקוח: תפאורה בורלסקית, גלריה של דמויות עסיסיות, עלילה גדושת יצרים ומעל הכל המבט הכפול – עין אחת מגחכת והשנייה חומלת. ובכל זאת זה לא מספריו האהובים עלי. אהבתי לאין ערוך את “העבד” ו”שונאים סיפור אהבה” וכנראה שלא במקרה אלה שניים שקצרים בהרבה מ 670 העמודים של משפחת מושקאט.
הביתה/ אסף ענברי
שבחי הביקורת לא היו לשווא, זה ספר מעולה. תנועת ההתיישבות מעולם לא נראתה אנושית יותר. מגוחכת וקטנונית מצד אחד ולא פחות מהירואית מצד שני. הכתיבה יפיפייה, ענברי מלהטט בהצלחה בין האינטימי לגרנדיוזי, כתיבתו חפה מסלסולים ומרגשנות, ובכל זאת מבין השורות עולים הרגשות העזים, המעורבים שהוא חש כלפי הקיבוץ שלו – אפיקים – שעליו הוא כותב בכנות שגובלת בעזות מצח. הפרקים הכי יפים בעיני נמצאים לקראת סוף הספר דווקא, כשענברי מתאר ארועים מכלי ראשון ולא בהתבסס על חומרים ארכיוניים. כשקראתי את הספר הרגשתי, קצת כמו ב”סיפור על אהבה וחושך”, שתולדות הציונות והמדינה התנקזו לאפיקים והם נובעים משם עד היום. מומלץ מאוד ונדמה לי שקיבוצניקים בעבר ובהווה ימצאו בו עניין והנאה עוד יותר ממני.
שאלימר הליצן/ סלמאן רושדי
אני לא אוהבת ספרים על הודו. בגלל זה אני קוראת את רושדי באיחור אופנתי ולשמחתי ההנאה מרובה. הכתיבה שלו חושנית, דחוסה מאוד, אך להפתעתי גם מצחיקה. הספר נע בין תרבויות, ארצות ותקופות והקריאה לא תמיד קלה, אבל שווה את המאמץ. תרגום משובח של ארז אשרוב.
זוכרים את המדור שהיה במוסף ספרים של הארץ שבו היו מצלמים מפורסם-זוטא (בד”כ מתרגם, סופר, משורר, מו”ל וכיוב’) על רקע ספרייתו ומפרסמים את תשובותיו לשאלון קבוע?
אלי לא פנו, מן הסתם, אבל במקום לשבת בחושך החלטתי לעשות מעשה. קבלו את הספרייה הביתית שלי ושל הדב:
.
ז’אנרים בולטים: פרוזה, מד”ב, פנטזיה ומדע פופולרי
שפות: עברית, אנגלית, צרפתית
שיטת סידור: שני מדפים עליונים מוקדשים לספרי עם עובד הקטנים. ניסיתי להקדיש כמה מדפים נפרדים לספרי עיון וכמה אחרים למדע בדיוני אבל בלי הצלחה, הכל מעורבב
מדיניות השאלה: משאילה, רושמת בפנקס ומקווה לטוב
רכישות אחרונות: פעם קניית ספרים היתה ההוצאה העיקרית בבית אבל מאז שנרשמנו לספרייה אנחנו קונים מעט מאוד. ובכל זאת אי אפשר לעבור שבוע ספר בלי לקנות ספרים, אז הדב ואני קנינו את:
הספר שאת לא מצליחה לסיים: (לגמור, כן?) ספר שאני לא אוהבת אני שמה בצד בלי שום ייסורי מצפון, החיים קצרים והמלאכה מרובה
היוצרים האהובים עלייך: מייקל שייבון, פיליפ רות, מרגרט אטווד, פול מקיואן, סמי מיכאל, סטיבן פריי, דניאל פנק, ג’.ר.ר מרטין…
הספרים האהובים ביותר בספרייה: יש המון, אז כדי לגוון קצת אבחר בחמישה ספרים שלא נכתבו על ידי הסופרים שכתבתי כאן למעלה:
לאיזה ספרים חזרת הכי הרבה פעמים: בדרך כלל אני לא קוראת יותר מפעם אחת אבל את “איגוד השוטרים היידים” קראתי שלוש פעמים ועוד היד נטויה
השורה האהובה עליך ביותר בספרים שבספרייה: יש לי זיכרון על הפנים. אין שום סיכוי שאזכר בשורות אהובות. במקום זה אצטט מהספר האחרון שאהבתי נורא, “הביתה” לאסף ענברי:
“לפנות ערב, כששולחו [הילדים] לבקר את הוריהם, ייללו עליהם תנים שהתקבצו סביב גדר הקיבוץ. ‘אלוהים תשמור עלי,’ לחשה ילדה בלכתה, וכשהגיעה לבית הוריה וסיפרה להם שהגיעה בשלום כי אלוהים שמר עליה, הודיע לה אביה שאין אלוהים. חושך ותנים כיתרו אותה כשעשתה לבדה, בלי אלוהים, את הדרך חזרה…”
ועוד אחד, אחרון ודי:
“‘לוניה גלר איננו’, בישרה מודעת אבל בחזית חדר האוכל, ובתחתית המודעה צויין באותיות פטיט: ‘נסע לתל אביב’. האם אַרְקֶה אֶנִיקְשְט תלה את המודעה רק כדי להפגין את ההומור השחור שהוא פיתח בדכאו, או כדי להכניס ללוניה ולשאר המיוחסים שנסעו לתל אביב כל שני וחמישי?”
…
* יגאל הציע שאפצח ביוזמת בלוגיספירה חדשה, אז למרות שאלפי הדל במנשה, אני מתכבדת להזמין את הבלוגרים המכובדים הבאים להמשיך את פרוייקט הספרייה הביתית שלי: יגאל שהציע, אסתי שהזמינה אותי בטוּבה ליוזמה הקודמת ואורי קציר שעשה לי הרבה כבוד כשכלל אותי ברשימת הבלוגים הצעירים המבטיחים.
בלוגרים שהרימו את הכפפה: