18.06.09
אין כמו בבית
ברוכים הבאים למשכנו החדש, והסופי יש לקוות, של הבלוג.
קישור קבוע
6 תגובות15.06.09
מפנטזת
אני שייכת למיעוט השולי אך גאה של בנות שאוהבות מד”ב בזכות אמא – חובבת מד”ב בעצמה (ריספקט!) – שהציעה להן בנעוריהן אסימוב וקלארק לצד רומן גארי, אלבר כהן ופיט דקסטר.
בדרך כלל אני לא מתחברת לממבו ג’מבו החללי רובוטי ושמתי לב שבסוגה שיש בה הרבה סדרות, אני בד”כ קוראת את הספר הראשון וגם אם אני נהנית לא בא לי בהכרח להמשיך לספרים הבאים. כך קרה לי עם ראמה, היפריון, הארץ הרבגונית, אנדר ועוד ועוד.
אני כן אוהבת מד”ב חברתי. זה ז’אנר כל כך גמיש שאפשר לקחת בו סוגיות חברתיות, למתוח אותן עד הקצה – ואז עוד קצת – ומשם להתחיל. ההקצנה שוברת מוסכמות ומרעננת את התפיסה שלנו לגבי תחומים שנראים לנו ברורים מאליהם. קחו לדוגמה גזע שמשנה מין/ ג’נדר במהלך חייו.
אולי לא במקרה שלושת הספרים שנמצאים אצלי בראש הרשימה המד”בית הם פרי עטן של נשים ועל רקע עלילה מרתקת הם מעמיקים לעסוק בחברה וג’נדר:
- הר סין ז’אנג/ מורין פ’ מקיו (פרק ראשון)
- מעשה השפחה/ מרגרט אטווד
- הצד השמאלי של החושך/אורסולה לה גווין (פרק ראשון)
ספרות פנטזיה זה כבר סיפור אחר לגמרי.
איך אפשר להתייחס ברצינות לכריכות המקושקשות, לדרקונים ולמכשפות שמככבים בהם ואיך אפשר להעלות על הדעת שמה שאוהב תיכוניסט מחוצ’קן אוהב גם אני?
אז לכל מי שעוד לא נכבש בקסמי הז’אנר, אני ממליצה להניח בצד את הדעות הקדומות ולצלול לספר פנטזיה טוב. יש סופרי פנטזיה שהם סופרים טובים לכל דבר, למעט המוניטין. הנה כמה מהחביבים עלי:
- ניל גיימן. ספר הפנטזיה הראשון שקראתי (לא כל כך מזמן) ואהבתי היה “לעולם לא עולם”. סיפור מקסים על לונדון של מעלה ולונדון של מטה. נדמה לי שאת גיימן אין צורך להציג אפילו למי שאינו חובב פנטזיה. עוד ספר שלו למתחילים הוא “אבק כוכבים”.
- גאי גבריאל קאי. מרבה לכתוב היסטוריה חלופית, כלומר בוחר תקופה ולצד פרטים היסטוריים אמיתיים ממציא דמויות וארועים. ב”אריות אל-רסאן” זה תור הזהב למשל. עוד ספר יפה שלו הוא “טיגאנה”.
- ג’.ר.ר מרטין בסדרה “שיר של אש ושל קרח”. הדובדבן שבקצפת, מלך המלכים. סופר שבפנתיאון הספרותי שלי עומד בראש מורם, כתף אל כתף לצד סופרים נהדרים שחיים ביננו היום: רות’, מקיואן, אטווד, שייבון, מיכאל. מרטין ברא עולם שמתבסס באופן רופף ביותר על מלחמת השושנים ואת עלילותיו הנפלאות קראתי כבר לאורך כמה וכמה אלפי עמודים. הדמויות עסיסיות להפליא, ואין בליבו של מרטין רחמים על אף אחת מהן. הוא הורג את הגיבורים שלו, ובניגוד לטולקין הם לא חוזרים בספר הבא כדי להמתיק את הסוף. כל פרק מסופר מנקודת מבטה של דמות אחרת מה שמבטיח מורכבות ותעתוע – הגיבור ששנאתי אתמול הופך לדמות מובנת, מעוררת הזדהות ואהובה. אוקיי, יש גם דרקונים, מכשפות ורוחות רפאים אבל הם במיעוט והם משתלבים במרקם אנושי להפליא. הסדרה תפסה את כמעט את כל בני המשפחה המורחבת שלי, אנחנו יכולים לשבת שעה ארוכה להיזכר בעלילות ולקטר על הספר הבא שמבושש לבוא. חוץ מזה, אמרות שפר (you know nothing Jon Snow או The winter is coming) הפכו לחלק משיגרת הדיבור שלנו, כאילו למדנו אותם בבית אבא.
אז שחררו את התיכוניסט שבתוככם (מחוצ’קן או לא) ותנו צ’אנס לפנטזיה.
11.06.09
חגיגה ב”הארץ”
את העיתון לאנשים חושבים אני קוראת כבר הרבה שנים באינטרנט. לא חסר לי מגע הנייר או המניירה הזאת של פרישת הידיים לרווחה כדי לקפל את הדף שקראתי ולעבור לדף הבא.
אבל היום* יצאתי לחפש את העיתון**. יש שם פרוייקט נהדר: “הארץ של הסופרים“. לכבוד שבוע הספר כתבו רבים מסופרינו, וגם שני אורחים מכובדים: אורהאן פאמוק ואומברטו אקו, כתבות/ מדורים לעיתון. שמחתי לראות שבמקביל לביקורת על שבוע הספר והתמסחרות הענף יש אחרים שחושבים כמוני, ששבוע הספר הוא אירוע חגיגי ומשמח שמצדיק פרוייקט יפה שכזה.
מקסים למצוא בחדשות המקומיות- אלה שבדרך כלל אני משתדלת לא לקרוא, או קוראת בעיניים חצי עצומות, כמו כשצופים בסצינה מפחידה – את הפיוט היומיומי שנוצר במפגש בין סופר ובין אקטואליה. חוץ מזה החיבור בין הסופרים לַנושאים, חיבור ליודעי ח”ן או לפחות לאוהבי ספר, יפה, רגיש ולא פעם אירוני.
אז בשביל לעשות לכם קצת חשק, הנה על קצה המזלג כמה מהכתבות שתמצאו בגליון של היום:
- מיכל זמיר התלוותה לחיילי מילואים שמתרגלים כיבוש כפר.
- דויד גרוסמן התארח במרכז גמילה ירושלמי.
- סונטה של רוני סומק במדור מזג האוויר.
- מכתבים למערכת מאת צ’יקי.
- חיים באר מביא אינסייד אינפו על הפגנות החרדים בי-ם.
- אסף גברון נפגש עם נוער גבעות.
- ואתגר קרת מראיין את אהוד ברק.
עוד בהארץ היום מוסף ספרים מיוחד שבו רבים רבים וטובים ממליצים על שני הספרים הכי טובים שקראו השנה. אחד מהם ספר שלא זכה למקום הראוי לו, לדעתם.
*הפוסט הזה מוכן כבר מאתמול בשעה 14:00 אבל בלוגלי היה למטה שעות ארוכות. גררררררר.
** חזרתי בידיים ריקות. כנראה שלא הייתי היחידה בשכונה שקלטה את הגליון המשגע הזה, ובקיוסקים/ חנויות ספרים/ מכּולות אזלו העיתונים כבר ב 12:00. הדב שהתבקש לקנות עיתון ליד העבודה, עדכן גם הוא על כשלון במשימה. נו, כנראה שתל אביב היא בכל זאת עיר עם קולטורה 🙂
04.06.09
לשבוע הספר – 2 ספרים טובים שאתם לא מכירים
כתבתי פעם על המעשה הנקרופילי משהו של המתרגם בספר שהוא מתרגם. אחרי נבירה כזאת, נדיר מאוד שאני ממשיכה לאהוב ספר שאהבתי בקריאה ראשונה. כמובן שאם לא אהבתי אותו מלכתחילה המצב עוד יותר עגום. הפעם, על כל פנים, אני רוצה לספר על שני ספרים שאהבתי ועודני אוהבת גם אחרי שתרגמתי אותם. שני הספרים זכו למעט פרסום וביקורות, הרבה פחות מהראוי להם לדעתי, אז זאת תרומתי הדלה.
האיש ההפוך/ פרד וארגס
אדמסברג הוא האיש שבזכותו הפכתי למתרגמת. ז’אן בטיסט אדמסברג הוא ראש מחלק רצח באחת מתחנות המשטרה בפריז. יש לו רקורד מרשים של פתרון תעלומות, אבל לא ממש ברור איך זה קורה. הוא אינטואיטיבי לגמרי, כל שיטתיות ממנו והלאה, יש לו קוצים בתחת – הוא חייב להתהלך כדי לחשוב ולרוב השאלות הוא ישיב בתשובתו הנצחית: “לא יודע”. הסגן שלצידו, דנגלר, הוא איש מבריק ומשכיל מאוד ששותה הרבה יותר מדי מאז שאשתו נטשה אותו בשביל אחר והשאירה אותו לבד עם חמשת ילדיהם. קאמי, האישה שנכנסת ויוצאת מחייו של אדמסברג היא יפיפיה עצמאית ולא שגרתית. היא מתפרנסת מהלחנת מוזיקה לסדרות טלוויזיה ומשרברבות. מלבדם משופעים ספריה של וארגס בגופות, טיפוסים משובבי נפש ונבלים מנוולים. אדמסברג שונה מאוד מארכיטיפ הבלש האמריקאי: הוא לא שנון, הוא לא במסע של הרס עצמי – הוא אמנם שותה, מעשן ומזיין אבל כמו כל הצרפתים, לא משהו יוצא דופן, הוא לא זאב בודד שפותר תעלומות בזכות תכונותיו המופלאות – איכשהו זה פשוט קורה לו. אה, והוא כמובן לא מדבר מילה אנגלית ואין לו שום בעיה עם זה. אדמסברג הוא בלש צרפתי גאה ואני מתה עליו.
* אם זה עושה לכם חשק חפשו את אדמסברג בדוכני הוצאת בבל.
ספינות הלב/ בנואט גרול
ג’ורג’ אוהבת את גֵווין והוא אותה. ככה זה מגיל 16. היא אשת אקדמיה פריזאית והוא מלח ברטאני. תחשבו מרצָה בחוג לפילוסופיה ונהג מונית. יש להם את כל הסיבות שבעולם לא לאהוב אחד את השני ובכל זאת, למרות שכל אחד מהם מתחתן ומקים משפחה הם ממשיכים להיפגש כל כמה שנים, להזדיין כאילו אין מחר ולאהוב. הספר מלווה אותם בעדינות מגיל 16 עד 60. זה ספר פיוטי, שנון ומחרמן. הגיבורה נהדרת, ומרענן להפליא לקרוא ספר שבו הדמות הנשית חותרת כל הזמן, באקטיביות ובאפס ייסורי מצפון, לאושר ולחופש מיני. אני מנסה להיזכר בספר אחר שבו יש גיבורה כזאת וממש לא מצליחה. חייבים להודות שזה קצת ספר בנות, אם כי הדב – גבר שבגברים – אהב אותו מאוד. לשיקולכם.
*ג’ורג’ וגווין יהיו בדוכני הוצאת כנרת.
בככר רבין כבר העמידו את דוכני שבוע הספר. אצלנו נהוג שכל אחד קונה לעצמו שני ספרים. אני חושבת שאקנה לי את “הביתה” של אסף ענברי ועל הספר השני טרם נפל הפור. אם יש לכם המלצה אשמח לשמוע.
01.06.09
הספרים שקראתי במאי
לאכול להתפלל לאהוב/ אליזבט גילברט
אני מנסה, בהצלחה מוגבלת חייבים להודות, להתרחק מרבי מכר. יש עוד סיבה, מלבד סנוביות. בשנה האחרונה החלטתי לנסות להתרחק מאוטוסטרדת הספרים החדשים, להאט קצת את הקצב, לנסות כבישים יותר קטנים וגם, למה לא, דרכים ישנות וטובות. ובכל זאת קראתי את “לאכול, להתפלל לאהוב”. פשוט הדב ואחותו התמוגגו ממנו והרגשתי ממש מחוץ לעניינים. חוץ מזה נקשרתי קצת לאליזבט גילברט כשתרגמתי הרצאה שלה. ובאמת זה ספר נחמד וקריא להפליא. אני חייבת להודות שרוחְניות וניו אייג’ רחוקים ממנו כרחוק מזרח ממערב, כך שעל קטעים מסויימים פשוט דילגתי. התרגום של ידידתי יעל סלע שפירו משובח. אליזבט רהוטה, מצחיקה וטבעית לגמרי גם בעברית.
The Night Watch / Sarah Waters
היו לספר הזה הרבה סיבות להצליח אצלי: מסגרת עלילתית דמויית ממנטו – מהסוף להתחלה 1947>>1944>>1941, שחזור יפה ואמין של לונדון בימי הבליץ, אנגלית בריטית עסיסית ואווירה קווירית. הקוויריות לא מתבטאת רק בלסביוּת של שתיים מהגיבורות ובעמימות המינית של גיבור אחר אלא באופן הטבעי שבו הגיבורים חיים את העדפתם המינית, בלי רקע “שיסביר” ובוודאי בלי תירוצים. ובכל זאת הספר ייגע אותי לפרקים ושמחתי כשהוא נגמר. תורגם לעברית ונקרא משמרת לילה.
רכות של זאבים/ סטף פני
כיף של ספר. מרחבים קנדיים למלוא העין, אינדיאנים, זאבים וציידיהם, נשים חזקות, ערבות שלג אינסופיות, נהרות שוצפים, סקוטים שיכורים ועוד. סובל קצת מריבוי דמויות ועלילות משנה אבל בסך הכל קריא ומהנה. ממליצה לשקוע לתוכו בעוד כמה שבועות כשכבר לא נוכל להשלות את עצמנו בקשר לאכזריות הקיץ המקומי.
השמנפופים והחדחוטים/ אנדרה מורואה
פרוייקט מקסים של הוצאת מטר – תרגום מחדש של קלאסיקה אנטי מלחמתית. הם עוד הגדילו לעשות וצירפו אחרי התרגום החדש (עידו בסוק) את התרגום הישן משנת 1944 (א.ל. יעקובוביץ). ספר מקסים לילדים ונוער וגם למבוגרים והיכולת להשוות בקלות בין התרגומים מהנה ומחכימה. בחברה שלנו, הסוגת לרזון, מרענן לקרוא שבהשוואה בין רזים לשמנים הרבה הרבה יותר כיף להיות שמן, גרגרן טוב מזג ונמנמן (ברור, לא?) ומילה אחרונה על הכריכה היפיפיה והפעם דווקא לא החזית אלא השידרה שניראת כמו שידרה בלה מזוקן כמו בימים שהיינו משאילים ספרים בספריית בית הספר.
הלווייתן מבבל/ הגר ינאי
רק אחרי כמה עמודים הבנתי שנקלעתי לספר נוער, לא הסוגה החביבה עלי, אבל אז היה כבר מאוחר מדי – נשאבתי לסיפור ונקשרתי לדמויות. זה ספר הרפתקאות נהדר, מלא אלמנטים פנטסטיים משובבי נפש וסיפורי אהבה גדולים מהחיים, אבל החידוש הגדול הוא שזה ספר כחול לבן. הגיבורים – יונתן ואלה – הם אח ואחות ישראלים מאוד ונקודת המוצא שלהם להרפתקאות, שחלקן מתרחשות ביקום אחר, היא תל אביב אהובתי. יש גיבורה אקטיבית ומקסימה שהופכת את הספר לכזה שגם נערות יאהבו. הצטערתי שהעריכה קצת רשלנית. לדוגמה : “…התברר להם שהכפר מלא פרשי מורדים, שהובילו שבויים נוספים ונטול נשים לחלוטין. רק כמה זקנות מצומקות ישבו ליד הבאר ובישלו.” (עמוד 111). אולי צריך לספר להם שם בכתר שגם זקנות מצומקות הן נשים. זה ספר ראשון בטרילוגיה (את השני כבר השאלתי בספרייה והקוראים הנאמנים יוכלו לקרוא את סקירתו בחודש הבא).
ספר האשליות/ פול אוסטר
כתוב מצויין, קריא מאוד אבל חסַר נשמה. ספר שכמשתמע משמו כל כולו תפניות, תעתועים, הסתרות והשתקפויות. משלב מסויים הרגשתי כמו באולם מראות בלונה פארק – מטריד, אבל אי אפשר להתיק את המבט.
המים שבין העולמות/ הגר ינאי
הספר השני בטרילוגיה, שאיכשהו הצליח להשתחל לרשימת הקריאה של מאי. הגיבורים התפזרו כל אחד לדרכו והקורא ממשיך לעקוב בדריכות אחריהם, וגם אחרי גיבורים חדשים. להגר ינאי יש דמיון משגע, ויזואלי מאוד שכיף להתמסר לו. בעיות העריכה מהספר הראשון לא נפתרו. יש לא מעט אינגלוזים עד שלפעמים נדמה שהספר תורגם מאנגלית (אבל אל תתנו לזה להפריע לכם, אני מניחה שזה יפריע רק לעורכים ומתרגמים ואולי עוד כמה מתי מעט). כריכה מקסימה (אגב, גם בספר הראשון) מאויירת על יד דוד פולנסקי משרתת נאמנה את הספר.
24.05.09
מטאפורות על תרגום
אני קוראת עכשיו את “ספר האשליות” לפול אוסטר שגיבורו עוסק בין היתר בתרגום. בקטע מסויים הוא מתאר את עבודת התרגום ומדמה אותה לגריפת פחם. קשה להסביר את מלאכת התרגום כפשוטה ולכן מרבים להסביר אותה באמצעות דימויים. אספתי כמה דימויים, חלקם מוכרים יותר חלקם פחות והרי הם לפניכם:
חלק ניכר מהעבודה היה מכאני, וכיוון שהייתי משרתו של הטקסט ולא יוצרו, נדרש כאן סוג אנרגיה שונה מזה שהשקעתי בכתיבת “עולמו האילם”. תרגום דומה במקצת לגריפת פחם. דולים אותו ומשליכים לכבשן. כל גוש הוא מילה, וכל מלוא האת הוא משפט נוסף, ואם גבך חסון דיו ויש בך די כוח עמידה להמשיך בכך שמונה או עשר שעות בהעלם אחד, אפשר שהאש תמשיך ללהט.
ספר האשליות/ פול אוסטר. בתרגום ברוריה בן ברוך.
It was as if someone, having seen a certain oak tree (further called Individual T) growing in a certain land casting its own unique shadow on the green and brown ground, had proceeded to erect in his garden a prodigiously intricate piece of machinery which in itself was as unlike that or any other tree as the translator’s inspiration and language were unlike those of the original author, but which, by means of ingenious combinations of parts, light effects, breeze-engendering engines, would, when completed, cast a shadow exactly similar to that of Individual T—the same outline, changing in the same manner, with the same double and single spots of sun rippling in the same position, at the same hour of the day.
Bend Sinister By Vladimir Vladimirovich Nabokov
תרגום בעיני ביאליק הוא כמו “נשיקה מבעד למטפחת”.
“עבודת תרגום היא כמו אישה, אם היא נאמנה היא לא יפה, ואם היא יפה, היא לא נאמנה”. לאה גולדברג
“המתרגם, להבדיל מהסופר, הוא אמן מבצע ולא אמן יוצר. הטקסט מונח לפניו כפי שהתווים מונחים לפני הפסנתרן, והוא יכול לבצע אותם בצורה כזאת או בצורה אחרת. אבל ‘להמית את עצמו’, אני מניחה, חייב רק האמן היוצר.” נילי מירסקי
לָמַדְתִּי הַרְבֵּה מְאֹד מֵעֵסֶק הַתַּרְגּוּם.
רֵאשִׁית, לָמַדְתִּי שׁעוֹר בָּעֲנָוָה
לָמַדְתִּי מָה בכשרוני-שֶׁלִּי פָּגוּם
וְכַמָּה מַזִּיעִים בְּעַד שׁוּרָה טוֹבָה.
לָמַדְתִּי לְמָשָׁל, שֶׁעַל פֵּרוּק סוֹנֶטָה,
עַל חריגת-עַצְלוּת מִכָּל מִשְׁקָל עַתִּיק
הַמְּחִיר – שִׁירָה שֶׁתֵּרָאָה כְּמוֹ מֵתָה,
אוֹ כְּמוֹ עֶלְבּוֹן שֶׁל יְרִיקָה בִּפְנֵי חָבֵר וָתִיק,
לָמַדְתִּי גַּם אֵיךְ לֶאֱרוֹת ממטמוניה,
של הַשָּׂפָה שֶׁבָּהּ אֲנִי אוֹכֵל ומְזַיֵּן,
אֶת שֶׁכֹּחוֹתֶיהָ, זרותה, קְטַנּוֹת-פניניה
לִחְיוֹת עִם מָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כָּל מִלָּה נִפְסֶלֶת,
כָּל מָה שֶׁכְּבָר נִשְׁמַע ארכאי בְּלִי תּוֹחֶלֶת,
פֶּן יוֹם אֶחָד תֶּחְסַר לִי הַמַפְסֶלֶת
כְּשֶׁאֶצְטָרֵךְ בָּהּ לְשַׁחְזֵר מֵהַתְחָלָה
שידת-מִלִּים זָרָה, אַךְ מֻפְלָאָה.דיקמן (ותודה ליצהר ורדי ששלח. את הניקוד הוספתי בנקדן אוטומטי, אז ייתכנו שגיאות)
ידיד מתרגם סיפר לי שהתייעץ עם הסופר כדי ללבן כמה סוגיות תרגום בספר “שלהם”. הסופר אמר לו משהו כמו: בשבילי אתה הסופר העברי של הספר, כך שההחלטות בידיך.
(שי, תקן אותי אם אני טועה. ובכלל יהיה נחמד אם תגיד על זה כמה מילים).
שפע הדימויים מעיד על חמקמקות עבודת המתרגם. אני הכי אוהבת את הדימוי של נבוקוב, בעיני הוא מיטיב להדגיש את מלאכת הכפיים שבבסיס התרגום, מלאכה שרק אם עולה יפה, נוגעת לרגע באמנות.
..
René Magritte The Human Condition
17.05.09
הטוב הרע והמכוער
את חודש אוגוסט אבלה עם הדב והילדים בשבדיה. לכבוד העונג הקריר הזה ייגעתי את מוחי בחיפוש אחרי נושא לפוסט שבדי ומצאתי:
שני סופרי מתח שבדים, לשניהם גיבור בלש שמככב בכמה ספרים, האחד נפלא והשני – שומר נפשו יירחק.
נתחיל בטוב: הנינג מנקל וגיבורו הבלש וולנדר
וולנדר הוא בלש כבד גוף ולא סימפטי במיוחד כבן חמישים, הוא עובד בתחנת משטרה בינונית בייסטד שבדרום שבדיה. הוא חולה סוכרת, גרוש, יחסיו עם אביו ובתו – האנשים הקרובים אליו ביותר, אינם נעדרי חיבה, אבל מגושמים למדי והוא שותה הרבה, אפילו במושגים שבדיים. הוא הדבר הכי רחוק מאיש משטרה מבריק ויעיל, שאפשר להעלות על הדעת. הספרים הארוכים הם חתירה איטית, כמעט בזמן אמת נדמה לפעמים, לפתרון התעלומה. והקורא תמיד בעמדת יתרון על וולנדר מפני שהוא יודע לפניו מי הרוצח. הנוף ומזג האוויר משחקים תפקיד ראשי ושבדיה של מנקל היא אלימה, שונאת זרים, צינית ותאבת בצע. (נשמע מוכר?) ההפך הגמור ממדינת הרווחה שכולנו אוהבים לאהוב. דרך העיניים של וולנדר, גם שבדיה היא ארץ אוכלת יושביה.
כל מה שתיארתי עד עכשיו לא נשמע מגרה במיוחד ובכל זאת הספרים שלו נהדרים. מה סוד הקסם? אולי הצצה לתרבות רחוקה (הידעתם שבבתי דירות שבדים יש מכונת כביסה משותפת במרתף?), גיבור אנושי מאוד, מעורר אהדה על אף או אולי בגלל מגרעותיו וכתיבה משובחת.
שניים מהספרים בסדרה תורגמו לעברית: “זרים ללא פנים” ו”הסחת דעת”. מי שקורא בשפות אחרות יכול לקרוא ספרים רבים אחרים בסדרת וולנדר וגם ספרים בשתי סדרות מתח נוספות של מנקל, שבאחת מהן הגיבורה היא לינדה וולנדר, הבת של.
קנת בראנה מגלם את וולנדר בסדרה בריטית
ועכשיו לגרוע: סטיג לארסון בטרילוגיית הספרים שלו – מילניום
יהיו כאן ספויילרים, מי שרוצה לקרוא את הספר שיחזור בפוסט הבא, אבל שלא יגיד שלא הזהרתי.
נתחיל בחדשות הטובות: הספר לא תורגם לעברית, אבל מכיוון שזה רב מכר בינלאומי אין לי ספק שאחת ההוצאות תעוט עליו ובקרוב נראה אותו על מדפי החנויות. הספר אמנם טרם תורגם אבל מודן כבר קנו את הזכויות. הספר תורגם והוא נקרא בעברית “נערה עם קעקוע דרקון”.
זה ספר ארוך שמתחיל בצורה נחמדה ואפילה: עיתונאי כלכלי שנאלץ לפרוש ממשרתו מוצא את עצמו מחפש נערה שנעלמה לפני 20 שנה. בתור העוזרת שלו בחורה מגניבה, מסתורית, גותית. אבל אז, בעשרים העמודים האחרונים מתבררת התעלומה והיא כוללת לא פחות מ(ספויילר!):
גילוי ע*יות (הומואי וסטרייטי)
אח או*ס את אחותו בהוראת אביהם ולעיניו
רצח אב
חטיפת זונ*ת ורציחתן במרתף ביתו של הרוצח שהפך למאורת עינויים
סד*זם
ועוד כל מיני פרפראות בשביל התענוג.
(הכוכביות הן לא טעות וולא מטעמי צניעות יתר, זה רק כדי שלא יגיעו דווקא לכאן כשמגגלים את המילים האלה)
לא גמרתי את הספר. עצרתי ארבעה עמודים לפני הסוף . הספיק לי. סף הגירוי של לארסון מחריד בעיני. ברור שסופר טוב – מנקל למשל – יכול לזעזע את הקורא ולהעביר את המסר עם הרבה פחות דם וזרע. מה שלא ברור לי זה איך הטרילוגיה של לארסון כל כך מצליחה. אני, כהרגלי, מאשימה לא מעט את הטלוויזיה בחשיפה לאלימות ובהעלת סף הגירוי לשיאים חדשים.
מיד אחרי התועבה הזאת של לארסון וכדי “להשיב את אמוני” בספרות הבלשית קראתי ספר של סימנון שמוכיח איזה מטעמים וכמה מתח אפשר להפיק בלי סנסציות, בלי סקס בוטה ואלימות משולחת רסן כשאתה סופר מצויין באמת.
[כאן אפשר לקרוא איך במפתיע נהניתי מאוד מהספר השני בסדרת מילניום.]
[וכאן כתבתי על הספר השלישי בטרילוגיה.]
הכריכה הצרפתית המשובחת שהפילה אותי בפח
07.05.09
לעבוד בבית קפה
לעבודה מהבית יתרונות לרוב, אבל מדי פעם מתחשק לי לעבוד בלי חתולה על המקלדת ועם משהו קצת יותר מהוגן מתחתונים. אז פעם בשבוע אני עובדת בבית קפה. זה טוב לנפש וטוב לעבודה וטוב לנקיון, כי זה גם היום של העוזרת.
אני חובבת מושבעת של בתי קפה כך שדגמתי לא מעט מהם.
הנה הקריטריונים שלי לבית הקפה החלומי ליום עבודה:
- אינטרנט אלחוטי כמובן
- הרבה שקעים, הנייד שלי קצת צולע ולא עובד בכלל על בטרייה
- שולחנות מרווחים, כאלה שאפשר להניח עליהם בלי בעיה מחשב עם עכבר חיצוני וספר פתוח
- מעט רעש: מוזיקת רקע ואנשים בסביבה זה כיף אבל לא יותר מדי
- מלצרים שלא מחמיצים פנים גם אחרי שש שעות עבודה על קפה וקרואסון
- אוכל טעים ובעיקר קפה טוב
אחסוך מכם את רשימת הגרועים והבינוניים, קבלו את הנבחרת שלי:
קום איל פו, נמל תל אביב
יופי של מקום לעבודה.
יתרונות:
- חלונות ענקיים לים
- חנייה בשפע ובחינם בשעות הבוקר (נדמה לי שמתחילים לגבות תשלום ב 19:00)
- מתייחסים נורא יפה
חסרונות:
- אין נקודות חשמל בשולחנות שבחוץ, אז גם בימים יפים העובדים נידונים לעבודה בניאונים
- מקום לא זול
נוי, שדרות חן פינת כיכר רבין המקום שינה בעלים
מקום חדש יחסית ומאוד לבבי.
יתרונות:
- שולחן ענק, על קיר-חלון פינתי לכיוון כיכר רבין
- עסקית זולה וטעימה. הרבה מרכיבים אורגנים במנות
- נורא נחמדים
חסרונות:
- יותר מסעדה מבית קפה אז נפתחים רק בסביבות 12:00
- לא יודעת איך הם מגיבים לישיבה ארוכה רק על כוס קפה, כי התפריט שם מאוד מפתה
אידלסון, הסניף שבבן יהודה 252
בגלל המאפים
יתרונות:
- בשעות הבוקר יחסית פנוי אז אפשר להצמיד שולחנות וליצור מרחב עבודה ראוי לשמו
- לא צריך להתחנן לכוס מים, כמו בכמה מוסדות תל אביביים מכובדים, ברגע שמתיישבים לשולחן מגיע קנקן מים קרירים
- מאפים כבר אמרתי?
חסרונות:
- למי שלא מגיע בתחבורה ציבורית (מאוד נוח אגב, קו 4) או באופניים, החנייה גהינומית למדי
- יכולים להשתפר בגיזרת השקעים
סוכר, פינסקר 20
ביקור באוקטובר 2010 היה מאכזב מאוד, נדמה לי שהבעלים השתנו והמקום מוזנח עד מלוכלך. דווקא הקרואסון היה טעים אבל בהחלט לא שווה להגיע במיוחד. יוחזרו המנקים! קפה שכונתי נחמד
יתרונות:
- 2 ספות עור מפנקות
- הרבה עיתונים, אם רוצים לעשות הפסקה ולקרוא משהו מנייר באותו זמן
- למדו מאידלסון את הפטנט של הקנקן מים
חסרונות:
- רמת האוכל מאוד לא אחידה, גם כשהדרישות מינימליות כמו קרואסון
בִּמקום, יהודה הלוי 109 המקום שינה בעלים
בבעלות אותם בעלים של באצ’ו ומרסנד, שיודעים איזה דבר או שניים על בתי קפה מוצלחים.
יתרונות:
- המבורגר
חסרונות:
- כל מנה שהיא לא המבורגר (אבל זה רק כי אני קרניבורית. הדב הצימחוני בטח לא יחתום על החיסרון הזה)
לאביט, הסניף שבנחלת בנימין 3
התגלית האחרונה שלי. מקום בהגשה עצמית
יתרונות:
- בהגשה עצמית לא מחמיצים פנים, בהגדרה, למי שיושב שעות על קפה ומאפה
- מגוון אפשרויות מרובות שקעים, בפנים, בפאטיו ובקומה העליונה
- אוכל טעים וקפה נהדר + היתרון הנחמד הזה של רשתות שקפה עשירי בחינם
חסרונות:
- שולחנות עגולים קטנים. אמנם חיסרון גדול, אבל יתר הדברים מפצים אז מצאתי לי שיטה: הקומה העליונה זרועה בשרפרפים, אז אני מצמידה שרפרף לשולחן ומניחה עליו את העכבר. זה הופך את העבודה לאתגר דו מפלסי אבל זה עובד.
ביתא קפה, ברודצקי 17 רמת אביב
מקום מקסים, מרווח וטעים.
יתרונות:
- שירות נחמד ולא מזעיף פנים
- אוכל טעים ובריא
- חנייה בשפע מאחורי הבניין
- (ממש לא קשור אבל אני ממליצה מאוד גם להגיע בערב עם ילדים. השולחנות בחוץ נמצאים ברחבה רחבת ידיים שמזמינה התרוצצות)
חסרונות:
- רחוק ממרכז העיר, צריך לנסוע אליו במיוחד
עוד לא הייתי אבל מיזנטרופ הוא ללא ספק המקום הבא שאבדוק כשארצה לעבוד בחוץ. אדווח מהשטח.
את הרשימה אמשיך ואעדכן ורק שתדעו שכתבתי אותה כחלק ממדור “כלים למתרגמים” שאתם יכולים לראות שם משמאל, מתחת ל”קצת עליי” . בדרך כלל אני לא מייגעת את כלל הקוראים בענייני המדור כי הוא טכני בעיקרו, ומטרתו לשתף אחרים בארגז הכלים התרגומי שלי, אבל נדמה לי שהרשימה הזאת עשויה לעניין גם אחרים.
ובאספרסו כפול ננוּחם.
30.04.09
הספרים שקראתי באפריל (פוסט שפל רוח)
תרוצים יש לי למכביר וברובם מופיעות המילים: פסח, חופש וילדים אבל השורה התחתונה היא שלמעט מגה-לקטורה של 650 עמודים בצרפתית, שעליה אני לא יכולה לומר דבר, קראתי החודש רק ספר אחד.
לקוראים שלא עזבו את הבלוג בשאט נפש אספר שמדובר בספר נהדר של סופרת שאני מאוד אוהבת וזו ההזדמנות שלי להרחיב קצת על השניים.
The Robber Bride/ Margaret Atwood
סיפור מקסים על ארבע נשים שונות בתכלית והיחסים ביניהן. אטווד מצליחה לטוות דמויות אמינות ומכמירות לב. היא אוהבת אותן, על אף הדפיקויות שהיא מיטיבה כל כך לתאר.
התחלתי לקרוא את הספר בעברית (הכלה השודדת), אבל אחרי כמה עשרות עמודים הרגשתי שאני מפספסת ועברתי לאנגלית (לא היה פשוט להשיג את הספר, מזל שבאמצע נכנסה המגה-לקטורה).
מרגע שהתחלתי לקרוא אותו באנגלית הבנתי שהמתרגם לא אשם: אין סיכוי לתרגם את הספר הזה כך שיעורר בקוראי העברית תחושות דומות לאלו שהתעוררו בקוראי המקור.
אחד המוקשים התרגומיים הרציניים בספר הוא דמותה של טוני, הסטוריונית מלחמות שמאז ילדותה מתבוננת בעולם במבט כפול: רגיל והפוך. היא נוהגת לקרוא דברים הפוך, מהסוף להתחלה ורק תדמיינו איזה מטעמים עושה הסטריונית מלחמות מ War ו Raw.
בקטע אחד, מרגש במיוחד, מביטה טוני הילדה באמה, שאיתה יש לה יחסים מורכבים, מחליקה במדרון מושלג ובעוד טוני הרגילה צועקת No, No הקול הפנימי שלה, ההפוך, לוחש On, On.
אני ממש רואה בעיני רוחי את המתרגמים שלה מורטים את שיערם בייאוש.
יש בספר המון רגעים מצחיקים, הוא שופע אהבת אדם בכלל ונשים בפרט, אבל כדאי שתדעו שהוא גם ארוך ומדכדך. כל אחת מהגיבורות שרוטה, שלא לומר סדוקה, בדרכה והגברים בחייהן עושים חשק למצוא מקלט במנזר הקרוב או לחילופין לשתות איזה דרינק במינרווה.
עד כאן על הספר והנה כמה מילים על הסופרת.
מעטים הסופרים, ולדעתי אטווד היחידה ממש, שאני אוהבת בלהט מגיל 17 ועד היום. לא קראתי את כל מה שכתבה ואפילו לא את כל הספרים שתורגמו – היא סופרת פורה להפליא. אבל בכל פעם שקראתי ספר שלה זה היה קסם טהור.
אטווד חכמה, יש לה הבחנות חדות כתער ואחד הדברים שאני אוהבת אצלה זה שהחוכמה שלה לא מאיימת כמו של ג’ויס, מתחכמת כמו של מקיואן או פתלתלה כמו של פיליפ רות. החוכמה שלה יומיומית ובגובה העיניים (אני מתפתה לומר נשית) – היא אלופה בלספק את מינימום הפרטים הנחוצים ולתת לקוראים את התחושה שהם משתתפים במעשה המרכבה הזה שהוא הספר שהם אוחזים בידם.
חוץ מזה, בתור חובבת מד”ב ופנטזיה אני נפעמת מול היכולות של אטווד, סופרת “רצינית” ומוערכת, זוכרת פרס בוקר ששמה מוזכר לא פעם בקשר לנובל (יאללה אטווד), לכתוב ספרים נפלאים בסוגות האלו, “הנחותות”, או לשלב בעלילות שלה אלמנטים פנטסטים ביד אומן. אני ממליצה בחום, לחובבי המד”ב וגם למסתייגים ממנו, לקרוא את:
מעשה השפחה
בבואה נשית ל 1984 של אורוול. חבר ותיק ונכבד בארון הספרים הפמיניסטי שלי.
בז וניאלה:
העולם, כמו שאנחנו מכירים אותו, רק על ספידים (היפר ביוטכנולוגיה, היפר היי טק) וחורבנו.
שני הספרים האלה, שהם בעיני פסגה של כתיבה מד”בית, הם דיסטופיות מטלטלות ומדכאות בעיקר מפני שהכתיבה של אטווד כל כך משכנעת ואנושית – היא לא כותבת על חלליות ורובוטים (שכבודם במקומם מונח) אלא על בני אדם שאיתרע מזלם לחיות בתקופה חשוכה. וגם כשהיא עוסקת בעולמות דימיוניים ניכרת המחוייבות העמוקה שלה לפמיניזם ולאקולוגיה (בהתאמה), נושאים שמעסיקים אותה כמעט בכל ספריה.
גיליתי, למרבה השמחה, שכנרת-זב”ם-דביר העלו חלק נכבד מהספרים שלהם ל Limited preview ב Google books, כך שמי שהפוסט הזה עורר את סקרנותו יוכל לטעום מהספרים:
הכלה השודדת
בז וניאלה
24.04.09
Hot? Yes
אני לא טהרנית, העברית המדוברת שלי מתקשטת באנגלית, ערבית, יידיש ומכל הבא ליד, אבל כשאני נתקלת בחברות ישראליות בעלות שם לועזי זה צורם לי ואפילו מעצבן אותי.
זה מעצבן מפני שנודף מזה זלזול באינטליגנציית הציבור ועיפוש פרובינציאלי: הרי אף חברה לא תעלה על דעתה להיקרא “חם” או “כן” או “צהוב”. אבל מנהלי החברות ואנשי הפירסום שלהם חושבים שמספיק לתרגם את המילה לאנגלית וכבר היא נעטפת בשיק בינלאומי, טרנדי ומוֹכר.
לחברות האלה כדאי להסתכל על פז, תנובה, אסותא וחברותיהן ולראות שגם עם מיתוג עברי לעילא (או איך שלא אומרים את זה בפירסוּמית) אפשר להצליח ואפילו לעמוד במבחן הזמן.
ולקוראיי הקבלנים: כשאתם קוראים לשכונותיכם גינדי הייטס, שמורת מליבו או גבעת טוסקנה (בחיי שלא המצאתי, ראיתי בעיניים שלי) זה לא מקנה להן את הניחוח החו”לי יוקרתי המיוחל, רק מגחיך אותן להפליא.
גם במקרה שלכם יש ממי ללמוד: הדר, אחוזה, בת גלים, נווה שאנן (בין המנחשים נכונה את עיר הולדתי יוגרל פלאפל של צמד-חמד).